"חיכיתי לגרר ואז שמתי את הדיסק"

נולדתי באשקלון בבית מסורתי ולמדתי בבתי ספר חילוניים. בצבא הייתי קצין תחזוקה בגדוד שריון. הייתה לי תמיד הערכה ליראי שמיים. לא אהבתי את האנטי נגד החרדים. תמיד חשתי שצריכים כמובן חיילים שיגנו על המדינה, אבל צריכים גם כאלה שלומדים תורה ומתפללים עלינו.

אחרי הצבא יצאתי לשליחות בארצות הברית מטעם הסוכנות היהודית והייתי מדריך במשך ארבעה קיצים במחנות קיץ. התוודעתי שם לחבר´ה ציונים דתיים שבאו לחזק ביהדות וגם לחב"דניקים שבאו להניח תפילין.

פעם הייתי עם חבר ביפו לבוש במכנסי ג´ינס ובחולצה זרוקה. לפתע הגיע חב"דניק ונתן לנו לנענע לולב. זה לקח עשר שניות, אבל אי אפשר לתאר את ההתעוררות שחשתי אז.

למדתי במכינה לאוניברסיטה העברית ונכנסתי לפרויקט "לגעת ברוח" של "אפיקים", המעניק מלגה לסטודנטים שמוכנים ללמוד יהדות. למדתי אצל רב גמרא העוסקת בנפילת קיר וכאשר לא הבנתי איך זה קשור לחיים, הרב הוביל את השיעור מנושא לנושא באופן מרתק ומחכים.

פעם, כאשר למדתי תקשורת במכללת "ספיר", נסעתי ברכבי לאודישן באזור המרכז ועצרתי בצומת ניצנים. רכב מסחרי לבן עצר לידי והציע לי שני דיסקים. אמרתי "למה לא?!", ודחפתי אותם למגירה ברכבי. בחזרה מהאודישן רכבי החל לקרטע והגעתי לחניון אילון ברמת גן, שם הרכב שבק חיים. לפני שנגמרה סוללת הנייד הצלחתי לבקש ממשפחתי שיזמינו לי גרר.

נאלצתי לחכות זמן רב. כלום לא פעל ברכב חוץ מהרדיו דיסק. לא נותר לי אלא לשמוע את הדיסקים האלה, שהכילו שיעורים של הרב זמיר כהן. שמתי דיסק שנקרא "מרתון" ושמעתי שיעור אחרי שיעור. הייתי מרותק לגמרי ולא כעסתי כלל על כך שהגרר התעכב במשך כמה שעות. ככל ששמעתי יותר חשתי "וואו! יש אלוקים! יש אלוקים!". זה היה אחד הלילות המדהימים בחיי.

כשחזרתי הביתה בשעה מאוחרת מאוד, במקום להצטער על העיכוב, ריחפתי בעננים.

לאחר מכן הגעתי לשיעור של הרב זמיר כהן באשקלון, שבא לחזק חילונים ודתיים כאחד וגם השתתפתי בחתונה של חבר שבה נכח הרב. לא חבשתי אז כיפה בקביעות. שוחחתי עם מישהו שאמר לי שאסור להגיש אוכל למי שלא מברך ואני טענתי כנגדו: "בטח שמגישים לו!". הלכנו לרב זמיר כהן וסיפרנו לו על מה התווכחנו. הרב חייך ואמר: "האמת ששניכם צודקים. אמנם מעיקר דין ההלכה אסור, אבל בדור שלנו עדיף להגיש ולבקש מהאיש בצורה לא מחייבת שיברך, ואז יעשה מה שיעשה".אחרי ארבע שנים במחנות קיץ בארה"ב שקלתי שלוש הצעות עבודה: לעבוד בתפקיד בטחוני בחו"ל, לעבוד בארה"ב בעגלה בקניון או לעבוד בארץ. לא יודע למה, אבל פניתי לרב יאשיהו פינטו מאשדוד להתייעץ והוא אמר לי במפתיע שאקח את ההצעה לעבוד בקניון בלוס-אנג´לס. למחרת בחמש בבוקר עליתי על מטוס לארה"ב.התגוררתי בלוס אנג´לס בבית ברחוב שבו היו כמה בתי כנסת וגם בית חב"ד. היה ישראלי שתפס חבר´ה ישראלים מדי שבת ל"עונג שבת". פתאום חשתי איזה כיף להיות יהודי!כאשר חזרתי לארץ התחלתי לארגן "עונג שבת" לחבר´ה שלי. במקום לנסוע לפאב הם הגיעו אלי. שיחקנו קלפים ובין לבין אמרנו איזה דבר תורה.

היה לי קשה יותר לשמור בארץ שבת ולהתחזק. בהשגחה גיליתי ליד הבית כולל שנפתח לאחרונה והצטרפתי אליו.

התלבטתי אם לעבוד בעיתון "סקופ" ואחר כך ב"רדיו דרום". התייעצתי עם המשפיע שלי, הרב שניאור זלמן ליברמן מאשקלון, והוא אמר: "אדרבה, באנו לעולם הזה כדי לעשות!"

הרדיו אמנם אינו דתי, אבל החבר´ה השדרנים שלנו מתחזקים מאוד. כך למשל, השדרן אברי סבהט משדר קטעי התחזקות. יש אצלנו צמא אדיר לשמוע תורה. אפילו נכנסה מודעות לבדוק שאין לשון הרע בתוכניות. סיקרנו את המלחמה האחרונה בדרום על כל נסיה ועל כל גילויי האמונה שבה.

אני רואה התחזקות ביהדות לא רק בתחנת הרדיו שלנו, אלא גם בתחנות ארציות מוכרות מאוד. שדרנים מוכרים ביותר שואלים אותי שאלות על יהדות "ביני ובינך".

המשפיע שלי אומר תמיד שכל דבר צריך לבוא מתוך אהבה. הרבי מלובביץ´ אומר שמחנוכה למדים שיש ערך גם לקיום חלקי וקטן של המצוות, וכך האור ילך ויגדל. יש ערך גדול בהנחת תפילין, ערך עצום בהדלקת נרות ובכל מצווה בפני עצמה. בכ"ה בשבט הקרוב אקים בע"ה בית יהודי חסידי עם חנה ברכה, חב"דניקית מלידה, מתוך שאיפה להגדיל תורה ולהאדירה.

מעוניינים לספר את סיפור התשובה שלכם? צרו קשר בדוא"ל odedm@neto.net.il