הרבי מסדיגורה שאל: "מי יגן עכשיו על תל אביב?"; קווים לדמותו של הרב זאובר ז"ל

לפני כשמונה עשרה שנה, כשהשחקן דני שטג הגיע לראשונה לבית הכנסת הגר"א ברחוב הירקון בתל אביב – הוא לא ציפה למראה העלוב שנגלה לעיניו: קירות מתקלפים, דליי מים תלויים שנועדו לקלוט את המים מהתקרה הזולפת, תריסי עץ מהוהים, שלוליות מים בסמוך לבמה של קריאת התורה והדובדבן שבקצפת: חמישה אנשים שמחכים למניין, לעתים גם למעלה מ-45 דקות.

אז מה בכל זאת משך אותו להישאר שם, עד עצם היום הזה? "הקדושה שם הייתה דבר שקשה לתאר במילים", הוא משיב. אך הייתה סיבה נוספת, אולי עיקרית – ל'קליק' הפנימי שנוצר שם: ר' דוד זאובר ז"ל, ששימש כגבאי בית הכנסת. "אני זוכר שניגשתי אליו, הצגתי את עצמי ושאלתי: 'אז איפה אני יכול לשבת?' המקום היה ריק לגמרי, והיו למעלה ממאה מקומות פנויים שאני יכול לבחור בהם -  אך אני לא ידעתי את זה. לעולם לא אשכח את תגובתו של ר' דוביד. הוא הסתכל עליי בתמימות כזו, כאילו אומר לי 'מוצא חן בעיניי איך שאתה שואל את השאלה הזו', והשיב: 'כל המקומות לרשותך. רק תבחר'".

אומן באמונה - ר' דוד זאובר ז"ל (צילומים: באדיבות אלי כהן)

כיום, במלאת שנה לפטירתו של ר' דוד זאובר – אנחנו מבקשים לשפוך אור על דמותו של האיש שרבים ממקורביו, כולל שטג - מעידים עליו שהיה צדיק נסתר. "היו לו גנים נדירים – נימוס אירופאי שקט לצד יראת שמיים צרופה, הכנסת אורחים יוצאת דופן ואהבת ישראל שכמעט ולא מוצאים היום", משחזר שטג. "בעיניי הוא היה אדם צדיק, אבל אמיתי. היו לו עיניים כחולות, טובות אך נוקבות – ובמבט אחד שלו עליך, יכולת להבין שהוא לא פראייר. מרגע שהכרתי אותו, בהיותו בן 82, לעולם לא ראיתי ולו דקה מזמנו – הולכת לריק. הייתה בו מסירות נפש אדירה על עבודת ה', שהיום ניתן למצוא כמעט רק אצל גדולי הדור".

מזה כעשר שנים שימש שטג כגבאי בבית הכנסת הגר"א לצדו של הרב זאובר ז"ל – ובמשך הזמן הזה, לא רק שהפך לאיש סודו של הרב כי אם גם זכה לדבריו, ללמוד דבר או שניים מהנהגותיו הייחודיות. "כשרק הגעתי, התחלנו ללמוד יחד את מסכת טהרות. מדובר במסכת מאוד קשה, בפרט לאדם כמוני – שמעולם לא נגע בש"ס. אבל ר' דוביד גרם לי להתלהב מהלימוד בצורה יוצאת דופן. זכורה לי במיוחד פעם אחת, שלקח לנו שלושה ימים, כדי לפענח שש שורות. שברנו את השיניים, וניסינו אינספור התפלפלויות. כעבור שלושה ימים, כשלפתע פתאום 'האירו' לנו משמיים את התשובה לקושיה המסובכת – מצאנו עצמנו קופצים מהכיסא ורוקדים על השולחנות". ר' דוביד היה אז בן 90, אבל השמחה שחש באותם רגעים גרמה לו להיראות צעיר לימים. 

"ר' דוביד החזיר את תל אביב אחורה בזמן"

ר' דוד זאובר, "רב דוביד", מעולם לא התחתן. עם עלייתו ארצה, מעיירה קטנה בהונגריה – פתח מפעל קטן לטקסטיל והחל מוכר כובעים, צעיפים ובגדי נשים. עוזר ממוצא אוזבקי סייע בידו לשווק את התוצר שלו לכל הארץ, ובהמשך אף למד ממנו את סודות המקצוע. הקב"ה שלח לו ברכה במעשיו, וממשלח היד הזה התפרנס עד לפני כשלוש שנים, אחרי שבריאותו התרופפה.

"הדלת שלו תמיד הייתה פתוחה, אפילו לחתולים ולכלבים", אומר אלי כהן (27), שהתוודע לרב זאובר כבר בהיותו בן 17. החיבור התחיל לפני כ-15 שנה, כשאביו נפטר. הוא היה אז נער בן 12, ועבר תקופה מאוד קשה, עד שהגיע לאיש שבפשטותו וענוותנותו, הצליח לאחות את שברי הלב. "ראיתי יהודי מבוגר ופשוט עם פני מלאך, יושב בבית הכנסת ומחייך אליי חיוך אבהי ומלא אהבה. מאותו רגע, נפשי נקשרה בנפשו".

על מידת הכנסת האורחים שראה בביתו של ר' דוביד, מתבטא כהן ואומר כי אפילו ההומלסים ידעו את הכתובת שבה אפשר תמיד לאכול, מבלי להתבייש. "המוח שלו תמיד חשב איך להאכיל יהודים. את התבשילים התעקש להכין בעצמו, ומרוב סירים – לא ידעת במה לבחור. בכל שבת היו מגיעים אורחים מכל הסוגים, לסעוד על שולחנו – פעם עשרה אנשים ופעם עשרים וחמש. לכולם היה מקום בבית ומקום בלב, וככל שבאו יותר אנשים – כך היה יותר אוכל. זה היה פשוט מדהים".

כהן ממשיך ומספר על פעמים שבהם ר' דוביד שמע רעשים בחדר המדרגות, ומיד קרא לעוזר הגוי וביקש: 'רוץ תראה מי זה, אולי מישהו רעב רוצה לאכול ומתבייש לבקש'. ולא רק בכמות גדולה התברכו כליו, כי אם גם בטעם אחר – טעם של קדושה. "עד כדי כך שהיינו נהנים לאכול לחם טבול במלח", מתוודה כהן.

פעם אחת, העזו החבר'ה להאיר את תשומת לבו של הרב לכך שריח לא נעים 'נודף' מאחד ההומלסים. "כל הנוכחים במקום השגיחו בזה ועיוו את פניהם בתחושת גועל, אבל לר' דוביד - הדבר חרה מאוד. 'מה זה משנה איזה ריח יש לו?', אמר לנו בשקט לאחר שההומלס עזב. 'מה שמשנה זה אם הוא רעב או לא'. זה מה שהוא ראה בעיניים, וזה כל מה שעניין אותו. הוא לא רק האכיל את הרעבים אלא עשה את זה באהבה ושמחה. כמה פעמים ראינו במו עינינו אנשים שגנבו לו דברים מהבית, ולא היה פוצה פה נגדם כי 'הם אנשים מסכנים'. היום אני יודע שזכינו להיות במחיצתו של יהודי לא רגיל, שלא רואים כל יום. מהאנשים של פעם, שממש החזיר את תל אביב אחורה בזמן'.

"בשנייה ששמע דברי תורה – היה נעור לחיים"

מאיר אריאל ז"ל והרב אורי זוהר יבדל"א, הם רק חלק מהחברותות שלמדו עם הרב זאובר במהלך השנים. "אני המשכתי את דרכם על הספסל, וזכיתי בחבר אמיתי", מחייך שטג.

לפני כשלוש שנים החמיר מצבו הבריאותי של הרב זאובר פלאים, וראייתו ושמיעתו קהו. אך לר' זאובר זה לא שינה הרבה מבחינת מידת מסירות הנפש היומיומית הרגילה שלו. "כדי שחלילה לא יפספס את הלימוד, היה מקבל מגרמניה זכוכיות הגדלה מיוחדות, וכשגם השמיעה כבר נחלשה – השתמש באוזניות ורמקול. בערוב ימיו הוא היה מגיע לבית הכנסת על כיסא גלגלים, ונראה דומם וחסר חיים. אבל בשניה ששמע דברי תורה – היה הופך לאדם אחר לגמרי, ומתעורר לחיים בצורה קיצונית. גם כששאלו אותו שאלה קשה – יכולת לראות בהבעות פניו איך הוא מתעורר כמו סכין חד ומתאמץ ליישב אותה. זו הייתה תופעה מדהימה, שאי אפשר להסביר במילים".

