למה אתה כל כך כועס?

לא פעם האדם מאוכזב מעצמו לאחר שברגעים של חולשה נפל בניסיון של כעס על אחרים. הוא אפילו כועס כעת על עצמו – 'למה עשיתי את זה?! איך יכולתי להתנהג בצורה כזו?!'.

מרביתנו מצפים מעצמנו להיות בני אדם ערכיים, להתנהל ברמה אנושית-יהודית גבוהה, ובכל זאת, אצל כל אדם מתרחשות נפילות, וישנם גם כשלונות חוזרים.

כשהאדם תופס את עצמו לאחר רגעים של כעס, הוא מרגיש כאוב ומאוכזב מעצמו. בעיצומו של התקף הכעס, כאשר האדם נסחף אחר היצר, מצוי שאינו מרגיש מה קורה לו וכיצד הוא מתנהג. רק זמן מה לאחר מכן, כאשר הלהט שוכך והיצר חוגג את נצחונו, מגיעה החרטה המרה.

כל אדם, כמעט, הרגיש את החוויה העגומה על בשרו. מאד היינו רוצים להיות מתוקנים יותר, משופרים יותר ולחיות חיי איכות רוחניים וטובים יותר.

האם נוכל להתרומם ולעשות זאת – להתמודד נכון מול הכעס, ולא ליפול שדודים, במפתיע, בעת ש'נופל' עלינו נסיון?

האם נוכל להיחלץ מכל 'מיני הגיהינום' הנלווים אל הכעס?

בעז"ה ישנה דרך להגיע אל ההצלחה, ולעצב בכך, כבדרך אגב, את אישיותנו לטובה בתחומים רבים. הכעס אינו אסון, טבע בלתי נמנע הוא, אך כדי להצליח נדרשת עבודה לא קלה, ושתעשה באופן הנכון, כפי שהורו לנו רבותינו ז"ל.

עד היכן מגעת חומרת הכעס?

הרמב"ן, בתחילת איגרתו המפורסמת, נותן עצה נפלאה ומעשית, היאך להגיע למצב של שליטה עצמית בעת הכעס.

מאחר שהכעס, בדרך כלל, אינו צפוי ואינו מתואם עם האדם מראש, חשוב להקדים וליצור את ההגנה מפניו לפני בואו, וגם להצטייד בנשק מראש, לבל ימצאנו חסרי הגנה מולו.

אם מתרחש, פתאום, אירוע מסוים – האשה/ הילד/ הבעל/ המעביד/ העובד, הכעיסו באופן נורא ואיום... מישהו חסר יושר וחסר כל הגינות גרם לנו עוול... האדם כבר נתון בלהט הכעס. באותה שעה אין הוא מסוגל לחשוב באופן נכון על מעשיו ותגובותיו. את הכלים למלחמת הקודש מול הכעס – חייבים להכין מראש, טרם בוא הניסיון.

אך, לפני שנושאים עיניים אל אוצרות העצות שלימדונו חכמינו ז"ל, לפני שניגש אל הכלים המעשיים שהעניקו לנו, ושבאמצעותם נוכל לרומם את מעשינו ואת חיינו, ראשית עלינו להכיר בחשיבות המטרה אותה אנו רוצים להשיג.

אם איננו רואים חשיבות גדולה מאד בהתגברות על הכעס, אם האדם אומר לעצמו: 'נו אז מה, כעסתי, מה כבר קרה...', אין הרבה סיכויים שיתקן את עצמו. אדם שמרגיש שהכל בסדר, או לפחות די בסדר, הוא, למעשה, כמו אנשים רבים בעולם, שחיים בתחושה – 'נו, אני עצבני, מה לעשות?! נכון, אני כעסן, ככה נולדתי, ושכולם מסביב יסתדרו עם זה...'. התוצאה: הוא יישאר כעסן, וכולם מסביב יסתדרו או לא יסתדרו עם זה. אשתו, הילדים, השכנים והחברים יהיו, אולי, די מסכנים, אבל הוא בוודאי יהיה מסכן, ויפסיד את העולם הזה ואת העולם הבא גם יחד. הוא לא יטרח לעבוד, כי 'מה לעשות?! ומה זה בעצם משנה...', אבל חז"ל מראים לנו היטב, עד כמה זה בהחלט 'משנה'!

