הנס ממשיך: אחרי 25 שנות ציפייה נולדה בתם הבכורה, ולפני שבוע - בן נוסף

25 שנים ציפו גבי ועדה מוטי מקריית שמונה לילד משלהם. במשך 25 שנים קרעו את השמיים, בתפילות מלב כוסף ועיניים מלאות דמעות ותחינה, כשכל אותה תקופה השתדלו להתחזק באמונה שבסוף המנהרה החשוכה – אור גדול יפציע בחייהם, ויאיר אותם בעוצמה שרק הורים לילדים יכולים להרגיש.

בתחילה, גבי (59) ועדה (+50) -  לא העלו על דעתם שהעיכוב נגרם בשל בעיה מסוימת. הם הכירו זוגות אחרים שנאלצו להמתין זמן רב עד שנקלטו, והניחו שגם אצלם מדובר באותה סיטואציה. אלא שלאחר שנתיים של טיפולי הפריה רבים שנכשלו, הבינו שיש בעיה ובהמלצת מכר - פנו לקבלת ייעוץ מקצועי אצל הרב מנחם בורשטיין, מייסד מכון פוע"ה לפוריות.

המשפחה המאושרת בהרכב מלא

הרב בורשטיין התרגש מסיפורם, והחליט לאמצם אל לבו. הם הופנו להמשך טיפול אצל רופא מומחה, ובסיעתא דשמייא גדולה, בסופה של הדרך הקשה שארכה יותר משני עשורים – התקבלו התפילות, ועדה נכנסה להריון.

שנתיים בלבד לאחר שנולדה בתם הבכורה, רחל-ננגן, והביאה את האור המיוחל לחייהם – זוכים גבי ועדה בישועה נוספת – גדולה לא פחות. אתמול, כ"א בשבט, 31.1.16 למניינם, הכניסו את בנם אביעד בבריתו של אברהם אבינו. והתחושות? בלתי ניתנות לתיאור. "אנחנו עדיין במעין ענן של אופוריה", מספר בראיון לאתר הידברות גבי, האב המאושר, שהיה שם לצד אשתו באמונה ואהבה גדולה, לאורך כל הדרך. "כמה שאני מדבר על זה, עדיין קשה לי לעכל שזכינו בישועה הזו. זו מתנת שמיים שאי אפשר בכלל לתאר", הוא אומר.

ולצד השמחה הגדולה, אי אפשר שלא לשמוע בקולו את הצליל האחר, הכאוב יותר, המספר את הפן הפחות נעים של הסיפור המרגש הזה. "עדה היא הגיבורה האמיתית מבין שנינו, ולה מגיע כל הקרדיט על אמונה חזקה וכוחות יש מאין שגייסה במשך 25 שנה ויותר. למרות כל הקשיים והתחזיות הרפואיות שצפו לה סיכוי קטן ביותר להבאת ילד משלה לעולם  – היא התעקשה להאמין שה' הוא כל יכול, ושהוא לא יישאר אדיש לתפילותיה ורצונה".

עוד מוסיף גבי ואומר שעדה היא כמו אותם אנשים שתורמים את גופם למדע. "עדה תרמה את גופה לתהליך רפואי לא פשוט, שלא פעם גבה ממנה מחיר כבד. הלידה הראשונה לא הייתה פשוטה, וממש סיכנה את חייה. וגם לאחריה, עדה סבלה סבל בל יתואר".

גבי מספר כי שנה וארבעה חודשים אחרי שרחלי נולדה, עדה לקתה בחסימת מעיים, והובהלה לניתוח בבית החולים 'קפלן', בשבת חול המועד. "היא נותחה בהליך מסובך שרק בחסדי שמיים – יצאה ממנו בשלום. אז, לא היינו מודעים לכך שסיבים תזונתיים גורמים לחסימה במעיים שלה, ועדה המשיכה לאכול אותם כרגיל".

"החוכמה היא להודות לה' בזמן הניסיון, ולא אחרי הישועה"

זמן קצר לאחר הניתוח הראשון, שוב חזרה התסמונת ועדה אושפזה לביצוע הניתוח השני. בצהרי יום שישי יצאה מחדר הניתוח, ואת הקידוש של אותה שבת – ביצע גבי בשעה 21:00. "כשהתופעה חזרה בפעם השלישית, ה' ריחם עלינו והמעיים השתחררו לבד. אז גם הבנו שעדה צריכה לשמור על עצמה מכל משמר, ולהתרחק מכל המזונות שמכילים סיבים תזונתיים ומקשים על העיכול", אומר גבי.

שני האוצרות לבית משפחת מוטי

הפעם הקדימו הרופאים תרופה לכל צרה שלא תהיה, ובמהלך הלידה נערכו מבעוד מועד ועירבו גם כירורג שמתמחה בנושא המעיים. אלא שהפעם ההרדמה הייתה מלאה, והתינוק אף הוא נולד רדום, והועבר ישירות לאינקובטור –ממנו יצא אחרי חמישה ימים.

