הכנסת אורחים על גלגלים

עד לא מזמן ניהלתי עסק זעיר בירושלים. כך יצא שנאלצתי לנסוע מדירתי, ששכנה במרכז אחת השכונות המרוחקות, אל מרכז העיר, לפחות פעם אחת ביום, ולעיתים אף פעמיים ויותר. זה קרה לפי המשימות שעמדו לפני באותו יום, הן ברמה העסקית והן ברמה האישית. ברמה העסקית, נצרכתי מידי פעם לנסוע לפגישות עבודה למקומות שהיו מרוחקים מעט ממקום עבודתי, ולעיתים מחוץ לעיר. ברמה האישית, תמיד היו קניות וסידורים שאשתי ביקשה ממני, או שסתם נדרשתי להיות בבית לכמה זמן בתור שמרטף, ואז נסעתי וחזרתי למקום העבודה.

במשך שנתיים, מתחילת עבודתי, היתה לי טרנטה ישנה שקניתי כמעט בחינם, יד חמישית או שישית, עד שיום אחד היא שבקה חיים וסיימה את תפקידה. כמצופה.

שנים רבות נעזרתי בשרותי התחבורה הציבורית, שאין צורך לפרט לאף אחד מדוע לא כדאי לנסוע בה. מלבד העובדה שהיא מביאה אותך ממקום למקום, עדיף להדיר רגליים ממנה, הן בענין ההמתנה מורטת העצבים, לעיתים ביום שרב לוהט, כשכל מה שאתה רוצה זה להגיע למקום כלשהו, להוריד את החליפה ולהתרווח במזגן, ולעתים ביום גשום וזועף, כשצריך להחזיק את הכובע שלא יברח ביד אחת ואת המטריה ביד השנייה. אם בנוסף יש לך גם תיק לקחת, תצטרך להצמיח יד שלישית. זאת מבלי לדבר על הדחיסות באוטובוסים, חוסר הנוחות וכל היתר.  

אי לכך, מובן היה, שחלומי הגדול הוא להיות בעל רכב משלי. הפעם שאפתי למכונית של ממש, שאכנס אליה ואסע כרצוני, מבלי להיות תלוי במזג האוויר ובסדרנים של התחבורה הציבורית. אף אם יהיה פקק בדרך - הרי האוטו הממוזג שלי יאכסן גם תרמוס לעת מצוא, או בקבוק שתיה קרה. גם הרצאה תורנית בדיסק תדאג שהזמן לא יעבור לחינם.

שנים ערגתי וחלמתי, אולם הרכב נראה רחוק מאד. ברמת ההכנסה שהיתה לי הוא היה כמעט מותרות, ואני לא ראיתי איך אני מגיע אליו.

* * *

והנה, כמו בסיפורים היפים, איתרע מזלי, והזדמנה לי האפשרות לרכוש רכב חדש. הסכום הראשוני היה בידי, את היתר הסכים הבנק להלוות לי בהלוואה נוחה. כל מה שהייתי צריך זה לגשת לסוכנות ולקנות את חלום חיי.

במשך חודשיים סובבתי בכל דקה פנויה בסוכנויות המכירות, שואל ומברר. וכי קטנה היא זו בעיניכם? כל כך הרבה חיכיתי, ועכשיו, כשאני יכול, אקנה חתול בשק? משהו שאני עלול להתחרט עליו? לא ולא! צלצלתי לחברים בעלי רכב, הטרדתי את בני משפחתי, אחי וגיסי, שנוהגים ברכבם, מילאתי טבלאות עם ´חיובי ושלילי´ לגבי כל מיני רכבים, וחקרתי גם בהתאמה למצבי המשפחתי, שכן הראשונים ליהנות מהאוטו החדש יהיו אשתי וילדי, האם יהיה להם מקום? האם יהיה נח? מה עם הבאגאז´? תיכנס עגלת התינוק?

לא מיהרתי. ידעתי שלא כל יום קונים אוטו והקדשתי לקניה זו את מיטב ומירב תשומת ליבי באותם ימים, עד שהחלטתי. המכונית שבחרתי היתה מכונית די יקרה, אולם היו בה כל היתרונות שחפצתי בהם: מרווחת, יפה, בטוחה על הכביש, וגם לא מתבלה במהירות. "מכונית זו", אמרו כל המבינים, "יכולה לנסוע שנים בלי לראות מוסך, מלבד הטיפולים הרגילים של טיפול עשרת אלפים וכו´. אם תשמור עליה, לא תכנס ברוורס בפח האשפה בחניה, לא תיסע קדימה לתוך גדרות ועצים, ותטפל בה בהתאם, אתה יכול ליהנות".

