רופא הנפשות: רב בית החולים "זיו" בצפת מסכם 36 שנות שליחות

שנת 82'. אזור הצפון גועש כמרחקה. 'מלחמת לבנון הראשונה' נושפת בעורפם של תושבי הצפון ולא נותנת להם, אנשי השלווה, יום אחד של רוגע ומנוחה. במשך 40 יום נעדר הגאון רבי משה ביטון שליט"א – רב המרכז הרפואי 'זיו' מהמקום, מתוקף תפקידו השני כרב צבאי, לטובת החזית המתוחה. "אני זוכר", הוא משחזר, "שאנשים חיפשו רופאי נפש ולא היה להם. מרוב אימה, כבר כאשר היו רואים את המטוסים העיראקיים חגים בשמים, היו נכנסים לחרדות-אימים. החיילים אז היו צמאים לאיזו מילה מרגיעה ופנו אליי. כמו מגנט חיפשו לשמוע מילות עידוד וברכה. בזמני מלחמה", מסביר הרב, "האמונה הפנימית של היהודי חושפת את עצמה".

אבל תפקיד 'הרב המרגיע' לא נחתם עם תום מלחמת לבנון העקובה-מדם. היום, לעתים קרובות, פונים אליו יהודים שבני משפחותיהם שוכבים כאן על מיטת חוליים, נאנקים מייסורים וצמאים כמים קרים לנפש עייפה למילה של תקווה.

בעצם, אני מבין, תפקידו של הרב, במובן מסוים, הוא גם עובד סוציאלי?

"ברור. קח דוגמא למשל: אנשים מבקשים ממני לעמוד ליד מיטת יקיריהם ששוכבים על ערש-דווי ולומר עם החולים בשניות האחרונות של חייהם 'שמע ישראל' ווידוי. אני עומד ליד הרופאים ורואה את קצב פעימות הלב עולה ויורד בחדות. אלו רגעים לא נעימים, בלשון המעטה. רגעים נוראים אפילו. הנפש נפגעת מכל הרגעים המצמררים הללו של הפרידה מעלמא הדין. בשנים מסוימות, אגב, שימשתי בתפקיד זה גם בבית האבות האזורי השוכן במרכז העיר.

"מהסיבה הזו, למען האמת, ברבות הימים, ביקשתי מרבי מימון וענונו – איש ה'חברה קדישא' בצפת, שיעמוד לעזרתי ויאמר עם החולים הסופניים קריאת שמע ווידוי. היה קשה לי לעמוד בזה נפשית. קשה מאוד".

אנשים ניגשים אל הרב טרם ניתוח משמעותי ומבקשים לשמוע דברי חיזוק ותקווה.

"אכן. זה קורה לעתים. ואנחנו מדברים ספונטנית עם הפונים במה שהקב"ה חנן אותנו, דברי אמונה וביטחון. מעודדים אותם".

דומה, שהנושא הזה נמצא בדם לבו. הרב מבקש להרחיב בנושא זה את הדיבור. "אני רוצה לספר לך משהו", הוא אומר. "בבית החולים שלנו יש אגף לבריאות הנפש. נהגתי לעודד את הצעירים שהגיעו למצב נפשי חמור אחרי שהיו נוסעים למזרח הרחוק אחרי הצבא ומאבדים את שפיותם. הייתי יושב איתם על הדשא ומשוחח איתם. נראה היה לי שהם אוהבים לשמוע דברי מוסר ועצה יותר מכל שיחה עם הפסיכולוגים. הקדשתי לדבר הזה המון זמן. תפקידנו לרומם אנשים שלא שמחים. צריכים באמת הרבה סייעתא דשמיא כדי לדעת איך לעזור לאחר; לדעת את הנקודות המדויקות שבהן הוא מחפש מזור ופדות ולנגוע בהם. מתפללים לה' שתהיה הצלחה. כל פעם היו נמשכים לבוא לשיחות-נפש כאלו".

מהו באמת מעמדם ההלכתי של 'נפגעי חרדה' בפיגועים?

"הנפש פשוט גדולה מאוד ויש בה כל-מיני דרגות. זוהי פשוט פגיעה הדורשת טיפול הולם. חרדה", מסביר הרב, "תופסת בן אדם ב'בום' פתאומי שלא נערך אליו, ומכאן ההלם שלו".

חברותא עם מנהל מחלקת טיפול נמרץ

בלשכתו, הממוקמת סמוך ונראה למכון ה-CT, יושב רב בית החולים 'רבקה זיו' בצפת ומסכם 36 שנות ניווט רוחני של בית החולים בבירת הגליל. יהודי חם הוא הרב ביטון. דיבורו רך, הנהגתו אצילית. כך, רק כך, נראה, הוא מצליח לנווט ביד-אמן יהודים שנמצאים ברגעים סהרוריים של בית חולים. "תמיד פעלתי בנועם", אומר לי הרב. "מי לנו גדול משלמה המלך – החכם מכל האדם – שקבע כי 'לשון רכה תשבר גרם'. מעולם לא נקטתי בדרך הכוח. זו, מזיקה משעוזרת".

הצנעה, דומה, היא סמל אישיותו של הרב. בתוך ים האדם ששוטף את קומת הכניסה לבית החולים, הולך הוא בצדי דרכים ואיננו מחפש יקר. תעיד גם העובדה, שחיפוש אינטנסיבי בארכיון בית החולים במטרה למצוא אי-אלו תמונות שבהן מופיע הרב, העלה חרס. "הרב איננו איש של תמונות", מסבירים שארי-בשרו. "הוא אוהב אהבה גדולה את הצנעה ומתמקד רק בכלי המעשה".

זמנו של הרב קצוב. עוד שעה קלה הוא עשוי ללמוד ב'חברותא' עם מנהל מחלקת טיפול נמרץ של בית החולים, חבר קיבוץ ברעם שבגליל. "הוא אדם לא דתי", מספר הרב, "אבל בחודשים האחרונים, ברוך השם, החל להתחזק רוחנית. הוא מגיע למניין הנץ כוותיקין בציון הרשב"י.

"אנחנו לומדים אגדות מעניינות מהגמרא. בשנה שעברה, שנת השמיטה, התחלנו גם בלימוד משניות 'שביעית' וכמעט סיימנו את כל המסכת. האיש אוהב תורה בכל לבב. משתוקק תמיד ללמוד לימוד רצוף ללא הפוגות".

זה כמובן לא השיעור הראשון. "בעבר היו לנו שיעור קבוע אחרי תפילת מנחה. עד שה'סטרא אחרא' הפריע. רצו גם לבטל לנו את המניין של מנחה וערבית בשל ביטול זמן העבודה, חרף החוק היבש של המדינה שמאפשר זאת. פעם היינו מקיימים גם מניין לתפילת שחרית, אך היו כאלו שהיו מעדכנים נוכחות טרם התפילה ולכן המניין בוטל".

מאבטחי 'טומאת כהנים'

התמודדויות הלכתיות מורכבות ומאתגרות נכונות לו לרב בית החולים, קל וחומר לרב בית החולים כ'זיו'. עם תחום טומאת כוהנים, למשל. "בעבר", מספר הרב, "באו לכאן אנשי 'המכון הטכנולוגי להלכה' שבראשות הרב הלפרין ותקנו תיקונים חשובים בנושא.

"כיום, כהן שרוצה להיכנס לתחומי בית החולים מתקשר אלי להתעדכן האם יש מת ששוהה בבית החולים. נוסף לכך, קבענו נוהל חדש ולפיו כל אימת שנפטר רח"ל חולה, מיד מעדכנות האחיות את אנשי הביטחון המוצבים דרך-קבע בכניסה לבית החולים, אשר יכולים לעדכן באורח מיידי כל כהן שישאל אותם בנושא. לעתים, המאבטחים מציבים שלט ברור בכניסה המכריז על הימצאו של מת בתחומי בית החולים".

