מיומנה של רווקה מתבגרת: לאהוב גם כשקשה

איך לאהוב אותך - שיחה מלב על שידוכים, אכזבות ומה שביניהם

נכתב בהשראתם ולזכותם של בני הזוג המקסימים אריאל ונעה, שהקב"ה ימלא משאלות ליבם לטובה לעבודתו, ויסיר מהם כל נגע ומחלה

אם רק הייתי יודעת, איך לאהוב אותך

אם רק הייתי שומעת, בלילה את קולך...

אם רק היית אומר לי, איך לעצור את הזמן - 

אם רק שברים יתאחו, הלב יישאר נאמן.

אלוקיי. פוסעת בדרך אליך,

בדרך אל עצמי.

לא התעייפתי. אתה שמרים –

יודע כבר

את מי.

אלוקיי. חושבת תמיד עליך,

ואיך לאהוב יותר.

הלב שנשבר, שוב מתאחה,

ולא רוצה עוד לשקר.

אם רק הייתי יודעת,

מי זה אתה, מי אני.

הייתי עוצרת. ולא משתגעת,

בשביל האמוני.

אם רק הייתי נוגעת, בקרן אור קטנה,

אתה שמרים, אתה כבר יודע –

אני פה, מוכנה...

לאהוב 

לא רק את עצמי, כי אם גם אותך.

לאהוב

לא רק עולמי, כי אם גם עולמך.

לאהוב

לא רק בדידותי, גם – בדידותך.

לאהוב

זה כל מה שאני, אני איתך.

 פירוש השיר:

אם רק הייתי יודעת, בורא עולם, איך לאהוב אותך באמת. מה זה לאהוב אותך באמת? קודם כל, לשמוע את קולך גם בתוך הלילה של הניסיונות שלי, החושך, הבדידות, הפחדים וכל השאר. אם רק הייתי יודעת, איך לעצור את השעון הביולוגי שלי, שדוחק בי למהר ולמצוא חתן. למהר ולמצוא אהבה. למהר ולעלות על הרכבת כדי לזכות להביא לעולם ילדים משלי...אם רק היית מגלה לי איך אני יכולה לשים את כל הרצונות שלי בצד, ולעשות נטו את רצונך. בלי לחשב חשבונות של 'איך ומתי ועם מי'. בלי לחשוב בכלל על הימים החולפים, על הכאב והבדידות שביניהם. אם רק הייתי יכולה לעזור לעצמי... אבל אני לא. אני מחכה לך שתאחה את שברי הלב, כי רק אתה יכול. רק אתה יכול להשלים את כל החסכים, לרפא את הכאב ולעשות שהלב ירגיש משהו. שייפתח. שירצה לבחור במישהו, מבין כל הבחורים שאתה שולח אליו במישרין ובעקיפין. שירגיש שיש לו כוח להעניק, כוח להתחיל התחלות חדשות, כוח לאהוב.

וכשהוא ירגיש את זה, כשכל החלקים השבורים שבתוכו ימצאו את דרכם להיות אחד שלם – הוא ימצא בתוכו את הכוח להישאר נאמן לך. זה לא שעכשיו הוא לא – אבל יש לו נפילות, והרבה. הוא מאמין והוא לא. הוא מלאך ופושע. הוא הכל והוא לא כלום. הוא אין ויש. הוא עיקר ותפל. הוא שמח ועצוב. הוא ערבוביה כזו, שרק אתה יכול ליצור ממנה תמהיל מושלם וערב לחך.

אלוקיי,

אני עדיין פה. בדרך הזו, שלנו. עדיין פוסעת בין השבילים, הערוגות, התהומות, ההרים, שדות הקוצים והגאיות. אין לי לאן ללכת. אתה זה הבית שלי, אתה זה הדרך אל עצמי. אל האמת שלי. אל האהבה שנשכחה אי שם בקרן זווית, אל הדעת... כבר התחלתי לפסוע אליך בדרך הזו, לא אשוב על עקביי. לא התעייפתי מלחפש אותך, מלחפש אותי. אתה, שמרים אותי בכל פעם מחדש, שעוזר לי לקום מן הנפילה וסולח, ולא מתייאש מלרחם עליי שוב ושוב ושוב – אתה, כבר יודע מי אני.

