לישון על זה לילה: למה כל כך חשוב לחכות רגע לפני שפועלים?

הם הביטו בכליון עיניים ברכבת המתרחקת. שלושתם חיכו לצאת הרכבת וישבו במסעדה סמוכה "להרטיב את הגרון עד שהרכבת תגיע", אך גילו שאיחרו את המועד. בעוד 3 שעות תצא רכבת נוספת.

בהגיע המועד הבא שניים הספיקו בשִׁכרוּתם להיתלות על הקרונות ולהיכנס תוך כדי נסיעה. השלישי הפסיד שוב והפטיר "מסכנים". למראה עיניו המתעגלות של הכרטיסן ברציף, הבהיר: "הם באו רק ללוות אותי"...

* * *

כהכנה לקבלת התורה הוזקקו בני ישראל לפרישות והיטהרות משך שלושה ימים. וכך אמר הקב"ה למשה רבינו: "לך אל העם וקידשתם היום ומחר... והיו נכונים ליום השלישי". מפשט הכתובים מדובר על אותו יום בו משה מדבר עם ה', ובנוסף יום אמצעי שלם, וביום השלישי יקבלו את ישראל את התורה.

בגמרא (שבת פז.) למד רבי יוסי מלשון הפסוק שמשה רבינו הוסיף יום אחד מדעתו. פירוש הדבר, שאת היום בו ירד משה מהר סיני כדי להפריש את ישראל – הוא לא הביא בחשבון. מניין שלושת הימים התחיל מן השקיעה הקרובה.

וכך דרש משה את דברי ה': "וקידשתם היום ומחר", היום צריך להיות בדומה למחר, כמו שמחר מתחיל מן השקיעה שלפניו, אף היום הראשון צריך להתחיל מהשקיעה שלפניו ולא מאמצע היום".

בגמרא אף מובא שהקב"ה הראה בפועל שהבנתו של משה נכונה הייתה, שכן מעמד הר סיני החל בתום שלושת הימים לפי חשבונו של משה. ולא קודם לכן. מה ניתן ללמוד מכך לדורות שמשה הוסיף יום אחד "מדעתו"?

שני בנים היו לו לַכַּלִיף ('מושל' במונחים של "בבל"), האחד ילדו הביולוגי והשני מאומץ שאספה המלכה מתוך רחמים וגידלתו כבנה. חיבה יתירה רחש הכליף לבן הביולוגי והדבר ניכר ביותר כאשר רצה לתת לאחד מהם דבר מיוחד מחוץ לכל העושר שהורעף עליהם. בנו קיבל תמיד את המובחר והטוב, והמאומץ קיבל רק את מה שצריך ותו לא.

באחד הימים פנה יועצו של הכליף וביקש רשות כאוהב נאמן לומר דבר שעל לבו. הכליף הנהן לאישור. היועץ העלה בעדינות רבה (בכדי שלא להעלות את חמת הכליף) את סוגיית ההפליה הבולטת בין הבנים.

הכליף פרץ בצחוק לבבי: "הסבור הינך שאני מראה חיבה לבני עקב היותו בני האמיתי והשני רק מאומץ? לא חשבתי שאף אתה תלקה ברדידות מחשבה שכזו. הסכת ושמע את הסיבה האמיתית. בני האמיתי הינו חכם ופיקח גדול, תמיד חושב צעד ושניים קדימה. בכל זאת, היה לו ממי לרשת שכל", גיחך הכליף בהנאה בלתי מוסתרת. "אולם השני, רפה-שכל ועצלן. מבצע כגולם את המוטל עליו ותו לא".

למראה פניו של היועץ נענה הכליף לאתגר: "הנני ואוכיח לך שדובר אמת הנני. עמוד בצד וראה".

קרא המלך לבן המאומץ והראה לו פנים שוחקות: "זקוק אני לסליל חוטים. התוכל לרוץ השוקה ולרכוש עבורי?" הבן הנהן בראשו ורץ. לאחר מחצית השעה חזר מתנשף: "המוכר שאל לאיזה סוג חוטים זקוק אבי, צמר, משי או פשתן?" המושל השיב מה שהשיב.

לאחר זמן ארוך שב הבן ושאל באיזה צבע החוטים. לאחר מכן שב בשלישית וברביעית ובחמישית לשאול האם יהיו עבים או דקים, מאיכות גרועה או משובחת, באיזה אורך ומה המחיר... "הנח", הפטיר המושל. "כבר אינני זקוק לחוטים".

כעת קרא המושל לבנו האמיתי וחזר על בקשתו: סליל חוטים מן השוק. "הנני אבי", השיב הבן בקידה. "אולם יאמר לי: איזה סוג חוטים? עבים או דקים? באיזה צבע? איזו איכות ומהו האורך המדויק? לגבי המחיר, מניח אני שאבי ייתן בידי סכום מספיק לסחורה שהוא זקוק"...

קרץ הכליף קריצה רבת משמעות ליועצו, והעניק לבנו את סכום הכסף במתנה כשהוא משחררו לעיסוקיו.

על פי מעשה זה שהיה או שמא לא, ניגש לפנינה שמצאנו בדברי ה"אמרי אש", לרבי שאול ידידיה ממודז'יץ: משה רבינו הוסיף לעם ישראל מספר שעות לפני תחילת שלושת ימי ההגבלה. משל למה הדבר דומה? למורה שניגש לכיתת תלמידים ומודיע על בוחן פתע שיימשך בדיוק רבע שעה.

באם המורה נותן לתלמידים מספר דקות לפני שיתחיל הזמן לכתיבת המבחן, הרי שהם ניגשים לכך ביישוב הדעת יותר מאשר אילו הטיימר מתחיל לרדת במהירות ולאחד אין עט, ורעהו עדיין לא הסיר את מעילו וכו'.

משה מודיע לעם ישראל שהוא הוסיף להם "מרווח נשימה" להתארגנות טרם שיתחיל זמן הפרישה עצמו. ומדוע "הוסיף משה יום אחד"? בכדי שכל יהודי יקבל את התורה "מדעתו" - ביישוב הדעת ובהתבוננות ראויה.

* * *

"חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין". אדם המתרגל להמתין ולחשוב ביישוב הדעת טרם שהוא מבצע מעשה כלשהו, הרי שמעשיו איכותיים יותר. הוא מיד נותן דעתו על כל הצדדים וכבנו של הכליף - "מרוויח את הכסף בלי לקנות את החוטים". הוא נכשל פחות ומפיק לקח עמוק יותר. הוא לא נאחז בבהלה ברכבת בשעה שהוא רק מגיע ללוות נוסע אחר...

משה רצה שעם ישראל יקבלו את התורה ביישוב הדעת ויתבוננו בעבודת ה' שהולכת להינתן להם. בדרך אפשר נצביע על ענין מפליא: אולי הכנה זו היא שגרמה להם להגיע למעלה נשגבה: "נעשה ונשמע". הם כבר היו נכונים בגין התבוננות זו לקיים את התורה מתוך הבנה שלא יצווה אותם הבורא דבר שאינם יכולים לבצע.