כשהוא מדבר על התחושות שהיו לו במהלך ההריון, גבי מסגיר כיצד קיים אחד לאחד את ציווי הרמב"ם: 'אוהבה כגופו, ומכבדה יותר מגופו'. "להבדיל מההריון הראשון - בהריון הזה היו לי חששות גדולים שח"ו, משהו ישתבש. לא הייתי רגוע". למרות החששות, ברוך ה' – הכל עבר בשלום, אבל אם תשאלו את גבי מה הייתה הגישה שלו לכל זה מלכתחילה, והאם האמין שבוא יבוא היום שיזכה לחבוק בן זכר משלו, הרי שהתשובה לכך שגורה בפיו.

"להאמין – תמיד האמנו, אבל עדה הייתה הפייטרית האמיתית. אני הייתי חצוי מהרבה בחינות. מצד אחד, ברור שרציתי ילדים נוספים. אני אדם שמאוד אוהב ילדים וקשור אליהם, ומאז שהייתי צעיר ודמיינתי כיצד הבית שלי ייראה – ראיתי בו הרבה ילדים. אז ברור שרציתי עוד ילדים, אבל כשראיתי את הסבל שעדה צריכה לעבור בשביל זה, לא היה לי קל ככה לשלוח אותה לשדה הקרב. לפני שקיבלנו את רחלי, מצאתי עצמי מרים ידיים. חשבתי 'יש גבול לכמה שיכול לספוג בן אדם, כי לא יכולתי לשאת את העובדה שאשתי סובלת כל כך. אחרי שקיבלנו את רחלי, היה קל יותר להאמין – אבל עדיין היו קשיים. סכנת החיים ריחפה על ראשה של עדה בכל רגע, ולי היה קשה לראות את זה".

גבריאל מוטי עם בנו אביעד. עמד לצד אשתו לאורך כל הדרך

האם היו רגעי ייאוש בדרך?

"לי אולי כן, לעדה לא. שנינו עוסקים בחינוך, ולשנינו יש משפחה גדולה עם המון אחיינים. אני זוכר שלא פעם אמרתי לה: 'יש לנו הרבה תלמידים ואחיינים, נסתפק בזה. זה גם משהו', אבל עדה לא ויתרה. עדה שייכת לזן מיוחד, של נשים, עליהן נאמר: 'בזכות נשים צדקניות נגאלנו, ועתידין להיגאל'. בהתאם לתחזיות הרופאים אני אימצתי גישה ריאלית, והיא לעומת זאת – שמה את כולם בצד, והאמינה רק בה' יתברך. בזכות האמונה שלה, אנחנו זוכים היום להכניס את בננו בברית המילה", אומר גבי. אגב, מי שיהיה הסנדק הוא הרב בורשטיין בכבודו ובעצמו ("היה שליח טוב בשבילנו, וזו הדרך שלנו להכיר לו תודה").

בנימה אופטימית זו, מבקש גבי לחזק את עם ישראל באמונה פשוטה, ואומר כי לכל החשיפה הזו – ישנה מטרה אחת בלבד: לגרום לעם ישראל להודות לה' קבל עם ועדה גם בזמן הניסיון – כי זו לא חוכמה להודות רק אחרי הישועה. "בפרשת יתרו כתוב פסוק שאני מתחבר אליו מאוד: 'מכירו הייתי בעבר, ועכשיו ביותר". גם לפני שקיבלנו את רחלי האמנתי בה' ואין ספק שהחיבור עם ה' גדל אחרי שמקבלים את הישועה, אבל יש פה סכנה מסוימת.

"הרבה אנשים ששמעו את הסיפור שלנו והדרך בה נושענו, אמרו: 'יש אלוקים'. אבל אז הבנתי מוסר אדיר: הקב"ה קיים בכל מקרה ובכל אופן, ואנחנו צריכים להכיר בקיומו, לאהוב ולהודות לו - בלי קשר למה שהוא נותן או לא נותן לנו. אם הוא לא נותן, יש לו סיבות משלו, והוא לא חייב לפרט לנו מהן. עלינו מוטלת החובה להלל אותו גם ברגעי החושך, גם ברגעים שבהם הוא יתברך מצא לנכון שלא למלא את מבוקשנו.

"דוד המלך כבר כתב בתהילים 'שבטך ומשענתך המה ינחמוני'. זאת אומרת שעל אותו השבט, המקל שעמו הקב"ה נותן לנו 'מכות' כביכול - אנחנו גם נשענים. משם מגיעה הנחמה שלנו. אז נכון, לפעמים ה' נותן 'סטירה', אבל גם זה מתוך רחמים. מידותיו של הקב"ה הן נטו רחמים, רק שאנחנו לא תמיד רואים את זה".

וכמו כדי לאשש את דבריו מוסיף: "אחרי שרחלי נולדה, הזמינו אותי לאחד מבתי הספר האזוריים – כדי שאדבר על אמונה. הלכתי כדי לכבד, אבל הרגשתי שאני לא הכתובת. כי מה החוכמה להאמין אחרי שראיתי את הישועה במו עיניי? את האמונה צריך לטפח עוד לפני שאתה מקבל את הישועה, אז ורק אז – זה המבחן האמיתי".

צפו בתכנית "בכיוון אחר" שבה התארחו לפני כשנתיים גבי ועדה אחרי הנס הראשון, אך לפני הלידה השנייה: