כמה שוות טבעת ואמירת אמן
לקראת יום פטירתה של הרבנית הצדקת בת שבע קנייבסקי ע"ה, קבלו שני סיפורים מתוך הספר "שלישי באשמורת", על מכירת טבעת נישואין ועל כוחו של אמן
- רותי אטיאס
- פורסם כ"ד חשון התשע"ד
טבעת הנישואין
מעשה בבחור ישיבה שחשקה נפשו להגות בתורה יומם ולילה כל חייו.
גם בעת שהגיע לפרקו הודיע ברורות כי זו משאלתו ואך בזאת חשקה נפשו: ללמוד תורה ללא הפסקה. גם כשיהיו לו בעזרת השם ילדים רבים וביתו יגדל, חפץ הוא לעמול בתורה אפילו בלי לשאת משרה תורנית שתגזול את זמנו.
שמעה זאת כלתו לעתיד והסכימה לכך בחפץ לב. כך נישאו השניים כשהיא אחראית על הפרנסה, והוא יושב ושוקע בלימוד התורה. חלפו השנים ונולדו לזוג כבר עשרה ילדים. המצב הכלכלי הכביד על המשפחה ואשת החיל פונה לבעלה: "שמא תחפש לך משרה תורנית, מגיד שיעור, ר"מ או משהו אחר?".
"רעייתי", משיב הבעל, "לפני שנים רבות סיכמתי איתך כי גם כשיהיו לנו ילדים רבים ב”ה, לא אעזוב את הלימוד – לא כדאי לנו אחרי כל כך הרבה שנים של מסירות נפש ללימוד התורה לפגום זאת". החרישה האישה כי צדק הוא ממנה. ברוב גדלותה והכרתה בערך לימוד התורה של בעלה, ביקשה ממנו רשות למכור את טבעת היהלום שקיבלה ממנו לחתונה. הבעל הסכים.
הלכה אפוא הרעיה אל צורף וביקשה ממנו, כי יקבל את טבעת הנישואין שלה וייתן לה את שוויה.
הזדעזע הצורף ואמר: "טבעת יהלום שקבלת מהחתן, לא מוכרים!".
סיפרה לו האישה את סיבת המכירה, כי היא עושה זאת למען התורה, שלא יצטרך הבעל לעזוב את הלימוד. ואך ורק למען סיבה זו היא מוכנה למכור את הטבעת היקרה.
התרגש הצורף מן הדברים והשיב לה: "יש לי אח שהוא מומחה גדול ביהלומים. סעי אליו והוא כבר יאמר לך את שוויו האמיתי של היהלום שבטבעת". נתן לה את כתובתו, והיא קמה ונסעה אליו.
כשהגיעה אל אחיו של הצורף, היא הגישה לו את היהלום לבדיקה, בלא לספר לו דבר.
השתומם האח: "אינני יהלומן כלל! מדוע שלח אותך אחיך אלי? תמהני!".
שוב עמדה האישה וגוללה לפניו את סיפור חייה עד להחלטה למכור את הטבעת.
התרגש האח מסיפור מפעים ומרטיט זה ואמר: "לא, אני לא יהלומן, אבל איש עסקים עשיר אני, ואני מאוד נרגש לראות מסירות נפש כזו של אם בישראל למען לימוד התורה. הנני מקבל על עצמי ומבטיח לכם, כי מעתה ואילך אתמוך בכם בכל כוחי באופן מכובד ביותר, כך שהבעל יוכל ללמוד תורה כל חייו ללא כל טרדות כפי חפצכם!".
בזכות ההמתנה ל"אמן"
באחד הימים באה אלי נערה צעירה, וסיפרה לי כי נפטרה עליה ל"ע אמה יולדתה. וכיוון שהיא רצתה מאוד לפעול משהוא חשוב לעילוי נשמת אמה היקרה, היא קיבלה על עצמה שלא תאכל ולא תשתה, אלא בשעה שיש מישהי שנוכחת על ידה, ושיכולה להשיב אמן על ברכתה.
כאשר סיפרתי זאת לבעלי - הרב שליט"א, הוא התבטא: "היא קיבלה על עצמה קבלה קשה מאוד!".
אותה נערה סיפרה לי כי באחד הלילות היא חשה ברעב חזק מאוד, וביקשה לטעום דבר מאכל ולהשיב את נפשה. אולם כל בני הבית נמו את שנתם ואיש לא היה ער לידה, כדי שיוכל לענות אמן על הברכה שתאמר. וכמובן להעיר אותם, לא בא בחשבון מבחינתה.
המתינה הנערה זמן רב, אך לשווא.
בסופו של דבר הלכה הנערה לנום כשהיא עדיין רעבה.כנראה מעשה הגבורה של אותה נערה עורר רעש גדול בשמים. והיא סיפרה, שבאותו הלילה, אמה המנוחה נגלתה אליה בחלום ואמרה לה: דעי לך שבזכות מעשך הטוב שעורר רעש כה גדול בשמים, חברתך לכיתה, פלונית אלמונית, של"ע חלתה במחלה הנוראה - תזכה להבריא ממנה!".
בבוקר הקיצה אותה נערה והשתוממה. מכיוון שהיא לא ידעה כלל שחברתה חולה, אך בכל זאת היא סיפרה לחברתה המדוברת את החלום.
התברר כי אכן הנערה היתה ל"ע חולה במחלה, אך היא נצרה בלבה את הסוד הקשה, ואף בת בכיתה לא ידעה את הדבר.
והנה, איזו בשורה טובה מספרת לה חברתה: "אני יודעת שאת חולה, אבל את תבריאי. אימא שלי בישרה לי זאת בחלום!".
ואכן, החברה נתרפאה מן המחלה כליל!
בזמנו, כששמע הגאון רבי אהרן יהודה לייב שטיינמן שליט"א את הסיפור הזה, אמר כי גם הוא חפץ להנהיג בבית הכנסת שלו "דברי שיר" מנהג מיוחד זה, לבוא מוקדם יותר אל בית מקדש המעט ולומר שם את ברכות השחר כך שיהא מי שיענה אמן על כל הברכות, שבכך הברכה היא שלמה!