אתה יודע שגם בנפילות שלי, אני לא נופלת באמת. אני לא נופלת עם הלב, לא באמת רוצה ליפול. הלב אולי נשבר, אבל לא בגלל שהוא נפל. הלב תמיד נשאר במקום גבוה, כמו החתולים. גם כשהוא נופל ומקבל מכות כואבות – זה לא משנה מאיזה גובה צנח למטה, הוא תמיד ינחת על הרגליים, יכשכש בזנבו בגאווה וימשיך לפסוע כאילו לא קרה שום דבר.

אתה – כמו אותה רצפה שסופגת אליה את הנפילות של החתול בכל פעם מחדש, ולא מגלה לאף אחד שהפעם, הנפילה באמת הייתה חזקה וכואבת.

אתה – שעסוק בלהרים אותי בכל פעם מחדש, יודע כבר את מי אתה מרים. אתה יודע שאני לא מתה חלילה, אתה יודע שאני רוצה לחיות. אני רוצה להאמין. לכן אתה עוזר לי. כי אתה יודע שאתה מרים אדם שרוצה להמשיך לצעוד, שרוצה להמשיך להאמין – גם אם עברו שנים, ונדמה שהישועות רק הלכו והתרחקו ממנו חלילה.

אלוקיי,

גם בנפילות שלי, וגם במקומות הגבוהים, בהם אני מהלכת ב'גאווה' ושמחה – גם בהם אני תמיד חושבת עליך, ועל איך לשמח אותך יותר. איך לאהוב אותך יותר ואיך לגרום לך שתתגאה בי. אתה האבא שלי, ואני הבת שלך. אין דבר בעולם שישמח אותי יותר מלדעת שאתה גאה בי, שהגעתי לשליחות שאליה ייעדת אותי.

היום, הלב הנשבר זכה להתאחות בעוד חתיכה. לא משום שנושעתי אני, אלא משום שהראית לי – שבסוף, כולם נושעים. לא עזבת אותי לאנחות. הראית לי שלכל אחד ואחת יש את הזיווג שלו, שמחכה לו. שרוצה אותו במידה שווה. שלא יידחה מלפניו, תהיה הסיבה טובה אשר תהיה.

הראית לי שהמגבלה האמיתית שלי היא לא כל מה שאחרים אולי חושבים עליי, אלא כל מה שאני חושבת על עצמי. הראית לי שהישועה היא רק בידיים שלך, ושאתה מחליט 'בן פלוני לפלונית'. אין עוד מלבדך, ולאף אחד אין כוח אמיתי לפגוע בזיווג שלי.

אז תודה.

כי זה מה שלימדת אותי היום, דרך הזוג המקסים שדיברתי איתו - שניהם נושאים עמם 'פייקלאך' לא פשוט בכלל של חולי פיזי, שניהם נדחו לא מעט בתהליך השידוכים, ולשניהם היו רגעי קושי ושבירה רבים - אך שניהם לא הסכימו להיכנע ליצר הרע, והמשיכו להתפלל על הזיווג שלהם ביתר שאת כמו שנאמר: "כאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ". בזכותם למדתי להגיד תודה גם כשהדרך לא מובנת, גם כשהדרך מתארכת ולא נראה בה שום סימן לישועה קרבה. להגיד תודה גם כשקשה, גם כשלא מצליח, גם כשכואב, גם כשקולך לכאורה אינו נשמע, גם כשאחרים זוכים ואתה עוד לא.

הלב לא רוצה לשקר.

נכון, עוד חתיכה חסרה הושלמה לו היום, אבל זה עדיין לא שלם לגמרי. הוא אומר תודה, כן, אבל הוא גם בוכה כי הוא מפחד. כי הוא לא יודע מה יהיה הסוף, ולידיו של מי ייפול המכתב הזה?! הלב לא רוצה להסתיר את מי שהוא – בטוב וברע. כשהולך וכשלא.

הלב רוצה להיות אמיתי וכן. הוא רוצה לזכות להיות ישר ונוח לא רק לבריות, אלא גם לעצמו. עם עצמו. הלב רוצה לספר לך את הכל, לא רק את מה שאתה רוצה לשמוע. הוא רוצה להתרפק על כתפך ולבכות כשרע לו. ולהתוודות כשהוא חטא ועשה מעשה שלא ייעשה. הוא רוצה לדבר אליך כמו אל החבר הכי טוב שלו – גם כשהוא כועס. כי הכעס שלו, גם אם הוא מופנה כרגע כלפיך חלילה, זה לא כי הוא באמת כועס עליך. זה כי הוא כועס על עצמו, שלא הצליח במשימה אליה נשלח.