ואיך, למשל, פועלות הדלתות האוטומטיות שבכניסה בימי שבת ומועד?

"יש ברשותנו כל מיני מכשורים שמעניקים פתרון – גם אם לא מלא – לסוגיה מורכבת זו. אוכל לקחת אותך למחלקת יולדות, כמו מחלקות נוספות שהציבור הדתי צורך אותן, ואראה לך שיש מכשירים שפועלים בשבת דרך היתרים מסוימים.

"הנה למשל, כעת נמצאת מחלקת ילדים חדשה בשלבי בינוי. אנו פועלים שגם שם – כמו במיון – תהיה 'דלת של שבת' שפועלת, וכך אכן מתוכנן להיות בפועל".

"עיקר עבודתו של רב בית החולים נמצאת בתום הכשרות השוטפת", מבהיר הרב. "זו התמודדות מתמדת שלנו עם הקניינים שירכשו מוצרי 'מהדרין' שיכולים לעלות גם על שולחנו של יהודי שומר תורה ומצוות. זו עבודה לא קלה. אני מתחנן, ממש מתחנן, בפני הגורמים הרלוונטיים שיביאו מוצרים בכשרות מהודרת. אני גם מרעיף עליהם ברכות אם ייאותו לכך. ברוך השם, זכינו להביא הנה זה 30 שנה בשר 'חלק' גם לשיטת מרן הבית יוסף זיע"א, וכן התעקשנו שיביאו הנה דווקא עלי גוש קטיף שנקיים מחרקים. השתדלתי תמיד שמוצרי החלב שלנו יהיו 'מהדרין'. אני תמיד עוקב ומפקח אחרי הנעשה, כדי שלא תהיינה חלילה תקלות לחולים התמימים".

והנה פרטים קונקרטיים שנמסרו לנו על ידי בית החולים: בשבתות מתבצע הבידוק הביטחוני בכניסה למרכז הרפואי באופן ידני בלבד. דלתות המרכז הרפואי בשבת: דלת ידנית לשומרי שבת: בכניסה הראשית ובכניסה למיון. פיקוד שבת "גרמא", בכניסה למחלקת טיפול נמרץ כללי. אין סידור מסוים לשומרי שבת, אך אפשר להיכנס דרך דלת צדדית הנפתחת ידנית, בכל מחלקות האשפוז. מעלית נוסעים אחת (מתוך שלוש) מופעלת במצב שבת, מכניסת השבת עד 22:00 ומ-07:00 בבוקר שבת ועד לצאת השבת. מערכת איתות אחות-חולה מופעלת במנגנון עם היתרים מסוימים. אין בישול מזון בשבת. שינוע המזון בשבת מתבצע במעלית עם פיקוד שבת. חימום המזון מתבצע בארונות "רז'טרמיק" עם קוצב זמן "גרמא". המחמים במרכז הרפואי הם מסוג "גלישבת" אוטומטי. רב בית החולים מוציא את הנורות מהמקררים לצמיתות. הדלקת נרות למאושפזים מתבצעת סמוך לחדר האוכל המחלקתי.

כשרות מזון: תרומות ומעשרות מופרשים לפני הגעת המשלוח למרכז הרפואי. המצרכים – ממכלול רבנויות מהדרין. במטבח המרכזי כל העובדים יהודים ואין בישולי עכו"ם. אפשר להזמין במחלקה מנות גלאט כשר ארוזות, בהשגחת הבד"ץ של העדה החרדית. במרכז הרפואי פועלת שיטת המלונאות. איסוף הנתונים על סעודת השבת נעשה בימים חמישי ושישי.

