קובע את מושבו: ראיון עם אהרון רזאל

לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה ששמעתי את אהרן רזאל. זה היה לפני קצת יותר מעשור, הייתי אז תלמידת תיכון סקרנית וחובבת מוזיקה. ברדיו פרחו אז תחנות הרדיו הפירטיות, ששידרו יהדות לקהל הרחב, ואהבתי לאתר אותן ולגלות ערוצים חדשים ומוזיקה חדשה. אני באמת לא זוכרת על איזה ערוץ נפלתי אז, רק זוכרת שהיה זה בחול המועד, אולי פסח, אולי סוכות. הערוץ שידר הופעה חיה של זמר חימום לא מוכר, ששר את הפסוקים "צא מן התיבה" ו- "סנה בוער באש", בלחנים מקוריים עם גרוב מעניין. את שם הזמר פספסתי, אבל השירים התנגנו בתוכי. המקצב, הלחן, העיבוד - כולם היו חדשים, מסקרנים, ובעיקר - שונים. השירים הללו כבשו אותי לחלוטין. ידעתי שאני רוצה לקנות את הדיסק, אבל לא היה מושג מיהו הזמר האלמוני. ´גוגל´ ו´יוטיוב´ לא היו קיימים אז, לפיכך מצאתי עצמי מפזמת את השירים לכל חברותי, בתקווה שאחת מהן תזהה. חצי שנה עברה עד שמצאתי מישהי שזיהתה, בחורה ממוצא אמריקאי שגרה ברובע היהודי בירושלים, שידעה לספר לי על מוזיקאי עם גיטרה, שנע על ציר צפת ירושלים, ועושה "רוק יהודי מקורי" - ז´אנר שבכלל לא ידעתי על קיומו. אהרן רזאל שמו, גילתה לי, כאילו היה זה סוד ליודעי דבר בלבד. חודש לאחר מכן, דיסק הבכורה שלו היה בידי. דיסק שמערכת הסטריאו שלי חרשה כהוגן.

כיום, יותר מעשור אחרי, אהרן רזאל ממשיך להיות נושא הדגל של המוזיקה היהודית, ויש שיכתירו אותו כאחד האמנים הפוריים בסצנה. מאחריו תשעה אלבומים מצוינים (ביניהם שני אלבומי הופעה), שירים בפלייליסט של גלגל"צ, אלפי הופעות, דואטים עם אמנים כמו שולי רנד, ובימים האחרונים הוא אוחז בידיו אלבום חדש ומדובר, הנושא את השם "קבעתי את מושבי", המתמקד בחוויית לימוד התורה. היתה זו סיבה מספקת עבורי לשבת איתו לראיון עומק, למרות שהיה נראה לי, שעבורו זה סוג של עונש ("להקדיש זמן זו לא הבעיה, פשוט בראיונות מהסוג הזה מצפים ממך להתקלף. הראיון דורש ממך להתעמת עם שאלות מסויימות, לחשוב על דברים שלא חשבת עליהם קודם, ולספק תשובות מקוריות ומעניינות, שיהפכו אותך בעיני הקוראים לאדם סו-קולד עמוק... אתגר"). הבטחתי להיות רגישה.

משפחה מוזיקלית

את דרכו המוזיקאלית התחיל אהרן בגיל צעיר מאד, ומצא את עצמו מתנסה במגוון של כלים. משפחתו הייתה אז משפחה חילונית היפית, שגרה בתוככי שכונת נחלאות הירושלמית. הוריו היו ילדי פרחים שהתבגרו, התחתנו, והקימו משפחה שהתבססה על אותם רעיונות אידיאולוגים של שלום עולמי, אהבה ומוזיקה. בשנות ה-80 החלו הוריו תהליך של חזרה בתשובה בירושלים, ומשהו באווירה המסורתית של השכונה חדר אליהם. "בתי כנסת, סמטאות, קהילות ספרדיות, כורדים, פרסים. אמנם היינו משפחה באמת חילונית, אבל כזו שמעירים אותה לסליחות בארבע בבוקר", מספר רזאל. "בית כנסת לא היה רק מקום תפילה, אלא גם מקום מפגש. ברגע שהתחלנו לפקוד את בית הכנסת, הפכנו להיות חלק מהקהילה. אהבתי את זה, את הקולות והצלילים של בית הכנסת. זה הקסים אותי".