ועכשיו, אחרי הנפילה,

אם רק הייתי יודעת מי אתה באמת, ומי אני בשבילך. האם אתה עדיין מאמין ביכולות שלי, האם אתה עדיין רוצה את התפילות שלי, האם תרחם ולא תמנע ממני את הזיווג משורש נשמתי, למרות שהרעותי את מעשיי או חלילה נפלתי מאמונתי?

אם רק הייתי מכירה בכוחותיך להושיע אותי באמת, אם רק הייתי מכירה בכוחותיי להאמין בך ובעצמי ולא ליפול מכל שידוך שנושב רוח קטנה בעורפי – הייתי עוצרת את המחשבות המשוגעות, המטורפות, שיש לי לפעמים בדרך אל האמונה (בשביל האמוני). מחשבות כמו: 'עוד לא נברא מי שאת מתפללת עליו', 'תתפשרי, כי גם את לא משהו', 'את לא הולכת ונהיית צעירה/ צדיקה יותר', ועוד ועוד. הייתי עוצרת את המחשבות שמפילות אותי מהאמונה בך, מהאמונה בעצמי, מהאמונה באהבה שלימדת אותי לשאוף אליה, למקטנות.

אבל אני לא יודעת איך לעשות את זה.

כי אם הייתי יודעת לעזור לעצמי באמת, הייתי מצליחה לגעת בקרן אור קטנה – לא רק כשאתה שולח אליי שליחים טובים מבחוץ, אלא גם מתוכי ממש. הייתי יודעת לשלוף את התשובות לכל השאלות, מהפנים העמוק הזה שמשווע להיחשף – על כל סודותיו ואוצרותיו.

אם הייתי נוגעת בקרן אור אחת קטנה בתוכי, אתה – שמרים אותי בכל פעם מחדש, שמכיר את כל גווני השמש שלי ואת כל רמות החימום שלה – אתה כבר יודע שהישועה כבר מזמן הייתה נמצאת, גם בעבורי. כי אתה שמכיר אותי הכי טוב, יודע שאני כבר מזמן מוכנה לקבל אותה. אני כבר מזמן מוכנה לתת לה להאיר את העולם שלי באור יקרות.

אני כבר מזמן מוכנה לאהוב את הישועה הזו... כמו, כמו שאני אוהבת אותך.

אני כבר מזמן מוכנה לחבק את הישועה הזו... כמו, כמו שמחבקים בלון. כמו שמחבקים את אמא.

אני כבר מזמן מוכנה לאהוב אותך, ואת הדברים שאתה שולח או לא שולח אל חיי – לפחות כמו שאני אוהבת את עצמי.

אני כבר מזמן מוכנה לאהוב לא רק את העולם שלי – דהיינו, כל מה שקשור אליי, כי אם גם את העולם שלך ומי שחי בתוכו. לשמוע, להכיל, לקבל, לנסות להבין, לעזור, לתת ולאהוב את כל מי שבא עמי במגע.

אני כבר מזמן מוכנה לאהוב לא רק את הבדידות שלי, אלא גם את שלך. כי גם לך בטח יש את הזמן הזה, שבו 'אין לך כוח' לשמוע את הקיטורים שלי, 'אין לך כוח' להערות שלי, אין לך כוח ללמד אותי שוב ושוב ושוב – איך לדבר באופן שדבריי ישמעו באוזניך. וברור שבתוכי כעת עולה קול אחר שאומר: 'מה פתאום. הוא אבא שלך. האוזן שלו תמיד כרויה לשמוע אותך ואת הכאב שלך'. אבל אולי, מאיפה אני יודעת? 'אילו ידעתיו – הייתיו'.

לאהוב – זו כל המהות שלי, כשאני איתך. זה כל מה שאני שואפת להשיג בחיי – אהבה. לאהוב את מה שאני עושה ואת מה שלא, את מי שזכיתי להיות ואת מי שלא, את מה שאני שמחה בו ואת מה שלא, את מי שאוהב אותי ואת מי שלא. לאהוב זה כל מי שלימדת אותי להיות, בניסיונות ובנפילות שלי, שהם בעצם שלנו. 'כי בצרתך – לו צר'.

לאהוב את הדבש ואת העוקץ, לאהוב את המר והמתוק, לאהוב את מה שגיליתי ומה שנבצר מעמי, לאהוב את עצמי ואת האחרים, לאהוב את השקט ואת הרעש, לאהוב את הנגלה ואת הנסתר, לאהוב את החיים ואת המוות. כי גם המוות, כשהוא איתך, הוא דבר טוב. 'טוב יום המוות – מיום היוולדו'.