מדברי חז"ל אודות הכעס נוכל להבין עד היכן מגיעים הדברים:

"כל הכועס כל מיני גיהינום שולטים בו..." (נדרים כב ע"א). הכועס הוא המפסיד הגדול מן הכעס – הרבה יותר מהאשה והילדים, שגם הם, כאמור, מפסידים לא מעט. אדם שמורגל בכעס – גדולה מכתו עד מאד. הוא מביא על עצמו צער, יגון וסוגים שונים ומשונים של ייסורים.

הוא חושב שהנזק מהכעס נעוץ רק בכך שהוא מטיל אימה על הסביבה, משתולל וצורח, והסביבה כולה נלחצת. כן, זה נכון. אבל הבעיה שלו, כאמור, הרבה יותר גדולה ומקיפה.

מחקרים מקיפים, שנערכו אודות המחלה הנוראה, הסרטן, העלו שאחוזים גבוהים מהחולים, הם אנשים שסבלו – לפני שפרצה המחלה – מכעסים בלתי נסלחים על אחרים, ממרירות, תסכול, ורגשות טינה.

אם אדם 'אכול בתוכו' לאורך זמן בשל מחשבותיו הקשות, אם הוא זועם על סביבתו באורח קבע, ממלא ליבו טינה ואינו מוכן לסלוח – הוא עלול לגרום לעצמו כשל של המערכות הפנימיות. הוא מחליש את עצמו ומזיק לגופו. הוא מוביל עצמו לקריסה, ואז תאי הגוף עלולים להתחיל להתרבות בצורה לא נכונה ולא מבוקרת (אין כאן כל הכללה, כמובן. לא כל מי שלקה, לא עלינו, במחלה, לקה בה בשל התחושות הקשות).

היום כבר ידוע, שהנפש משפיעה על הגוף במידה מכרעת. בעבר לא הכירו בכך. המדע סבר שהגוף הוא ענין פיזיולוגי בלבד, ושהנפש היא מעין תחום נפרד לחלוטין, ללא קשר משמעותי ביניהם, מלבד הקשר המקרי, ששניהם שייכים איכשהו לאותו אדם. היום כבר ידוע, שהאדם הוא יצירה מדהימה, שהנפש והגוף משולבים בה בחכמה בלתי נתפסת, ו'עובדים' בשיתוף פעולה מלא ומוכח.

השמחה, התקווה והאמונה משפיעים לטובה על הגוף. לחולה, אפילו במצב פיסי קשה, יש יותר סיכויים לשוב ולהירפא, אם יש בו תקווה ורצון להחלים, אם הוא מעודד ומחוזק, וגם מקבל אהבה מצד קרובי המשפחה והידידים. אחת המטרות של ביקור חולים היא זו בדיוק – לתת עידוד לחולה, ובכך להבריאו. המבקר את החולה מפחית ממנו, כידוע (אם כי לא רק בשל סיבה זו), אחד משישים מחוליו.

אם רופאים אומרים לאדם שאין לו תקווה, החיות הפנימית שלו דועכת, רוחו נחלשת ואין בה הכח לסייע לגוף החלש. לעומת זאת, כאשר מחזקים את רוחו של החולה ומעודדים אותו: 'היד ה' תקצר?! הרבה ניבאו להם שחורות כפי שניבאו לך, והנה הם מתפקדים, חיים ושמחים...'. מחזקים בזה את כוחו של החולה להתמודד נגד המחלה. הפנימיות משתפרת, ועימה משתפרות כל מערכות הגוף.

הפסד הנפש העליונה – בעטיו של כעס

ב"שער הגלגולים" (הקדמה ג), מדבר מהרח"ו אודות 'גלגולי נשמות' ו'עבורי נשמות'. המושג גלגולי נשמות מוכר יותר לרבים, ועניינו: אדם היה בעולם ונפטר. נשמתו עלתה למעלה. הנשמה ניצבה לתת דין וחשבון על מעשיה, ואם התברר שעליה לתקן עוד בעולם הזה, שולח אותה הקב"ה שוב למטה, לעולם הניסיון. הנשמה 'מתגלגלת' בחזרה לכאן.