בסוף שנות השמונים הקימו הוריו להקה משפחתית בשם "משפחת רזאל", להקה שהייתה המשך ישיר ומתבקש לחינוך המוזיקאלי העשיר שקיבלו הילדים בבית. חינוך שכלל שיעורי פיתוח שמיעה וכתיבת מוזיקה, שניתנו ע"י אב המשפחה, ד"ר מיכה רזאל. אהרון קיבל בה את תפקיד הקלידן (לצד אחיו, יונתן, שניגן בה אף הוא, ואף היה המפיק המוזיקאלי של ההרכב). "משפחת רזאל", ששילבה מסרים יהודיים ומוסיקת פופ עדכנית, משכה תשומת לב גם בקרב קהל חילוני, ואף הוזמנה מידי פעם להופעות שונות על המרקע, אשר בעקבותיהן יצא האלבום "למה לא היום?".

המשפחה כולה חזרה בתשובה, והרזאלים תלמידים דתיים כמעט בודדים בתיכון החילוני שליד האקדמיה למוזיקה ("הסתדרנו יופי"), שם למד אהרן קומפוזיציה ומוזיקה קלאסית.

בצבא חווה אהרן התרחקות מסוימת מהיהדות. הוא שירת כמוזיקאי מצטיין בלהקות צבאיות, ומשהו בתחום הרוחני קצת התרופף אצלו. אפילו הכיפה מצאה עצמה יורדת ועולה חליפות מעל ראשו. אחרי הצבא, גם הוא וגם יונתן יצאו לחפש את עצמם. יונתן מצא את עצמו באקדמיה למוזיקה ואילו אהרן מצא את עצמו בצפת.

למה צפת?

"חצי שנה אחרי הצבא, לא בדיוק היה ברור לי מה אני עושה, אבל הרגשתי שאני צריך להתחזק. באחד הימים, בהחלטה של רגע, לקחתי אוטובוס לצפת, ושם, איך לומר לפי הקלישאה? גיליתי את האור. זו הייתה תקופה ארוכה שארכה כמה שנים, של המון התבודדות ביערות הירוקים של הגליל. יש שקט, יש זמן לחשוב ויש זמן לגלות. הייתי לומד תורה ביער, מדבר עם השם, וקורא ספרי חסידות ליד המעיין. שם גם נולדו השירים של הדיסק הראשון שלי. אני זוכר שהיה לי קצת קשה, הייתי בתוך המוזיקה ובתוך הקריירה, וקצת חששתי שאם אלך יותר לתוך הדת, זה יהיה כמו לומר להתראות למוזיקה. לכן, הרגשתי שליחות, בתוך עצמי, ליצור דווקא מתוך המקום הזה. ניתן לומר שהייתי די חדשני אז. היום אנחנו בדור אחר, ומרגישים את העניין שבכל דרכיך דעהו".

אפשר לומר שהחיים שלך מלאים בנדודים... בשלב יותר מאוחר נדדת למזרח הרחוק, שם הקמת בית יהודי, ואף המשכת ליצור מוזיקה. חייבים לנדוד? אי אפשר ליצור גם מהכורסא בבית?...

"אני חושב שלנדוד פירושו לעבור תהליך עצמאי של "לך-לך". תהליך שאברהם אבינו חידש לעם ישראל, בו אדם צריך לצאת מהסביבה הטבעית שלו, כדי להסתכל על עצמו מחדש ולהבין מי הוא. לא בגלל שהמקום ממנו באת לא טוב מספיק, כמו אברהם, שהיה צריך לשבור את הפסלים של אביו, אלא בגלל שבכוח הנדודים ליצור דברים שהריחוק מוליד אותם. אני, באופן אישי, קיבלתי המון מטען חיובי מהבית. הייתה לי ילדות נהדרת. יצרתי לא מעט ´מהכורסא בבית´, ואני עדיין יוצר משם רוב הזמן. עם זאת, נהייתי זמר ויוצר רק כשעליתי על האוטובוס לצפת. דווקא בנדודים נולדתי כזמר".

איך אתה מסביר את הפריחה הגדולה של המוזיקה היהודית בשנים האחרונות?

"כילד חילוני גדלתי על המיתוס של "עזבנו את בית המדרש". כל גדולי הציונות, כל המתמידים, ביאליק וכו´, עזבו והלכו לחפש להם דרך. הם יצרו דווקא מתוך המקום הזה של החיפוש והיציאה. היום התהליך הוא הפוך - כיום כולם חוזרים ליהדות ולרוחניות. יש לגיטימיות טבעית כזו, מתבקשת, ודווקא החזרה למקורות ולבית המדרש, היא זו שגורמת לך ליצור, ושמולידה בך ניגון ושירה. גם החברה הישראלית עצמה עברה תהליך, יש בה צימאון לאידישקייט. היא לפעמים קצת מפחדת מזה, אבל לכאן נכנסת המוזיקה - אין כלי כמו המוזיקה כדי לגשר בין העולמות הללו. לא סתם נאמר בחסידות ש"ניגון לא מקבל טומאה". דרך הניגונים אפשר להעביר קדושה מבלי שהשומע ירגיש. ר´ שלמה קרליבך אמר, שכל יום יורדים משמיים ניגונים מהיכל הנגינה, ופשוט צריך להיות שם ולתפוס אותם... אלי זה מדבר באופן מיוחד. הידיעה שאני שייך למשפחת לויים, הופכת את המוזיקה, עבורי, וכנראה גם עבור שאר הרזאלים, לסוג של שליחות".

* * *

בניגוד לאחיו יונתן, שחובק כבר בתחילת הדרך ע"י התקשורת, את אהרן רזאל, עד לשנים האחרונות, ערוצי הרדיו הכלליים לא הכירו כלל. "מתברר שהעולם החילוני לא כל כך פתוח למסר כל כך דתי. כשאתה שר להם "הגיע זמן הגאולה", זה חמוד, אבל הם מתייחסים לזה כגימיק". רק אלבומו השישי "מה עשית היום?", הצליח לפרוץ את החומות המגזריות ולחדור לפלייליסט של גלגל"צ. אולי בזכות שחקן החיזוק שולי רנד, איתו ביצע את "עולה בשביל", דואט נפלא וממכר. "אז נכון, האלבום הזה נכנס סוף סוף לפלייליסט של המדינה, אבל אם להיות כנה, הוא קצת פחות החצין את הנושא היהודי האמוני. הוא היה קצת יותר קל לעיכול לחילוני המצוי מבחינת מלל. גם המלודיות שלי היו חריגות משהו. לפעמים נראה לי כאילו כל התרבות הישראלית הקלאסית בנויה על איזשהו ציר שנע בין מלנכוליה, עצבות נוגה ודיכי קל, לבין שירי מסיבות תוססים ואלקטרוניים. פתאום כשאתה בא להם בשיר קופצני ושמח כמו "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד" - לא ברור מה זה הדבר הזה בכלל... זה עוף מוזיקאלי מוזר בפלייליסט".

בציבור הדתי יונתן ידוע, או לפחות היה ידוע, כ"אח של אהרן רזאל". בציבור הכללי אתה ידוע כ"אח של יונתן רזאל"... מה יותר מדויק? מי משפיע יותר על מי?

"אם תשאלי את המיילדת של אימא שלי, "אני אח של יונתן רזאל" - כלומר, כרונולוגית הוא נולד לפני, והוא אחי הגדול. כשהיינו צעירים היינו כותבים שירים ביחד. היום, לכל אחד יש את המשפחה שלו, ולצערי אנחנו לא מצליחים ליצור באופן משותף. אבל, לא מן הנמנע, שיבוא יום וזה יקרה. הנה, הצלחנו להוציא דיסק חדש באותו שבוע, באופן לגמרי לא מתוכנן... אולי זו ההתחלה? מביך, אבל הפעם האחרונה שכתבנו שיר ביחד היה ליום ההולדת של אימא שלנו.

מכל מקום, בתור נער צעיר, תמיד הוא היה עבורי מקור ההשראה. איכשהו קרה שאני התחלתי את הקריירה המוזיקאלית שלי לפניו. את הדיסק הראשון שלי, "סנה בוער", הוצאתי כבר בגיל 22, בעוד יונתן עבר כל מיני תהליכים וחיפושים. כשהיו שואלים אותי "זה נכון שיש לך אח שמנגן?" לא היה לי נעים. תמיד הרגשתי שהוא האח הגדול והמוכשר, הרבה מעבר לסתם ´אח גדול שמנגן´. כשהוא הוציא את הדיסק ופרץ, מיד שאלו אותי "איך הוא עקץ אותך, אהה?". עקץ? בכלל לא הסתכלתי על זה ככה...".

אז איך הסתכלת על זה? איך הייתה התחושה לראות כיצד אחיך מוציא אלבום ראשון ופורץ באופן מאד מיידי, בעוד אתה בונה את עצמך באיטיות, אלבום אחר אלבום?

"ראשית כל, פרגנתי לו המון. באמת שמחתי בשמחתו. מעבר לזה, בתור אדם דתי ומאמין אתה יודע שמה ששלך -  שלך. בלי האמונה קשה להתמודד כאמן עם כל הפרסום והתהילה, וליהודי מאמין יותר קל. מה יש לקנא בזמר אחר? או להתחרות? כולנו בנים של המלך, ולכולנו אותה מטרה - להאדיר שם שמיים. זה כמו ששני חיילים לא יקנאו אחד בשני בשדה הקרב על זה שאחד מהם הצליח יותר מול האויב. ברור שזו עבודה תמידית".

מוקדש באהבה לבית המדרש

אלבומו החדש של רזאל, "קבעתי את מושבי", אינו רק אוסף של עשרה שירים יפים ("להיטים בפוטנציה"- טוען היחצ"ן, ובצדק), כי אם "אלבום קונספט", המייצג את הקו האומנותי החדש של אהרון. קו שפועל בסינרגיה מלאה עם המהפך האישי והרוחני, שחווה אהרון בשנים האחרונות, עת הצטרף כאברך מן המניין לכולל בוקר. השירים, רובם ככולם, עוסקים, בצורה זו או אחרת, בחוויית לימוד התורה ובבית המדרש. בולט מתוכם השיר "דעתי עליה", המבוסס על ההקדמה לספר "חכמת אדם" שכתב ר´ אברהם דנציגר. דנציגר, שנאלץ לפרוש מבית המדרש ולצאת למסחר, מספר על הגעגוע והכמיהה שלו לתורה. "זה טקסט חזק מאד", מספר רזאל כאשר קרא את המילים הללו לראשונה. "הרגשתי ממש איך יורדות לי דמעות.אלו מילים שלא התכוונו להיות שיר. הייתי צריך לערוך אותן, לקחת משפט מפה ומשפט משם, ולהפוך אותן למה שהן נהיו. כך נולד שיר שהוא מהמרגשים שיצאו תחת ידי".

תורה היא לא משהו שחדש לך, אבל באלבום הזה נראה כאילו פתאום מערכת היחסים שלך עם התורה הגיעה לעומקים אחרים... איך פתאום, באמצע החיים, מגלים את התורה מחדש?

"הכל, למעשה, התחיל עם הדף היומי. הייתי אז בשליחות בבית היהודי בהודו. פתאום, יהודה, אחי ´הנסתר´, אמר לי בטלפון שהתחיל מחזור חדש של דף יומי. תפסתי כמה חבר´ה תרמילאים שטיילו, והצעתי להם להתחיל ללמוד. ´עכשיו אתם אמנם לא יודעים מה זה, אבל תיכף תדעו´, אמרתי להם, וכך התחלנו. כשהסתיימה השליחות, וחזרתי לארץ, מצאתי חברותא להמשיך איתו את הלימוד. אנחנו לא מוותרים על אף יום. גם אם הוא בחו"ל אנחנו לומדים ב´סקייפ´. לאט לאט הדף היומי התרחב, ומצאנו את עצמנו לומדים חצי יום ביחד. ראיתי שזה מסתדר עם המוזיקה ועם הקריירה, וגם גיליתי שהזמן הזה, שאתה מקדיש ללימוד תורה, לא נלקח לך מהיום. אתה לא מפסיד שום דבר, רק מרוויח. אלו ארבע-חמש שעות, שאתה מקדיש רק לתורה - לומד, מתמסר, ומקבל הכוונה לחיים. אני חושב שכבר אז, כשכתבתי את השיר ´חגיגה´, על אותו אדם שלמד את מסכת חגיגה, התחברתי לדמות הזו של המתמיד, שיושב ולומד. בשיר ´דרך חדשה´ (באלבום ´להיות מחובר´), כתבתי, שהגמרא היא חדר הכושר של המוח היהודי. היום הייתי מוסיף ואומר גם של הנשמה היהודית. לימוד הגמרא הוא סוג של התבוננות פנימה לתוך הנפש, הוא לא לימוד מנותק, בדיוק להיפך. הגמרא הכי מחוברת לחיים. היא מלמדת איך לחשוב ואיך לנשום כיהודי".

ומשם נולד האלבום החדש?

"כן. עוד לפני כמה שנים תסס בתוכי איזה חלום לעשות אלבום קונספט, שכולו סב סביב נושא מסוים, והחלטתי שהתורה תהיה הנושא. במשך מספר שנים אספתי שירים, כדי לעשות את האלבום הזה. יש כאלו שאמרו לי ´תגוון, תכניס גם כמה שירים שהעולם החילוני יאהב´, אבל היה חשוב לי שהאלבום הזה יהיה נטו לכבוד התורה".

ואתה לא חושש, אחרי שסוף סוף פרצת לפלייליסט של המדיות הכלליות, והוצאת אלבום חדש לא מאד קומוניקטיבי לציבור הכללי - שמדובר בצעד שמשמעותו התאבדות תקשורתית?

"תראי, זה הראיון השלישי שלי היום. נראה לך שזה מעיד עד התאבדות תקשורתית? (מחייך) אחד הדברים שהכי מאפיינים את החוסן של להקות ותיקות וחזקות, היה היכולת שלהם לעשות מה שהם רוצים, בלי להתחנף לקהל מסוים, או לשחזר הצלחות. אני משתדל להיות אמן ייחודי ונאמן לעצמי. נכון, דרך הפלייליסט אתה מגיע גם לבוטקה של איזה מאבטח מקרית שמונה, אבל זה אלבום אחר, שתכליתו אחרת. להפתעתי, הבחירה הזו להקדיש אלבום לבית המדרש, קיבלה חיבוק מאד חם ממקומות שלא ציפיתי. מתקשרים אלי ראשי ישיבות ומעודדים אותי להמשיך, וראש הכולל שלי ביקש ממני לקנות את הדיסק הזה, כשהוא מגדיר את ההאזנה אליו כ"סדר מוסר"... זה שווה לי יותר מכל שיר שנכנס לפלייליסט של גלגל"צ".

בשיר "קבעתי את מושבי" יש לא מעט הומור ("הציעו לי משרה של חזן בחו"ל, קהילה של אנשים אמידים, הזדמנות נדירה ליצור קשרים ולהגיע לקהלים חדשים, כמעט נרשמתי לסדנא של "גוף ונפש", מנחים מרתקים, שלֹשה מפגשים, ארבעה תשלומים, אתה חי חיים יותר איכותיים, אבל אני קבעתי פה בבית המדרש"), הומור שניתן למצוא גם בשירים אחרים שלך, כמו למשל "הביסקוויט והקרמבו", שאיכשהו ההומור הזה לא הפך אותו למגוחך. אפילו הפסוקים שאתה בוחר להלחין הם לא טריוויאליים. ניתן לומר שיצרת ז´אנר?

"קודם, אני שמח שאת שמה לב לזה, כי זה באמת חלק מהאמנות שלי. למדתי מוזיקה אצל פרופסור אנדרי היידו, שחזר בתשובה בשנות השבעים, והיה חתן פרס ישראל. הוא השפיע רבות על היצירה שלי, ותמיד עודד אותי ללכת עם המקוריות שלי. הוא לימד אותי שיצירה טובה היא לא יצירה ישירה מדי. אם הייתי כותב שיר "אני אוהב ללמוד תורה וכל השאר זה סתם שטויות" - זה היה רדוד. יצירה טובה, היא מורכבת. מורכבות יוצרת עניין. השיר הראשון שלי היה "צא מן התיבה" - כולם שאלו אותי "למה התכוונת?", ועניתי "התכוונתי שתשאלו". יצירה טובה צריכה לעורר אנשים לחפש ולשאול שאלות, בזה היא נבחנת. בהומור יש יכולת לעורר. זה ערוץ שאתה מביע בו את עצמך ברמז, בקריצה. גם בגמרא עצמה ניתן למצוא הומור מסוים. בכלל, ההומור היהודי הוא דבר ידוע, ולעתים אפילו חלק מהשפה שחז"ל דיברו בה. "מוזיקה אפשר לכתוב עם ז´ ועם ס´ – מוזיקה - מלשון נזק, או מוסיקה - איתה את יכול לנסוק. מוזיקה יכולה להוריד אותך אם אתה משתמש בה כדי לבטא רגשות שליליים, והיא יכולה להעלות אותך, אם אתה מבטא איתה שמחה ואמונה. ה´ נתן לי טבע שמח, וזו מתנה גדולה. את שמחת החיים שלי אני משתדל לבטא באמצעות המוזיקה הזאת, וכך להעביר אותה הלאה לאחרים".