"אבל," הוסיפו המבינים בהסתייגות, "אם לא תשמור עליה, דע, כי החלפים שלה עולים הרבה מאד. כל בורג עולה כמו מושב, כל ציר כמו דלת שלמה, וכל תיקון פחחות קל ידרוש משכורת של חודש. אי לכך, היה זהיר".

אמרתי שזו לא בעיה. אין לי כוונה להתעלל ברכבי, ובני משפחתי, כולם אנשים עדינים, ולא יתנכלו למכונית. גם מקום החניה מתחת למרפסת ביתי היה רחוק מהישג ידם של ילדים משחקים, או של אספני סמלי מכוניות. בקיצור, זו לא בעיה.

כך, גאה ומאושר, חגיגי ומרוגש, כמעט כמו חתן, נסעתי לקחת את רכבי ביום שהגיע לארץ. עשיתי סיבוב בחצר הסוכנות, שמעתי את כל הרחשים הבוקעים, את נהמת המנוע, את סיבוב הסטארטר, והכל נשמע לי כמו תזמורת. בדקתי שמן, מים, אויר בגלגלים - פרפקט. לא יכול להיות יותר טוב. מזגן, הגה כח, כריות אויר. הכל מושלם. לא יכולתי לבקש משהו אחר.

יצאתי בזהירות מהסוכנות ונסעתי הביתה, מתאפק לא לצפור כל הדרך, כדי להודיע לכל העולם, שהנה, הגשמתי חלום...

בבית חיכתה לי המשפחה חגיגית ונרגשת. התארגנו לנסיעה ראשונה ברכב, לכותל המערבי, לשאת תפילה, שלעולם לא תארע תקלה על ידי הרכב או על ידי נהגו, ושתמיד ניסע ונחזור בשלום.

כמובן, שכל מי שעלה, עשה זאת בעדינות. אפילו בן השנתיים לא העז לעלות ברגליו על הניילונים, שעדיין לא קרעתי אותם, והמתין בסבלנות שיושיבו אותו. הילדים סגרו בעדינות את דלת המכונית, וביקשו בנימוס לנסות לפתוח את החלונות. רבע שעה הקדשנו לפלא הקרוי ´המכונית שלנו´, ואחר כך נסענו, נהנים מההמיה הרכה של המנוע, מהאופן בו החלונות בודדו אותנו מכל הרעשים בחוץ, ומהמזגן הנעים.

* * *

נסעתי לאט, לא ממהר לשום מקום, ונזהר כמו שצריך. ברור היה לי שזו לא תהיה הנסיעה היחידה. מטבעי אני אדם שלא ממהר ולא דוחף, ולכן אף אחד לא מתפלא כשאני מספר שעשר שנות חיי הראשונות עברו עלי באמריקה. "רואים," אומרים כולם, "אתה לא ישראלי". זה נכון, אני לא דוחף ונותן זכות קדימה בכביש למי שרוצה. עשיתי חשבון, שאפילו אם אני מוותר לכל מי שעוקף אותי ומפנה לו ולאחרים מקום לפני - אני מקסימום מפסיד עשר דקות על נסיעה של חצי שעה, אז בשביל זה להתעצבן, לעקוף ולהתרגז? לא חבל על הלב?

למחרת אותה קנייה חגיגית יצאתי בפעם הראשונה לנסיעה, שאמורה היתה להיות הנסיעה השגרתית ביותר שלי לעבודה. התרווחתי במכונית ויצאתי לעבר הכביש הראשי, והנה פתאום צדו עיני את מה שראיתי תמיד, אך לא הקדשתי לו אפילו שנייה של מחשבה: אנשים עמדו וחיכו לטרמפ. אנשים משלנו, שומרי מצוות, שרצו לצאת אל מרכז העיר, וכמוני, סלדו מההסעה הציבורית. אני אף פעם לא חשבתי לחכות לטרמפ, משום שטרמפ אינו דבר בטוח. העדפתי בכל זאת להשתמש באוטובוס, אך הם העדיפו אחרת. עתה הם מחכים שמישהו ייענה לתנועת ידם ויעצור. תוך כדי מחשבה כבר חלפתי על פניהם, מנסה לעשות עם עצמי סדר. אנשים מחכים לטרמפ, ואם עד היום הנקודה הזו לא נגעה בי כהוא זה, הרי עכשיו היא בהחלט משמעותית עבורי, שכן אני בעל רכב וביכולתי לעצור להם ולקחת אותם עמי!