אצל אומות העולם – אותם אלו המאמינים בגלגולי נשמות, יש הסבורים שהאדם כל הזמן מתגלגל: מת, עולה למעלה, ושוב חוזר ומתגלגל. מת, עולה ויורד... משהו כמו מחזור המים בטבע... ביהדות ידוע שאין זה כך. רק אדם שנותר לו מה לתקן פה בעולם חוזר בגלגול. אדם שזכה להשלים את הייעוד שלמענו בראו האלוקים, נשאר למעלה, ליהנות מזיו השכינה. הוא מקבל אז שכר אין-קץ על מעשיו הטובים בימי חייו ואינו חוזר בגלגול.

הבורא מוריד את הנשמה לעולם הזה, למקום שיש בו יצרים וניסיונות, קשיים והתגברות, וניתנת לו האפשרות לקיים מצוות. בעולם הזה האדם מתמודד, בוחר בטוב ועוזב את הרע. הוא בונה את עולמו הפנימי, מעצב את נשמתו ע"י מערכת תרי"ג המצוות, או אם הוא גוי, ע"י שבע מצוות בני נח. (לגוי ישנן שבע מצוות בסיסיות, כנגד שבעת חלקי גוף האדם. ליהודי יש תרי"ג מצוות: רמ"ח מצוות 'עשה' כנגד רמ"ח איברי הגוף, ושס"ה מצוות 'לא תעשה', כנגד שס"ה גידי הגוף. נשמתו של היהודי גבוהה יותר, רוחנית ואצילה יותר, והיא צריכה לנהוג ב'גינוני מלכות' שמתאימים למבנה ולמהות שלה: לא כל מאכל שמותר לגוי לאכול, מותר גם ליהודי. לא עם כל אחד מותר להתחתן. יש הוראות מורכבות באשר לאופן ההתנהגות, גם לגבי הדיבור ואפילו על המחשבות והרגשות יש לשלוט. ושכרו – בהתאם).

אם לא זכה האדם, ולא קיים מצוות כראוי, הוא לא יגיע מיד אל המנוחה ואל הנחלה. רק לאחר שיזדכך בעולם הבא מכתמי עוונותיו, יתחיל לקבל שכר על מעשיו הטובים בעולם הזה, או שיוחזר בגלגול לעולם הזה כתינוק חדש שייוולד, ובקרבו אותה נשמה שכבר היתה בעולם. זהו אותו אדם בלבוש חדש.

'עיבורי נשמות' הוא עניין שונה לחלוטין:

בשער הגלגולים (הקדמה ה') כותב מהרח"ו שלעיתים נשמת צדיק שנפטר מתעברת באדם שכבר חי בעולם, "לצורך האדם, לעזרו ולסייעו בתורה ובמצוות". ומוסיף, שכאשר מתעברת נשמת הצדיק לתועלת האדם, "הנה הוא בא בבחירת עצמו ולא בהכרח. ולכן אינו כפוף לסבול צער הגוף הזה כלל. ואם מוצא נחת רוח באדם, הוא יושב שם עמו. ואם לאו, הוא יוצא משם והולך לו, ואומר: 'סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה'".

'עיבור נשמה' נקרא כך משום שכמו בעיבור, נוספת ובאה עוד נשמה לאדם. עיבור זה מביא טובה גדולה לאדם, ויש בו מעלה נפלאה: האדם מקבל, כביכול, 'מנוע' חדש רב עוצמה. יש לו את ה'מנוע' של עצמו – הלא היא נשמתו, וכעת נוספו בו כוחות רוחניים חדשים.

לפעמים אדם מרגיש התחדשות עצומה והתעוררות פנימית, ואין הוא מבין מנין באו לו. הוא מגלה בתוכו כוחות, מעלות ויכולות עשייה ופעילות. הוא זוכה להצלחות שלא הורגל אליהן, ואינו מבין: 'לפני חודש הייתי אחר, מה קרה כאן??'.