"מפעל חסד" בקריה החסידית חצור הגלילית מספק סעודות שבת למהדרין לשוהים בשבתות בבית החולים. אפשר להזמין מנות במחלקה. הארגון משאיר מנות נוספות למקרה של אשפוז מאוחר.

"להילחם – זה לא בריא"

ברבות השנים היה לרב ביטון מו"מ הלכתי פורה עם פוסקי הלכה נודעים. על אחד מאלו הוא נאות לספר לנו: "בשעתו, הייתה לנו התכתבות עם הגאון רבי אברהם יוסף שליט"א – רבה של חולון, באשר לטענות אי-אלו כי עוגיות ממצה עשירה נחשבות כחמץ גמור בפסח ולכן כמובן אין להגישן גם בבית החולים בימי חג המצות. הגר"א שליט"א הסביר לי במכתבו המפורט, כי לדברים אין יד ורגל וכי הטוענים כך אינם מבינים בכשרויות. אני כמובן מבכר לא להתנגש עם אנשים שרוצים קשר עם בית החולים וסבורים כי הדבר נחשב חמץ. להילחם עם אנשים - זה לא בריא", אומר רב בית החולים בחיוך קל.

לא בכדי צריך להילחם. מעמד רבני בתי החולים, לא מהיום, איננו עוצמתי דיו. נראה כי הם נשרכים מאחור ואינם מקבלים מעמד הולם. בשל כך, הם צריכים ללכת על בהונות כדי להביא עוד שקית חלב 'מהדרין' לחולים שומרי המצוות. הנושא הכאוב הזה עלה על שולחננו בפסח אשתקד במהלך רב-שיח שערכנו עם כמה רבני בתי חולים בצפון. הנה דברים שכתב לנו בשעתו הרב ביטון: "לצערי, נאלצתי להיעדר מהרב-שיח של רבני בתי החולים שכינס 'יום ליום' עקב בעיה טכנית. אולם שמחה עלתה בלבי שעה שהתוודעתי שבמרכז הדיון עמד נושא מעמד רבני בתי החולים. אני מכיר את הנושא הזה מקרוב – על כל גלגוליו.

"אני משמש רב בית החולים 'זיו' בצפת למעלה מ-30 שנה. זכורני, כי בשעתו, בעת ששימש הרב שלמה בניזרי כסגן שר הבריאות ואף כשר, הוא ביקש להציב 'תקנים' רשמיים של רבני בתי חולים. קיבלתי אז מכתבים מטעם משרד הבריאות בנושא התוכנית הזו. דא-עקא, שגורמים אנטי-דתיים התרעמו על המהלך ותקעו לו מקלות ברגליים, עד שלצערנו נעצר כליל.

המרכז הרפואי זיו בצפת

"ההגדרה שיש עד היום זה רק משגיח כשרות בענייני דת, יש כמובן בהגדרה זו הרבה אחריות, אבל אי אפשר להסתפק בכך. שכן, מושת עליו עומס רב ו'תפסת מרובה לא תפסת'. ברי לנו כי אם יהיה לצדו משגיח כשרות, הנטל יתחלק ותבוא הרווחה.

"אסביר מעט יותר את האבסורד שבדבר - שנקרא 'כבשת הרש' בלשוני: בדקתי בבתי החולים וראיתי שבכלל התפקידים בבית החולים, אפילו אצל העובדים הסניטריים, יש אגף שלהם: מנהל, סגן, עוזרים, ואילו רב בית החולים פועל בגפו ממש לילות כימים, ועוד תחת מנהלת המטבח. שאלתי את הגורמים: איך הרב יכול לתפקד בצורה חופשית כאשר הוא פועל תחת חסות מנהלת המטבח? המצב הזה מהווה עלבון לתורה. בשעתו פניתי בנושא הזה למבקר המדינה.

