האדם השלם: איך נלמד מאבותינו ורבותינו את היהדות האמיתית

ידוע הדבר ומפורסם העניין, שהבריאה המוחשית נחלקת לארבע קבוצות של ברואים, ואותה חלוקה מושתתת, בדרך הטבע, על פי דרגת ההתפתחות של כל קבוצה. כמו כן, לכל דרגה ניתן שם, על פי מהותה ותכונתה העיקרית, ואלה שמותיהן, על פי תכונותיהן: "דומם", "צומח", "חי" וּ"מְדַבֵּר".

הדומם – הוא קבוצת הברואים, שבמהותם הם מקבלי השפעה מגורמים זרים, וכמעט שאינם משפיעים מכוחם על סביבתם, והשפעתם מתמקדת בעיקר על מקומם – מכח מציאותם; ואפילו כובד משקלם אינו נובע אלא מכח המשיכה הטבוע בבריאה, מכיוון שהם תלויים, באופן כמעט מוחלט, בכוחות חיצוניים.

הצומח – הוא קבוצת הברואים, שבמהותם, מלבד השפעתם על מקומם, בכוחם להשפיע על עצמם – בכח צמיחתם, וכמו-כן, הם מסוגלים להשפיע – מכח פעילות צמיחתם, על סביבתם הקרובה בלבד – מכיוון שאינם מסוגלים לזוז ממקומם. ואולם, השפעתם על סביבתם הרחוקה תלויה באופן מוחלט, כמו בדומם, בכוחות חיצוניים, כגון: ריחו של פרח ואבקניו – מופצים ע"י הרוח.

החי - הוא קבוצת הברואים, שבמהותם הם משפיעים על מרחב מחייתם, בהתאם להיקף תנועתם באותם מרחבים, ומטבע הדברים, ככל שתנועתם מקיפה תחום נרחב יותר – כן מתרחב גבול השפעתם. ומאותה סיבה – השפעתם תהיה מוגבלת אך ורק לתחום מחייתם. ולמרות העובדה שבמהותם הם מהווים גורם משפיע, באופן פעיל, על סביבתם – גם הם, עדיין מושפעים, במידה משמעותית, מקבוצת הברואים המעולה מהם – היא: הַמְדַבֵּר.

הַמְדַבֵּר – הוא, כאמור – "נזר הבריאה", שהוא "האדם". ולכן הוא נברא אחרון. ולא זו בלבד, אלא שנברא יחידי; לפיכך, אומרים חז"ל, חייב לומר האדם: "בשבילי נברא העולם"; והדברים מובאים במשנה (סנהדרין ד' ה'), וז"ל: לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך וכו', ולהגיד גדֻלתו של הקדושברוך הוא;  שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד– וכֻלן דומין זה לזה;  ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון– ואין אחד מהן דומה לחברו.לפיכך, כל אחד ואחד חייב לומר: "בשבילי נברא העולם", ע"כ.  וכהגדרתו, האדם נבדל משאר בעלי החיים, בכך שניחן בכושר הדיבור, ככתוב בתורתנו הקדושה (בראשית ב' ז'): "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים", ובתרגום יונתן (שם) כתוב, וז"ל: "וְנָפַח בִּנְחוֹרוֹהִי נִשְׁמָתָא דְחַיֵי, וַהֲוָת נִשְׁמָתָא בְּגוּפָא דְאָדָם – לְרוּחַ מְמַלְלָא", ע"כ [בדומה לזה תרגם אוקלוס (שם), וז"ל: וַהֲוָתבאדם לרוחמְמַלְלָא, ע"כ. ובפירוש רש"י (שם, ד"ה לנפש חיה), כתב וז"ל: אף בהמה וחיה נקראו "נפש חיה", אך זו של אדם חיה שבכולן, שנתוסף לו דעה ודיבור, עכ"ל]. מכל האמור לעיל מוכח, שאותה נשמה שקיימת באדם, ואינה מצויה בשאר בעלי החיים, היא היא המייחדת את האדם, ומאפשרת לו את כושר הדיבור. והוא מה שכתוב בקהלת (ג' י"ט): "וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן", וביאר זאת בפסיקתא זוטרתא (שם), וז"ל: זה הבל פה הַמְדַבֵּר בו, והוא אַיִן – דבר שאין בו תפישה, עכ"ל.  ואמנם, הדיבור הטבוע באדם, הינו כח אלוקי, והראיה לכך היא העובדה – שבדיבור ברא האלוקים את העולם כולו, ככתוב בתורה, בכל תיאור מהלך הבריאה (בראשית א' א'): "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָֽרֶץ", וכיצד בראם? ע"י דיבור, ככתוב (א' ג'): "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי אוֹר – וַֽיְהִי אֽוֹר". וכן הוא בכל יתר המאמרות שבהן נברא העולם, כמובא במשנה (אבות ה' א'), וז"ל: "בעשרה מאמרות נברא העולם", ע"כ.