מצד אחד שקלתי עם עצמי, בעודי נוסע למקום העבודה, שאין ספק שאני מעדיף לנסוע לבד ולא לקחת עימי מישהו זר ברכב. כך אני יכול לדבר בסלולארי, לשמוע דיסק, או לחשוב על כל מיני עניינים. עבורי, נסיעה ברכב כלל אינה זמן אבוד, ואם אקח טרמפיסטים - בוודאי כל אלו יתבטלו.

מצד שני, אמר לי המצפון: לא יפה, יהודי צריך חסד ואתה יכול לעשות איתו את החסד בקלות, ורק מפני הנוחות שלך תוותר? כל עשיית חסד עבוד מישהו היא על חשבון משהו - על חשבון הזמן הפנוי שלך, על חשבון כסף... כל אחד והחשבון שלו. אבל, לא ניתן לעזור לשני מבלי לוותר ולבטל משהו משלך. למעשה, ככל שההקרבה גדולה יותר - כך המעשה גדול יותר, וכמובן התמורה הרוחנית שלו.

אי לכך, לאחר ששוכנעתי על ידי עצמי, כי זהו חסד גדול להעלות טרמפיסטים, ושווה את המחיר המועט שעלי לשלם עבור הענין, החילותי עוצר לכל הנפת יד של מישהו, ונענה לכל בקשה להסעה בדרכי.

* * *

תוך שבוע הבנתי שזה לא זה.

לא כל הטרמפיסטים מבינים שזה הרכב שלי והזמן שלי. לא כולם מבינים שזה רכוש יקר, ולא כולם נחמדים. אסייג מראש ואומר, כי רוב קהל הנוסעים שלי היה באמת מהסוג המשובח, אלו שאומרים: "לא, אני לא רוצה שתפנה במיוחד ימינה, תוריד אותי בדרך, איפה שנח לך". "לא, לא קשה לי לעלות את העלייה, זה בסדר גמור והרבה תודה לך. יישר כח!". רוב רובם של הטרמפיסטים לא הציקו לי בנסיעה, אבל אחרים...

"הקרבורטור מאד שקט, נכון? איך זה? ברכב של גיסי הוא מקרקש כל הזמן". "כמה עלה לך הרכב? באילו תשלומים?", "כמה נקודות צברת?", "רואים שאתה לא ישראלי, לפי המבטא, אמריקאי? אהה...", "שולחים לך בטח דולרים כל חודש. החוצניקים עושים חיים בישראל, כל דולר שלהם שווה כך הרבה יותר...". לא, רוב הנוסעים שלי היו שקטים ושוחחו עימי רק אם פתחתי אני בשיחה, וגם אז היא לא עסקה בארוחת הבוקר שלי. רוב הטרמפיסטים לא עלו על המושבים המרופדים עם הנעליים, והם תמיד נזהרו לפני שהכניסו חבילה, להניח אותה כראוי. רוב הטרמפיסטים היו כאלו שהייתי מוכן להפוך לחבר שלהם בלי בעיות.

המיעוט הוא זה ששבר אותי. האנשים שאין להם בעיה לרדת לפרטי הפרטים הפרטיים ביותר שלך. "ואתה עושה בר מצווה באולם הגדול שם, נכון? מעניין מנין יש כסף בימים טרופים כאלו לעשות שם חגיגה, בטח אשתך התעקשה...", "תגיד לי, למה לא קנית ג´י.אם.סי? זה הרבה יותר גדול, המשפחות שלנו גדלות ב"ה ותיכף תצטרך להחליף אוטו", "כמה ילדים אמרת שיש לך?". מיעוטם של הנוסעים לא התבייש לומר: "איזה דיסק יפה אתה שומע... מה זה, שוואקי האחרון? תשאיל לי אותו ליומיים, אני אעתיק ואחזיר לך. מה זאת אומרת אתה לא מכיר אותי, אני גר ברחוב שלך ובטח אסע איתך טרמפ עוד הרבה פעמים... גם אני עובד בעיר, אמצא הזדמנות להחזיר לך".

