פרשת דודו אהרון ואמו מוכיחה: כולם צהובונים

כשאתה משכשך את רגליך בביוב, כנראה שמתישהו מתרגלים לקולטורה הזו. אחרת אי אפשר להבין את הרציונל מאחורי אחד הסיפורים המתוקשרים של השבועות האחרונים. הפעם חוגגת התקשורת על סכסוך מתוקשר בין הזמר דודו אהרון לבין אמו – סיפור משפחתי כאוב, שהיה אמור להיות סיפור משפחתי פנימי ותו-לא. במקרה הזה נראה שהגבולות, שממילא לא היו אנושיים במיוחד בתקשורת הכללית, נחצו עוד יותר.

לפני 20 שנים, אף כלי תקשורת מהוגן ומכובד לא היה נוגע במקל בסיפור הצהוב הזה, אבל היום כולם עטים עליו כמוצאי שלל רב. אמנם צד אחד בסיפור הזה רץ לתקשורת כדי לפוצץ אותו, אבל בעולם קצת יותר מהוגן, שרואה בבני אדם בני אדם ולא סתם צינורות להבאת רייטינג, היו דוחים את הסיפור בנימוס. אבל כפי שהבנתם, זה לא קרה. הרייטינג חשוב יותר מאשר להיות קצת בן אדם.

אם היינו שואלים את אנשי התקשורת שבוחשים ובחשו בקדירה, למה עשו את זה, כנראה שהיו מיתממים. הם היו טוענים שלא ידעו מראש שהאמא הכואבת תשתלח כך בבנה בשידור חי, ובכלל, מדובר בדמות ציבורית, וזו זכות הציבור לדעת, ואם לא הם – המתחרים כבר היו מביאים את הסקופ דקה קודם. על הדרך הביאו חלק מאותם אנשי תקשורת איזה באבא-בשקל, שעשה כביכול טקס הסרת כישוף מעל הבן האבוד (ותוך כדי עושה חילול השם שאין כדוגמתו, כאילו זו היהדות בימים כתיקונם) – והנה, כולם מרוצים. הערוצים והאתרים שסחטו עוד קצת את הבצל סוחט הדמעות זכו לרייטינג משופר, אותו באבא-עסקי זכה לפרסום בחינם, והקהל התעניין בצהוב-הצהוב הזה. אמנם ישנם כמה פצועים בדרך – דודו אהרון, ארוסתו וההורים – אבל את מי זה מעניין בכלל. העיקר שיש לנו דרמה בליין-אפ של התכנית. זה הדבר הכי חשוב, ולעזאזל בני האנוש שהשארנו מאחורי המכבש השועט שלנו.

המקרה של דודו אהרון ואמו הוא דוגמה בולטת לזילות של התקשורת בשנים האחרונות. מעט העכבות שהיו בעבר, גם הם התרוקנו מתוכן. כבר אין יותר כלי מדיה איכותיים באמת. והיום נראה שאין מקום לשום שיקול שאינו רייטינגי-עסקי-ווינרי. לכאורה, הניזוקים העיקריים הם המסוקרים. לדודו אהרון, לאמו ולכל המעורבים יקח עוד שנים כדי לאסוף את השברים ולתפור את הטלאים, אם בכלל, כתוצאה מהמכבש התקשורתי חסר הרחמים. אבל ישנם ניזוקים נוספים: צרכני אותה תקשורת כללית. ידיעות כאלה מכתימות את הנפש, גורמות לכולנו להיות פרשנים-מטעם-עצמנו לענייני משפחה, ובאופן כללי מעכירים את האווירה. דודו אהרון ואמו הם השוורים בזירה, התקשורת היא הגלדיאטור המנופף בבד האדום בעיניים מזוגגות, ואנחנו הקהל המשולהב וחסר השכל, שצופה בכל זה מהיציע, ולא מבין שמדובר בדיני נפשות, ולא בסתם אייטם בגיא פינס.

אני מכיר די בקטנה את אנשי התקשורת שפרצו עם הסיפור, והמשיכו לשלהב את המקרה עם פכים חדשים בכל פעם. הם אנשים לא רעים, באופן עקרוני. סביר להניח שגם לא היו רוצים שיעשו להם דבר דומה, ויחגגו על סכסוך משפחתי מכוער שהם קשורים בו. אז למה הם עושים את זה? כי הם נכנסים לכללי התעשייה. אם הם לא ישדרו את זה – מישהו אחר ישדר. אם הם יוותרו – הרייטינג שלהם ישאר ממוצע ולא יאמיר באותו ערב. והגרוע ביותר, הם שוחים בתוך סוג של ביוב, וכבר התרגלו לריח וללכלוך הנורא. אולי הם אפילו מדמיינים שזה ניחוח של קונדטוריה משובחת במיוחד, עם ניחוח משובב נפש.

כשהם ייצאו מתעשית הביבים הזו, סביר להניח שהם יכו על חטא. אולי לקראת פנסיה גם יפרסמו ספר אוטוביוגרפי על חייהם המקצועיים. אבל החכמה היא לצאת מהכל עוד כשכוחם במותניהם, ולא בגיל פנסיה. אחרת יהיה מאוחר מדי. לא רק להם, אלא גם לאנשים שניזוקו מהם על הדרך, וחטפו מנה הגונה מהמכבש הצהוב, חסר הרחמים.