כבר 12 שנים בתשובה – ופתאום קשה לי

אני בעל תשובה כבר 12 שנים. בתחילת התשובה היתה לי ממש תחושת התעלות וקירבה לקב"ה. הרגשתי שקל להתמודד מול היצר הרע, לשנות הרגלים ולהשקיע. כעת, בתקופה האחרונה, אני מרגיש שהכל קשה לי. אפילו סתם שיגרת היומיום. אני שואל אברכים שאומרים לי שככה זה ושזה נורמלי, אבל אני מרגיש שהם לא באמת מבינים אותי. מה עושים?

בתודה, משה.

* * *

שלום משה,

במלחמה מול היצר, בשלב הראשון, המוכר לנו מתחילת התשובה, אנו מקבלים במתנה כלי נשק רציניים. ממש  בולדוזרי ענק. דבר זה מובן, משום שלעזוב עולם נוח ומוכר דורש מסירות נפש אמיתית, לקרוע את הים ולהתנתק מההרגלים הנוחים. משום שזה כל כך קשה, הקב"ה נותן לנו עזרה מיוחדת, ואנו חשים תחושת התעלות, קירבה, דביקות ועונג. ככה זה בתחילת התשובה.

כך בדיוק היה ביציאת מצרים. עם שלם הלך אחרי ה' למדבר, לארץ לא זרועה, וזכה לגילויים מופתיים של קריעת ים סוף ומעמד הר סיני, אך זו היתה רק טעימה ממשהו שנלקח מהם מייד לאחר מכן. הרבה עבודה עצמית קשה נדרשה בהמשך, בכל המסעות לארץ ישראל. זהו חלק מתהליך העלייה, חלק מתהליך ההתקרבות לה'.

כך בדיוק גם אנו. בהמשך התשובה, אנו נאלצים להתמודד עם רבדים יותר עמוקים וחבויים בתהומות נפשנו. שם, יש כבר קליפות מסוג אחר. הן נראות יותר דקות והדבר מטעה. אלו קליפות יותר עמידות. קליפות שלא מועיל להכות בהן, אלא אפילו להיפך, המכות רק גורמות להן להתעבות ולהתקשות, וכמו מכת צפרדע, אולי אפילו להתרבות. אין אפשרות להישאר בכאלה עוצמות של מלחמה ישירה – כי אז אפשר להישרף. צורת העבודה משתנה. הבירור נהיה יותר עדין, לא בין טוב מוחלט לרע מוחלט, אלא בין הרבה מאד סוגים עדינים, שלא ממש ברור אם הם לנו או לצרינו.

החילוק הזה בין טוב ורע מוחלט, לבין גירסאות פחות חד משמעיות, חוזר בכל מקום. יש לזה ביטוי אפילו בספרי הילדים. הרשעים תמיד מצוירים כמו גויים מפחידים, עם ניבים חדים וסכין ביד, אך בהמשך החיים מגלים רשעים, שהם אנשים רגילים בלי קרניים, נחמדים ומנומסים, אך למרות זאת רשעים. גם בהלכות שבת, לדוגמא, מגלים שהבירור בין החיטה לבין קליפותיה הרבות אינו רק בין החיטה לבין הקש והגבעול. גם בחיטה עצמה ישנן קליפות דקות. קליפות שרק אחרי הטחינה ניתן לנפותן על ידי מלאכת ריקוד בנפה. זו מלאכת בירור עדינה.

כך בכל תחום. בספרי המקובלים כתוב שגם בנו יש קליפות. הנשמה שלנו מוקפת בכל מיני קליפות, את חלקן אי אפשר לשבור, כי הריקושטים יגבו מחיר כבד. הנסורת שתעוף מאיתנו תיקח איתה חלק מהאישיות שלנו, חלק חיוני שגם הוא צריך לחזור בתשובה. פעולה קיצונית ואגרסיבית עלולה לקצץ לנו את הכנפיים, ובעתיד זה יתנקם בנו – ובגדול.

בשביל לחזור בתשובה אין צורך לקצץ את הכנפיים. ישנן קליפות שאותן אסור לשבור, אלא צריך בעדינות רבה לבקוע ולשנות כיוון - רק לא לשבור ולרסק.

פעם היתה דרך נהדרת לשבור משהו בלי לחסר ממנו. לדרך הזו קראו "תולעת השמיר". תולעת זו בקעה את האבן מבלי להשאיר כל נסורת, אך היא נגנזה. כעת אנו נמצאים בקרב כמעט בלתי אפשרי, אך יש תקווה. קראתי באחד הספרים שהדבר דומה לתותח. אי אפשר לפגוע בפגיעה הראשונה, אבל על פי כל פגיעה ניתן לתקן את הסטייה ולאזן לכיוון השני. שבע יפול צדיק וקם, הנפילה מוכרחת, וכל נפילה מקרבת אותנו למטרה. זהו חלק מהתהליך. בזכות נסיונות אלו לקלוע, בזכות המאמץ שאנו משקיעים – נוכל לעשות משהו, והמשהו הזה הוא כל מה שנדרש מאיתנו. הגענו לשלב שאפשר לאחסן את פטיש הג'מבו. קליפת נוגה, שבה חושך ואור משמשין בעירבוביא, דורשת בירור דק ועדין, דרך שיר, דרך חוויה, דרך שמחה ודרך ריקוד.

אנשים רבים, שאינם בעלי תשובה, לא ממש מצליחים להבין את הנקודה הזאת. מה עובר עלינו? מדוע אנו מרגישים צורך לדוש ולטחון שוב את היותנו בעלי תשובה? באופן טבעי, הם מדמים את הקשיים שלנו לשלהם, וסבורים שגם הם עוברים את אותם משברים. שהעבודה היומיומית היא זהה. שכולנו מתמודדים עם אותם קשיים, בזוגיות, בחינוך ובפרנסה. גירסא דינקותא זה לא כזה דבר מהותי בחיים, הם טוענים, וכל אחד בטוח שיש לו את הנוסחא המנצחת להתמודד עם קשיי החיים. אחד טוען שלימוד תורה בהתמדה ישבור את כל הקליפות, והשני טוען שצריך יותר להשקיע בתפילה. אחד טוען שצריך יותר השתדלות מעשית בכל תחום, והשני טוען שהכל משמים ממילא, ופשוט צריך לקבל את הדין באהבה. כולם ידגישו שיש ימי אהבה וימי שנאה, ושככה זה - פשוט צריך להתמודד.

מה אומר ומה אדבר. כולם נבונים, כולם חכמים, וכולם יודעים את התורה, אך אם ניקח ברצינות את דברי חז"ל, שמלמדים אותנו שישנה השפעה גדולה לתקופת הילדות ולגירסא דינקותא, נבין שחסר לנו משהו בסיסי מעבר לכלים הידועים. משהו שהוא ייחודי בעבודה שלנו כבעלי תשובה.

לפני שנים שמעתי רעיון נפלא מהרב מיכאל בכר. הוא אמר שעבורנו, בעלי התשובה, כל השנה זה אלול. כמה שזה נכון. זה הפרט שחברי, שאינם בעלי תשובה, אינם יכולים להבין. במשך כל השנה כולה אנו נמצאים בחוסר זרימה טבעי של בני אדם נורמאלים שמונחים במקומם. אנו כמעין קבוצת מהגרים, דור מדבר, שעסוקים כל הזמן להוכיח לעצמנו מי אנחנו. במסילת הישרים שלנו חסרים מספר כרכים על אהבת ה' הבלתי מותנית אלינו. זר לא יבין זאת. אנו מצויים במתח ובאווירה של אלול במשך כל השנה כולה.

אז נכון, צריך להתחזק בתורה ובתפילה. צריך לקבל את הדין באהבה, וצריך לקחת אחריות ולעשות השתדלות. בלי זה - אנחנו בסיכון, אך בנוסף לכל אלו ישנה השתדלות שייחודית רק לנו, והיא כוללת עשיית מאמץ במטרה להגיע לשגרת חיים טובה בה נהיה נינוחים ושלווים.

הרב זמיר בהדרכה לבעלי תשובה: מענה ללבטים בתקופת ההתחזקות:

קשה לפרט את כל סוגי ההשתדלות, אך כדי ליצור אי של שפיות ושגרת חיים נעימה, ישנם שלושה תנאים:

התנאי הראשון - שלום בית. למרות כל הקשיים וההבדלים בין בעל לאשה, הסוד והמפתח, באופן כללי, הוא "על כל פשעים תכסה אהבה". יש לדאוג לזמני איכות משמחים ומספקים. אם מצליחים ליצור מצב שהבית שמח ויש בו אהבה - יש כח לגדול ולהתעצם.

התנאי השני - עצמאות כלכלית. בנושא זה כבר הארכנו במאמר הקודם, עד כמה חשוב להיות מודע לכך שבהמשך יגיעו שלבים עם הוצאות רבות. חז"ל לימדונו שכל האיברים תלויים בלב, והלב – תלוי בכיס. על האדם מוטלת השתדלות רבה לא להיתקע במצב מריר ומתוסכל, מלא תרעומת, על כך שהוא ומשפחתו נזקקים לחסדי אחרים. ולא מדובר כאן רק בתלוש משכורת ופרנסה. הפרנסה היא אמצעי להגשמה עצמית ומימוש הכשרונות שהקב"ה נטע בנו. חז"ל לימדו אותנו ש"כבד את ה' מהונך – ממה שחננך". כאשר אדם לא ממקצע ומממש את כשרונותיו הוא עלול להתקע ולחוש ממורמר.

שני תנאים אלו חשובים עד מאד, אך מאיזה כיוון שלא נסתכל על זה, יש לעשות השתדלות יתרה כדי לקיים את עצתו של רבי נחמן מברסלב, שמגדיר את התנאי השלישי - להתחזק להיות בשמחה. תמיד. גם כשלא קל. גם כשאין זמן לכלום. להשקיע בזוגיות ולקנות מתנה לאשה. לשמוע מוזיקה ברקע. לתת לילדים חוויות חיוביות. לרקוד איתם. לרקוד גם בלעדיהם. לתת לעצמנו עוד ועוד חוויות חיוביות. רק כך נוכל לא רק לשרוד, אלא ממש להנות משגרת החיים.

* * *

לסיכום, עבודתנו כבעלי תשובה היא מאתגרת וכוללת בתוכה שלבים שונים. אני באמת מאמין שהתשובה נותנת כלים אמיתיים להתמודד מול הקשיים, שמוציאים אותנו מהדמיונות ומביאים אותנו למקום יותר בוגר ויותר מודע, שבו תחושת ההתקרבות והדבקות יותר אמיתית.

והעיקר – לא לשכוח את ההתחלה. לא באנו לפה רק כדי לשרוד, להסתדר, לחיות איכשהו, ולהצליח להכניס את הבת לסמינר. יש לנו תפקיד ושליחות – הרבה מעבר לזה - להצליח להביא את כל העוצמות, התובנות והנסיון שלנו, ולקדש את כל זה בתוך עולם התורה, מתוך אחדות ואהבה.

בהצלחה!