מיעוט שבמיעוט היה אומר: "לא אכפת לך לנסוע דרך הכביש העוקף? זה פשוט הרבה יותר קרוב לי לעבודה. מה זה בשבילך עוד שתי דקות באוטו הממוזג? אתה יודע מה זה בשבילי להיסחב את כל הסמטה הזו?", והיה אחד שלא התבייש להתקשר אלי הביתה ולבקש שאבוא לקחת אותו מביתו, אם לא אכפת לי, כי יש לו חבילה גדולה לקחת היום וקשה לו להגיע לכביש... אני, יש לי רכב, אז בטח לא קשה לי לעשות סיבוב קטן. מה, אין לי זמן, אני מאחר? טוב, אז הוא ישאיר את החבילה בבית ויקח אותה מחר בבוקר. זה בסדר מצידי לבוא אליו מחר הביתה?

והיה חצוף אחד, שכבר נסע איתי כמה פעמים, ואיתרע מזלנו להיפגש בבר מצווה אחת. הוא ביקש, אם לא אכפת לי, בין המנה הראשונה לעיקרית, הוא חייב להעביר איזו חבילה לבן דודו שגר נורא רחוק מכאן, ומונית זה נורא יקר, אז אם לא אכפת לי לעשות מצווה, שאקח אותו הלוך ושוב... לא נפסיד כלום, מקסימום את הדרשה. הוא כבר עמד וביקש מזה שישב לידו לשמור לנו על שני המקומות, כי אנחנו כבר חוזרים...

יכולתי למלא ספר על נוסעים גסי רוח ואגואיסטים, שבטוחים שהם מנהלים את ארגון החסד הפרטי שלי עם ארגון ההסעות וההובלות גם יחד, ואני עוד צריך לומר להם תודה על כך.

אני לא ישראלי, כבר אמרתי. לא היתה לי היכולת לומר להם ´תתחפפו מכאן ותעזבו אותי´, כמו שהייתי צריך לומר. כך מצאתי את עצמי במשך חודשים רבים מגיע לפחות פעם בשבוע למקומות שאיני רוצה להיות בהם, בשעות שאין לי בהם טיפת זמן. לקח לי הרבה זמן להגיד ´לא יכול´ בצורה פסקנית, בלי שהלב שלי יתחיל לאותת ימינה ושמאלה ויאמר: ´רגע, זה חסד...´.

אבל, מי ששבר אותי היו אלו שחשבו שהמכונית שלי נקנתה בכספם, ולאחר שעשו נזקים, נעלמו.

הייתי צריך לשלם על כל הנזקים האלה, והרבה.

השנה השנייה של המכונית זכורה לי כשנה, שכל הזמן קרו בה בעיות כתוצאה מהתנהגותם של טרמפיסטים לא אחראיים ולא אכפתיים. זה התחיל בצירי הדלת ובסגירה שהלכו לעולמם. המוסכניק, שאליו הבאתי את המכונית, שפשף את עיניו. "מה זה?", אמר, "למכונית הזו אין סיבה להגיע אלי כל כך מהר, היא נראית חדשה, כמעט בלי שריטה, איך הדלת כל כך שחוקה?".

מה יכולתי לומר לו, שזה בגלל כל הטרמפיסטים, שיוצאים מהמכונית, אומרים ´תודה רבה´, וטורקים את הדלת כאילו היו בתחרות הסגירה החזקה ביותר? או שבעת שהם נכנסים לרכב, הם פותחים את הדלת בתנופה, וכמעט קורעים אותה מציריה, פעם אחר פעם, שלוש מאות ימים בשנה?

היו גם כאלה שהניפו יד לשלום עם התיק שלהם, ושברו בדרך את המראה. "זה עולה עשרים שקלים, מה אתה עושה ענין?", אמר לי אברך צעיר, לאחר שעיקם את המראה באופן כמעט בלתי הפיך. התפתיתי להראות לו את הקבלה של הנזק - מאות שקלים במוסך מורשה. למה אני צריך לממן את זה?

הוא לא היה הראשון וגם לא האחרון, כמו זה שלקחתי טרמפ עם בנו הקטן, זה שהיה לו חום והוא היה זקוק לרופא שנמצא בעיר. לקחתי אותו ברצון, אבל לא יכולתי שלא לראות במראה האחורית איך בנו מטפס על המושב יחד עם הנעליים, ומתיישב ישיבה מזרחית בנעליים בעלי אבזם ענק וחד. מיד אחרי שהם ירדו בדקתי את הנזק, שהיה כמה שריטות מכוערות ועמוקות בריפוד. "לפחות לא קרוע", אמר בני הגדול, שתהה לא פעם איך אני מרשה לאחרים את מה שאני לא מרשה לילדים שלי.