"בשנה האחרונה, שמחה גדולה עלתה בלבי, כאשר לראשונה, מונה הרה"ג רבי פנחס פרנקל שליט"א – בנו של הרב הראשי לתל אביב, הגאון רבי יצחק ידידיה פרנקל זצ"ל, לרב הממונה על כשרות ושירותי דת ארציים בבתי החולים הממשלתיים. אני רואה בזה בשורה שסוף-סוף ישנו 'אבא' לכל המועקות של רבני בתי החולים. המשמעות של הדבר הנה שיוכל לבוא גיבוש בין הרבנים וכללים אחידים לכולם - דבר שהיה עד היום בבתי החולים של 'שרותי בריאות כללית'. אני סמוך ובטוח כי הרב פרנקל יביא בשורה לרבני בתי החולים וירים את קרנם. שיביא איחוד – דבר שיכול להועיל מעל ומעבר למצופה".

"מתוך רעיון הרב-שיח הזה אני אכן קורא מכאן לרבני בתי החולים כולם – גם-אלו של 'שרותי בריאות כללית' - להתאחד ולהתלכד יחדיו תחת שולחן אחד תחת חסותו של הרה"ג רבי פנחס פרנקל שליט"א – הרב הממונה על בתי החולים הממשלתיים, ולהקים 'פורום רבני בתי חולים' במסגרתו יתכנסו מעת לעת וילבנו יחד סוגיות בוערות העומדות על הפרק. חושבני, שהדבר הזה, ללא כל ספק, יביא ברכה וטובה מרובה לתועלת כולם".

אבא של החולים

הרב הגיע לבית החולים לפני 36 שנה. ומעשה שהיה כך היה: בנו של מנהל בית החולים דאז - מר נעים המאירי, בן למשפחה צפתית שורשית ידועה, היה שכנו של הרב. בבוקר שגרתי קרא לו והציע לו לשמש בתפקיד. בשעתו, נערך מרכז על איוש התפקיד, עם שלושה מועמדים. היה זה דווקא ראש הממשלה המנוח, מנחם בגין, שדחף וקידם את מינויו של ביטון.

בשעתו, שעות מספר לאחר ההחלטה, פנה אליו הרב גד נבון – הרב הראשי לצה"ל דאז, וביקש ממנו כי יקבל על עצמו תפקיד רב צבאי באורח קבע. "הוא מאוד רצה בכך, אך בשל התערבותו האישית של ראש הממשלה, הייתה זו דילמה קשה מאוד. לא היה נעים לבייש את בגין", נזכר הרב ביטון. ומאז, הכול, כמו שאומרים, היסטוריה.

מאה שנים מלאו לו זה לא מכבר לבית החולים הממשלתי 'זיו'. כל מי שייכנס בשעריו יגלה שורת תמונות היסטוריות בניחוח חריף של נוסטלגיה מימי חיתוליו של בית החולים.

בית החולים זיו, במידה מסוימת, הוא הפס-קול של דברי-ימי צפת והגליל. הוא ליווה, מטבע הדברים, מלחמות עקובות-מדם שהתנהלו בשעתו, כמו גם כל צרה וצוקה שהשתוללו בעיר הסוד.

פס-קול של מלחמות הגליל, אבל לא רק. המלחמה בסוריה – אפילו. רק לאחרונה דווחנו שאזרח סורי פונה לבית החולים דנן לאחר שנפצע מירי לעבר רכבו. עד כה, דווח, טופלו כ-250 פצועים סוריים שנפצעו במלחמת האזרחים המדממת במדינה המצולקת. "לא מאפשרים לאנשים להתקרב אליהם", מציין הרב.

זה תקף הלכתית? על פי הלכה צריך לרפא פצועים סוריים אצלנו כאן? אולי, כפי שנקטה המשנה (גיטין סא, א) לגבי צדקה, שעושים כן מפני "דרכי שלום"?

"המטרה של הדבר הנה, שאולי הסורים יגמלו גם אתנו טובה בחזרה בעת צרה וצוקה, שלא נדע".

במהלך השנים, היו רבנים שהתאשפזו בבית החולים?

"כן. ביום מן הימים הודיעו לי שהגאון רבי יצחק קוליץ זצ"ל – רבה של ירושלים, מאושפז בבית החולים והחישו אותי כדי שאלווה אותו. הוא ערך, למיטב זיכרוני, בדיקת CT אצלנו ושוחרר כעבור זמן קצר".

את הסתלקותו של הגאון רבי דוד דיין זצ"ל – רבה של צפת, לא ישכח הרב. "היה זה בעיצומן של ה'הקפות' שנערכו בליל שמחת-תורה בבית הכנסת שבקומת הכניסה של בית החולים. הודיעו לנו שהרב שרוי במצב קריטי ומיד סרנו למיטת חוליו. נערכו שם תפילות ותחינות בקול רעש גדול. זה היה רגע קשה מאוד – לראות יהודי צדיק שדועך אט-אט".

ולשאלת-השאלות של רופאי ישראל: מדוע טוב שברופאים לגיהינום? מה כבר חטאו הרופאים עד שהושת עליהם עונש הגיהינום החמור?

"הרופאים תמיד שואלים אותי את השאלה הזאת", מודה הרב ביטון. "השבתי להם במעשה שהיה באחד מאדירי-התורה שבעיר הקודש ירושלים. היה זה אחר שרופא אחד טיפל בו במסירות ושאלו לאחר הטיפול בכנות: 'אחרי שטיפלנו בכם, זה מה שמגיע לנו; גיהינום?'. לא חלפו כמה שניות והשיבו הרב בחכמתו: 'רופאים – צריכים אותם בגיהינום. יש שם פשוט הרבה שרופים ונכווים בכוויות קשות ומרות. לשם כך יש צורך ברופאים מומחים, לא די ב'סנדלרים'. לכן דווקא טובי הרופאים מובהלים לגיהנום'. אבל אין זה בכוונה שלילית.

"למען האמת, אין זו שאלה. התוודה בפניי פעם רופא בכיר בכאב רב, כי במשך הסטאג' הרפואי שעשה, לא-מעט חולים נפטרו על ידו. הלא עד שהרופא הופך להיות מקצועי, הוא יכול לשגות בשגיאות שעלולות לעתים לעלות בחיי אדם. והכול בזכות האגו – שהלה לא נאה ויאה לו להתייעץ עם חברו לעבודה כדת מה לעשות, וממילא הוא מחליט החלטות הרות-גורל על דעת עצמו".

בחודשים הקרובים עשוי הרב להיפרד מהתפקיד הייחודי שאותו הוא נושא בגאון זה כארבעה עשורים. לסיום, יש לו מסר חשוב למסור למי שעשוי למלא את מקומו: "רב בית החולים חשוב שיהא מונח בכל תחומי הפעילות. כמובן, בראש ובראשונה צריך שיהא בקי בענייני הכשרות ויפעל לבצרם כיאות, בלי כל פשרות וקולות – כדרכם של אי-אלו גורמים מוכרים. מאידך, גם חשוב שיגלה אמפתיה ויקשיב לאנשים שנוקשים בדלתו בעת מכאוב.

"אין ספק, שמי שנכנס לבית הזה סובל נפשית. הרופאים כמובן מעניקים לו את כל האמצעים להחשת מזורו, אך הדבר בהחלט יוצר כתם של דכדוך על כל המגיע לשערי בית החולים בשעה כזו בייחוד - לעודד זו ודאי מצווה גדולה. מזדמן לו לרב חסד עליון לרומם את נפשם בתוך כל הצער והסבל של הגוף. זה בוודאי חשוב מאוד".

דמותו האבהית של רב בית החולים מקרינה גם על המנהל החדש-יחסית, ד"ר סלמאן זרקא, שאומר לנו ברגעי פרידה מרגשים של הרב הנערץ: "המרכז הרפואי 'זיו' הנו מרכז רב תרבותי המכבד את כלל הדתות ומתאים עצמו לצרכי המאמינים. תרומתו של הרב ביטון בנושא זה הייתה חשובה ביותר, ובחוכמתו הצליח לסייע במציאת פתרון בנושאים הלכתיים שונים על מנת שהמטופלים יוכלו לקבל מענה רפואי אשר מותאם גם לאמונתם. אני מאחל לרב ביטון בריאות לו ולבני משפחתו, והמשך עשייה מבורכת בכל אשר יפנה".

אני יוצא מלשכת רבו של המרכז הרפואי זיו, לעבר בית הכנסת הצנוע שנמצא לא-הרחק מהכניסה המקבילה של בית החולים, כדי להעתיר בתפילת מנחה "והעלה רפואה שלמה לכל מכותינו". אתה פוגש כאן עוברים-ושבים לא מעטים ומתגנבת בך התחושה כי מדובר ברחוב שגרתי בצפת, למרבה הצער. המון-אדם שוטף את בית החולים. חולי עמך ישראל מרובים.

עם בריכות כאלו של מכאוב וייסורים, אני מהרהר לעצמי, בהחלט צריך רב אבהי כמו הרב ביטון.

ממרוקו לצפת: על הרב ביטון שליט"א

הגאון רבי משה ביטון שליט"א, קנה את משנתו התורנית בישיבות הקדושות מהטובות ביותר. הוא עלה ארצה ממרוקו בשנת תשכ"ד והוא נער בן 15. בראשית הדרך, קנה את משנתו בישיבת 'תפארת ישראל' הנודעת, שבראשה עמד הגה"צ רבי מאיר דב רובמן זצ"ל. "היה שם בישיבה הרבה מוסר, הרבה צדקות", מתאר הרב.

לאחר מכן למד בישיבת 'תפארת הכרמל' שבראשות חתנו, הגה"צ רבי ישראל שפירא זצ"ל. "שיטת לימודו הייתה בשיטת בריסק הנודעה של חילוקי 'שני דינים'", נזכר הרב בערגה. "הייתי נהנה מאוד ללמוד שם. הייתה זו סביבה שקטה וריח של עצי אורנים היה באוויר. אלו נתנו לנו האפשרות ללמוד תורה בהשקט ושלווה".

בישיבה גדולה למד בישיבת 'אור התורה' בבני ברק, שעמדה בראשות הגאון רבי דוד מלינובסקי זצ"ל: "הגאון רבי זלמן רוטברג זצ"ל – ראש ישיבת 'בית מאיר' הסמוכה, היה מגיע לעתים תכופות למסור בישיבה 'שיעורים כללים' ושיחות מוסר".

לאחר נישואיו הגה בתורה במשך שישה חודשים בכולל שביישוב שלומי שבגליל. "הכולל הזה", מספר הרב, "נועד לחיזוק צביונו הרוחני של המקום".

באלול תשל"ג נמנה על דור המייסדים של 'כולל מירון' שאותו ייסד ברוב עמל ויזע הגה"צ רבי דוד דיין זצ"ל – רבה של צפת. "היינו לומדים ברצינות גדולה", מספר הרב. "היו גם מבחנים על החומר הנלמד - שולחן ערוך הלכות טריפות עם בית יוסף. היה קשה, ללא ספק, לעבור מדרך הלימוד הישיבתית לספרי ההלכה".

אהבתו לתורה של הרב ביטון לא פגה מימות-נעורים. לא-אחת נצפה בשעות ערב נוטש את בית החולים וסר לכולל כזה או אחר וצולל בתלמודו שעה ארוכה, באהבה גדולה.

חרף מלאכת הקודש שהוטלה על שכמו, מתברר, נותר בן-ישיבה עד הרגע הזה.

המייל של אברהם ישראל פרידמן: abyisrael@gmail.com