ואמנם, הדיבור מקנה לאדם שליטה על סביבתו. ודוגמא לכך היא – גזרותיו של מלך, שעל פי דיבורו מונהגים כל בני עמו, מקטנם ועד גדולם, בדיוק כפי שאירע כאשר המליך פרעה, מלך מצרים, את יוסף הצדיק ע"ה, ומינה אותו למשנהו, ככתוב (בראשית מ"א מ'): "וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי".  ומוכח מכאן, שהדיבור מקנה למדבר שליטה – אפילו על מקומות, שאינו נמצא בהם, ואינו נראה בהם, ורק דיבורו מגיע אליהם; וזהו סוג של שליטה שאינו קיים בכל דרגות הברואים הנמוכות יותר.

מן האמור לעיל, היה נראה לומר, שמבֵּין הברואים – "הַמְדַבֵּר" הוא בעל כח השליטה המרבי, אלא שאין הדבר כן, הואיל וקיימת בברואים דרגה נוספת – והיא החשובה מכולן.  ומשל למה הדבר דומה?  למפעל שיש בו: א)מכונות – הקבועות במקומותיהן [המשולות לדומם – שהוא הגורם המושפע];  ב) פועלים – מפעילי המכונות [המשולים לצומח – והם משפיעים על סביבתם הקרובה]; ג) ראשי צוותים – שכל אחד מהם ממונה על מספר פועלים [המשולים לחי – שתחום השפעתם נרחב, אלא שהוא מוגבל למרחב שליטתם];  ד) מנהל עבודה ראשי – הממונה על כל ראשי הצוותים [המשול למְדַבֵּר – שעל פיו יפעל כל המפעל].

ואולם, לאחר עיון במשל ובנמשל, אנו מוכרחים להודות, שהדבר העיקרי חסר כאן, והוא – אותו גוף מתכנן – הנסתר והסגור במרומי המפעל, בין כותלי משרדיו – אותו מוח מפעיל – "הַמְדַבֵּר הבכיר" הממונה על "הַמְדַבֵּר הזוטר" שתחתיו, הואיל ודיבורו של "הַמְדַבֵּר הבכיר" נובע מכח מחשבה יצירתית, ובלעדיו לא תיתכן שום תכנית-ביצוע.  ואמנם, בכל מפעל חייב להיות מנכ"ל [שאף הוא בכלל הברואים, להבדיל מהבורא יתברך], והוא אשר קובע מטרה, מתווה תכנית ומחליט על דרך-הביצוע, ומוסרה למנהל העבודה הראשי שתחתיו, ליישמה בדיבורו.

ואכן, גם בעולם קיימת דרגה נוספת, מעל "הַמְדַבֵּר הזוטר", והיא: "היהודי" [וכפי שחילק ריה"ל, בספר "הכוזרי" את הברואים הגשמיים לחמש דרגות: ולמעלה מכולן "היהודי"]. תכנית העבודה שלו היא: לימוד התורה וקיום מצוותיה. גם הוא – אותו תלמיד-חכם, היושב ברומו של העולם הרוחני – סגור בין כותלי "בית-המדרש", והוגה בלימוד התורה הקדושה, אם מעט ואם הרבה, ועולה ומתעלה, ומעלה את כל הבריאה אִתו, הוא הוא המוריד את השפע לעולם, ועל פיו, תרתי משמע, מתנהל העולם כולו. לכן האחריות המוטלת על היהודי היא רבה ועצומה, הואיל והאחריות על כל "המפעל" כולו מונחת על כתפיו, ואילולי תורתו – ח"ו לא יהיה קיום לעולם, הואיל ותכלית בריאת העולם היא – לימוד התורה וקיום מצוותיה.

ואמנם, החיוב החל על היהודי – ללמוד את התורה ולקיים את מצוותיה, כתוב במקרא במפורש (ירמיה ל"ג כ"ה): "כֹּה אָמַר ה', אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה– חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי". ובזוהר הקדוש (פר' בשלח דף מ"ו ע"א) כתוב: "וְאוֹרָיְיתָא בָעֵי לְמִלְעֵי בָהּ בִּיְמָמָא וּבְלֵילְיָא" [פירוש: והתורה מבקשת שיהגו בה ביום ובלילה] דִּכְתִיב (יהושע א' ח'): "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלָיְלָה". וּכְתִיב (ירמיה ל''ג): "כֹּה אָמַר ה', אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה– חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי", ע"כ.  ובמדרש תנחומא (פר' נח סימן ג') כתוב וז"ל: "אוֹר גָּדוֹל, אוֹר שֶׁנִּבְרָא בְּיוֹם רִאשׁוֹן– שֶׁגְּנָזוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲמֵלֵי תוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה– שֶׁבִּזְכוּתָן הָעוֹלָם עוֹמֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ל"ג, כ"ה): "כֹּה אָמַר ה' אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה– חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי": אֵי זֶה הוּא בְרִית שֶׁנּוֹהֵג בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה? זוֹ תַּלְמוּד" [כלומר: תורה שבע"פ], עכ"ל.

מכאן הוכחה ברורה וחד משמעית לכך – שכל חוקי הטבע שעליהם העולם עומד – קיימים ומוּנעים ע"י לומדי התורה, ולא זו בלבד, אלא, שקיום כל העולם כולו – תלוי בלימוד התורה. ואם ח"ו יפסק לימוד התורה בעולם, לרגע אחד – כל העולם כולו חוזר לתוהו ובוהו, כמובא בתלמוד הבבלי (שבת פ"ח ע"א), וז"ל: דאמר [שאמר] ריש לקיש: מאי דכתיב [מה בא הכתוב ללמדנו בפסוק] (בראשית א' ל"א): "וַֽיְהִי עֶרֶב וַֽיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּֽׁי" [כלומר: באות הַ]ה' [הַ]יתירה [שבמלה: "הַשִּׁשִּֽׁי"], למה לי [הצורך בה]? מלמד: שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה [במתן תורה, שעתיד לָחוּל בַּיום הַשִּׁשִּֽׁי שבחודש סיון] – אתם מתקיימין, ואם לאו – אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו, עכ"ל [וזאת, הואיל וכל קיום העולם מותנה בלימוד תורת ישראל ובקיום מצוותיה].

על אף היות הַמְדַבֵּר בכללותו – "נזר הבריאה", הואיל וניתנה לו בחירה חופשית – יכול הוא לבחור לעצמו דרך חיים הדומה לכל אחת מהדרגות שתחתיו. כלומר: יכול אפילו בעל כושר "הַמְדַבֵּר הבכיר" לחיות כאבן, או כצמח – ולהשפיע על מקומו, או על הסביבה הקרובה אליו בלבד. אלא שמחמת היכולת האמיתית הטמונה בו, אם לא יְמַצֶּה את כוחותיו – לעולם ירגיש חוסר סיפוק וריקנות, וצורך להתנצל על אי מיצוי יכולתו. ולכן, כאשר ישָׁאל אודות מעמדו, יענה תשובות, כגון: "אתם יודעים מיהו אבי? מיהו סבי? אבי הוא פלוני! סבי הוא אלמוני!"  או: "אני חברו של אלמוני, גדלנו ביחד באותה השכונה!", וכל כיוצא בהם, שהם דמויות פעילות, ידועות, מפורסמות ומוּכָּרות בעולם; ונמצא, שהואיל והדימוי העצמי שלו נמוך, מחמת מצבו – מרגיש הוא צורך לקשור עצמו לדמויות החשובות הנ"ל, כדי לנסות להצדיק בעיניו, בדרך זו, את מיעוט מעשיו, וכדי לבסס את מעמדו בעיני שומעיו.

לא כן האדם השלם – שמתוך ענווה יתירה והרגשת מחויבות לקיום מצוות תורתנו הקדושה – ממצה הוא את כוחות הנפש שלו בחייו, ועומד בזכות עצמו, ואינו תלוי בברואים אחרים – אלא רק בבוראו, ולמרות שהוא מודע לעצם חשיבותו, ולכך שרבים אחרים תלויים בו – מתבטל הוא לחלוטין כלפי בוראו, ותולה בו, יתברך, את כל ישותו.  למדרגה זו הגיעו אבותינו הקדושים, ואחריהם – חכמי וגדולי התורה בישראל, שבכל הדורות, המנהיגים האמיתיים – רבותינו שבכל דור ודור, שלאורם אנו הולכים – ענקי הרוח, אשר שמותיהם ודמויותיהם הנאצלות מאירות את דרכנו – מאות ואלפי שנים.

שושלת הזהב – שלא פסקה מאז אבותינו הקדושים: אברהם, יצחק ויעקב ע"ה, דרך השבטים הקדושים, משה ואהרן, יהושע, הזקנים, הנביאים, אנשי כנסת הגדולה, תַּנאים, אמורים, סבוראים, גאונים, ראשונים ואחרונים ועד עתה. המנהיגים הדגולים, אשר הלכו והולכים לאור תורתנו הקדושה, אשר מעולם לא השתנתה, ולעולם לא תשתנה; אותם מנהיגים המחזיקים את הלפיד הבוער, שלא יכבה, ומנתבים את עם הקודש אל דרך האמת, מתוך אהבת ישראל אמיתית, טהורה ובלתי תלויה כלפי כל יהודי, ומוכנים למסור עצמם עבור כלל ישראל, המנהיגים אשר במעשיהם ובדבריהם קוראים את קריאת הקודש (שמות ל"ב כ"ו): "מִי לַֽה' אֵלָי" – אליהם עינינו נשואות, וכמותם אנו שואפים להיות. הם האנשים השלמים, אשר מיצו את כוחותיהם למען לימוד התורה וקיום מצוותיה, ולמען הפרט והכלל, הם – נושאים את דגל התורה, הם – עמודי התפילה, והם – מנהיגים את העולם: בענווה, בחן, בחסד וברחמים אמיתיים, ללא משוא פנים וללא מיקח שוחד, ושלא על מנת לקבל פרס – שכל מעשיהם לשם שמים, והם, למעשה – התגלמות צלם אלוקים בתוכנו – מעלת "האדם השלם", שניתן להגיע אליה, אך ורק מכח השמחה בַּזכות להיות יהודי, בַּדבקות בבורא יתברך, ובלימוד התורה וקיום מצוותיה, שהיא – ספר החוקים של כל הבריאה, על כל המשתמע מכך.