אלו רק חלק מהמקרים שקרו לי.

בשנה השניה להיותי בעל רכב משלי ביליתי לא מעט במוסכים, וכמו שהזהירו אותי בעת קניית הרכב, מחיר החלפים והתיקונים היה בשמים. התיקונים הללו בהחלט העיקו על המשכורת הרגילה שלי, ומנעו ממני להשקיע בדברים הרבה יותר חשובים שתוכננו להעשות באותו כסף.

* * *

ואז יום אחד אמרתי לעצמי: "די!". חסד הוא חסד, אולם לא דיברה התורה בהיזק ממון לבעל החסד, ולא כל שכן בנזק קבוע ומתמשך שאינו נפסק. איני חייב לשאת בנזקים גדולים כדי לקיים מצוות. אבחר לי מצוות זולות יותר, ומעצבנות פחות, ואקיים אותן.

שבוע חלפתי ברכבי על פני כל הטרמפיסטים המופתעים מכך, שמי שהיו רגילים לראותו עוצר באופן קבוע, לא מתכונן הפעם לאסוף אותם. ביום הראשון הם כנראה חשבו שאני ממהר באופן מיוחד. ביום השני חשבו שלא שמתי לב, אבל הם תפסו מהר שההסעה שלהם התבטלה. אני חגגתי לי את הפרטיות מחדש. שוב הדלקתי דיסק טוב, סגרתי את החלונות, הפעלתי את המזגן ושרתי בקולי קולות את השירים האהובים עלי. שוב היה לי זמן להרהר ביני לבין עצמי על כל מיני עניינים, ובעיקר לא התרגזתי על כל מיני דברים שהרגיזו אותי מאד בעבר.

שבוע נסעתי לבד והרגשתי מצוין, ואז, בשבת, בעודי מעלעל בספרי הקודש, נפתח אחד הספרים במאמרו של האדמו"ר מבעלזא זצ"ל. המאמר דיבר על מצוות הכנסת אורחים, ואמר, כי בדורנו קשה יותר לקיים הכנסת אורחים ברוב המקומות, שכן זה לא כמו פעם, שאנשים נסעו מביתם ממקום למקום במשך שבועות רבים, והיה עניין לדאוג להם ללינה. היום, מי שנוסע, בדרך כלל, מסודר מבחינת מקום השינה שלו, אך לא מבחינת אופן ההגעה. לכן, הידור מצוות הכנסת אורחים, ניתן לקיים היום על ידי לקיחת אנשים בטרמפים...  

קראתי את הקטע שלוש פעמים. ´טרמפים זה הכנסת אורחים?´, שאלתי את עצמי, ´אם כן, מי מוותר על מצווה כזו רק בשביל הנזקים? הלא גם אם אני מארח מישהו בביתי יש לי עליו הוצאות, אז גם אם אני מארח מישהו במכוניתי, מדוע אני מצפה שלא יהיו לי נזקים? אם יש לי אורח - אני בוודאי מקדיש לו מזמני ועושה הכל כדי שיהיה לו נח, אז מדוע שכשאני מארח מישהו במכוניתי, לא אקדיש לו את הזמן ואשתדל שיהיה לו טוב?´.

מעולם לא חשבתי על הענין בצורה הזאת, אך ככל שהתבשלתי עם עצמי, הבנתי, שאם זו מצוות הכנסת אורחים, הרי אני מוכן ומזומן לאמץ ולקיים אותה בהידור.

מאותו יום התחלתי לעצור טרמפים בלי לקטר, גם אם הנוסע היה נודניק, וגם אם הוא ביקש בדרך לקפוץ להביא לחמותו צ´ק. אמרתי לעצמי: ´אדוני, אתה עכשיו מארח אורח, הרי לא תזרוק אותו מביתך בגלל שהוא מעצבן, נכון? הרי לא תמנע ממנו מאכל ומשקה תוך כדי אירוח, אז כאן אתה לא מוציא כסף על אוכל, אבל בסופו של דבר תחליף את הריפוד, נכון, אבל אז מה? זה חלק מהמצווה הכל כך יקרה של הכנסת אורחים".

הייתי צריך להתגבר על הרבה רגשות שתססו בתוכי בהתנגדות להמשך הטרמפים, אבל בסופו של דבר התגברתי, ובמשך שנה שלמה הסעתי כל מי שעצר אותי ונזקק להסעה. שילמתי, גם אם לא בהנאה מיוחדת, אך את כל מה שהייתי צריך לשלם כנזקים של האירוח שלי, והם לא היו מעטים.

                                                                              * * *

ואז, קרה מה שקרה במשפחתי, והוכרחתי לנעול את כל ענייני בישראל ולעבור לגור כמה שיותר מהר בארצות הברית. זו היתה הפתעה לא צפויה, אבל הכרחית, ואנחנו התחלנו לארגן את חיינו מחדש, לרשום את הילדים לבתי ספר בארצות הברית, להכין כרטיסים, לשכור שם בית וכו´.

את הדירה שלנו החלטנו להשכיר, שיהיה לנו מקום לחזור אליו אם וכאשר נצטרך. תמיד נוכל למכור אותה אם נחליט אחרת. אולם, את הרכב הייתי חייב למכור, גם כדי שלא יעמוד כאבן שאין לה הופכין, וגם מפני שהייתי זקוק לכסף עבור הנסיעה, שעלותה היתה יקרה מאד. ידעתי, פחות או יותר, כמה אקבל עבור הרכב שהיה במצב טוב יחסית, וגם כל התיקונים והחלפים שלו היו מקוריים, כך שלא הורידו הרבה ממחיר המחירון שלו.

ערב לפני שפרסמתי מודעה בעיתון על מכירת הרכב, התקשר אלי גיסי, שידע שאני מתכונן למכור את האוטו, ואמר שיש לו חבר קצת תמהוני, שסיפר לו בדיוק היום כי הוא מחפש רכב בדיוק בדגם שלי, ואפילו באותו צבע ולא חדש. הוא רוצה אותו מידי, מעכשיו לעכשיו, ומוכן לשלם עליו כסף טוב. האם אני מעונין?

"בוודאי," אמרתי, "כמה הוא מוכן לשלם?".

גיסי נקב בסכום שאני כמעט התעלפתי. "אבל הרכב לא שווה כך", אמרתי, "בכל המחירונים המחיר הרבה יותר זול".

"גם הוא יודע לקרא מחירונים", אמר גיסי, "והוא יודע שהוא יכול לקבל רכב יותר זול, אבל הוא רוצה אותו ממש עכשיו, לא רוצה לחפש, ומוכן לשלם".

"הוא השתגע?", שאלתי.

"אולי...", אמר גיסי, "אמרתי לך שהוא קצת תמהוני".

כמובן שהסכמתי. התמהוני, שאני מוכרח לומר שלא נראה ולא התנהג ככזה, בא עוד באותו ערב לבדוק את הסחורה, ושאל: "כמה לרשום לך בצ´ק?".

"תראה", אמרתי, "מחיר המחירון הוא כזה וכזה, אבל מובן שהייתי שמח לקבל יותר".

התמהוני פשוט רשם צ´ק ונתן לי אותו.

מיד הבנתי שני דברים: א. שיש שכר מידי למצוות, ובמיוחד למצוות הכנסת אורחים, שפירותיה נאכלים גם בעולם הזה. ב. שהתמהוני באמת תמהוני.

רק כשישבתי במטוס, אחרי כל הבלאגן והמהומה של העזיבה, וחשבתי על כל מה שעברתי בחודש האחרון, גיליתי משהו שהכה אותי בתדהמה: המחיר שקיבלתי עבור המכונית - היה מחיר המחירון פלוס כל התיקונים שהוצאתי על המכונית בכל השנתיים וחצי האחרונות שהיא היתה ברשותי.... במדויק, על השקל.

* * *

כיום אני בארצות הברית. אין לי הרבה הזדמנויות לטרמפים, ובמקום בו אני גר יש לכל משפחה לפחות רכב אחד אם לא שניים או שלושה. אבל, אין מקרה שבו מישהו זקוק להקפצה ואני אומר לו ´לא´, ולא משנה אם זה ביום או בלילה, בשמש או בשלג. אני תמיד נכון לארח אורחים במכוניתי.

אני יודע שאף פעם לא מפסידים מזה, ושאני את התשלום שלי כבר קיבלתי מראש.