מאז הפטירה שלו אשתקד, אין יום שעובר על שטג מבלי שר' דוביד יעלה במחשבתו, מבלי שישאל את עצמו עשרות פעמים ביום: 'מה ר' דוביד היה אומר, מה הוא היה חושב על כך ואיך היה מתנהג?' "אחרי מותו, הרגשתי שמשקל מאוד כבד רובץ על כתפיי. הגעגוע אליו, להנהגות הישרות והתמימות שלו - זה דבר שלא מרפה ממני. כשהבשורה המרה על דבר פטירתו הגיע לאוזניו של הרבי מסדיגורה, הזדעק הרב ושאל: 'מי יגן עכשיו על תל אביב?' זו הייתה התחושה של כולנו – שהאבא הטוב שלנו, שאהב כל אחד ואחד מאיתנו כאילו היה הילד שלו – נלקח מעמנו".

הרגעים האחרונים עם ר' דוביד: "זו הייתה פרידה אמיתית"

כיום מכהן בתפקיד רב בית הכנסת הרב שלום גילרנטר, אברך יקר ומסור מבני ברק - שמזה 20 שנה(!), מדי יום ביומו, פוקד את כתלי בית המדרש. "הוא האדם המושלם ביותר לכך", אומר שטג. על השאלה מה לדעתו גורם כעת לקורת רוח בעולם הבא עבור ר' דוביד, עונה שטג: "אני חושב שמה שהכי היה משמח אותו, הוא לראות שהרב גילרנטר ואני ממשיכים את דרכו מבחינת האמינות לכספים, ולהלך הרוח במקום. אחרי ככלות הכל, מדובר ב-55 שנות עשייה ענפה, שהוא הקדיש כאן. את הלב והנשמה הוא נתן, והיה חשוב לו שמי שנכנס לתפקיד יהיה בן-אדם, במלוא מובן המילה. אני מקווה שאנחנו זוכים לעשות לו נחת רוח בעניין הזה".

השחקן דני שטג. יד ימינו של ר' דוביד

הספקת להיפרד ממנו?

"לפני מותו, לא היה כמעט זמן שבו ר' דוביד היה לבדו. גם כשאושפז בבית החולים - אולים, המטפל שלו, שימש אותו בנאמנות עד היום האחרון. כך שלצערי, כמעט ולא היה לי זמן להיות איתו לבד".

ובכל זאת, יממה בלבד לפני שנפטר, הגיע שטג לביקור בבית החולים וזכה לרגע שחיכה לו שנים. "פגשתי את אולים במסדרון, והוא הודיע לי שהוא הולך לאכול ארוחת צהריים. שמחתי. סוף סוף היה לי זמן של כמה דקות, רק אני ור' דוביד לבד. שנים חיכיתי לרגע הזה. כשהגעתי לחדר, מצאתי את ר' דוביד שוכב במיטתו. הוא לא יכול היה לדבר, ואני לא ידעתי איך לתקשר איתו עד שהבזיק במוחי רעיון: סגרתי את הוילון, פתחתי את המיקרופון שעל חזהו והתחלתי לשיר לו שירי שבת.

"זה היה רגע מאוד מכונן בשבילי, אבל עוד לפני שהספקתי לבכות ולתת דרור לרגשותיי ולגעגועיי – קרה הבלתי ייאמן: ר' דוביד פקח זוג עיניים חיות והתבונן בי במבט שלא ראיתי מעודי. מבט טהור, ללא שום פניות – כמו חץ מרוח באינסוף אהבה, שנורה ישר אל תוך הנשמה. אותו מבט שידר לי אהבה, אמפתיה ורגשות שבחיים לא היו לי ממנו. הקשר שלנו בדרך כלל היה מאוד שכלי ועם המון מחשבה, ובמבט הזה – היה רגש אבהי נטו. זה היה רגע עוצמתי שלא יישכח ממני לעולם. באותם רגעים, הרגשתי כאילו ר' דוביד שם את כל הכאב והסבל שלו בצד – כדי שאני אזכה בחיוך אמיתי להמשך דרכי, בפרידה 'כמו שצריך'. ומה הפלא? כזה היה ר' דוביד. כל כולו למען אחרים, גם ברגעיו האחרונים".