זהו סוד עיבור נשמה, שמעלה ורווח גדולים בו.

בעטיו של הכעס – עלול האדם לאבד את זכייתו.

כך כותב רבי חיים ויטאל בשער הגלגולים (הקדמה ה') "הנה לפעמים יארע כי אע"פ שיהיה באדם נפש אחת טהורה ועליונה, יבוא איזה פעם לידי כעס, ואז תצא ממנו ותיכנס במקומה נפש אחרת גרועה".

האדם עלול להפסיד את הדרגה הגבוהה הזו שמוסיפה לו עידוד וחוזק – אפילו בעטיו של כעס חד פעמי ורגעי. ניצוץ הנשמה הטהור הזה אינו מסוגל לשהות בתוך זוהמת הכעס, והוא מתנתק ועוזב את האדם. לפתע מרגיש אותו אדם נפילה, ירידה ורפיון. פתאום אין לו אנרגיות, אין לו כוחות, והוא לא מבין מה קרה לו. רע לו, ואין הוא יכול לומר משום מה.

משום מה? משום ניצוץ-הנשמה שנטש. משום הכעס.

הנורא מכל הוא שמדברי רבי חיים ויטאל שם משמע שאפילו את נפשו המקורית עלול האדם להפסיד על ידי כעס חד פעמי, והיא תתחלף בנפש ירודה ונמוכה. כך מבואר בדברי הזוהר הקדוש (תצוה דף קפב, ע"א) על הפסוק באיוב (יח, ד) 'טורף נפשו באפו', שעל ידי חרון אפו טורף ועוקר את נפשו, ומשרה בתוכו נפש ירודה.

רק על ידי תשובה אמיתית ניתן לחזור, לתקן, ולהשיב אליו את נפשו הטהורה והעליונה שזכה לה מתחילה.

אלה הם רק מעט מההפסדים והנזקים הקשים שהאדם ממיט על עצמו בשעה שכועס.

נציין עוד בקצרה את המבוא בגמרא: "כל אדם שכועס, אם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו" (פסחים סו ע"ב). סילוק החכמה יכול להיות מוסבר בחוסר שפיות זמנית ואי יכולת לקבל החלטות נכונות עקב הכעס. אולם, מלשון הגמרא משמע, שחכמתו מסתלקת ממנו לא רק בשעת הכעס, אלא הוא מאבד את מדרגת חכמתו! היא מסתלקת ולא תחזור עד שיעשה תשובה על הכעס.

ההסבר לסילוק זה ולסילוק הנבואה, נעוץ בסילוק נפשו והחלפתה בנפש ירודה כמבואר בזוהר.

ועוד אמרו שם בגמרא: "כל שכועס, אפילו פוסקין עליו גדולה מן השמים - מורידין אותו". גם זה מובן לאור דברי הזוהר שמעתה אין זו הנפש שפסקו לה גדולה.

עוד אמרו: "המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו - יהא בעיניך כעובד עבודה זרה. שכך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך. עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד". רבותינו ז"ל ראו דווקא בחוסר שליטה על הכעס את הפתח שדרכו נכנס היצר הרע לנפש האדם, עד כדי הבאתו לגרוע מכל – לעבוד עבודה זרה!

לפיכך, כאשר ניגש האדם לעבוד על מידת הכעס, צריך תחילה להכיר בחומרה הנוראה של הדבר, ומתוך כך יחפוץ בכל ליבו ונפשו לתקן את עצמו ולהתנקות מהמידה הרעה הזו.

"תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת"

הכרנו את חומרתו של הכעס, ורוצים מאד להתרחק ממנו. אבל כיצד עושים זאת?

הרמב"ן כותב באיגרת ששלח לבנו: "תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם ובכל עת, ובזה תנצל מן הכעס...".

"תתנהג תמיד" – אומר הרמב"ן, "תמיד" – בכל מצב רוח, בכל סביבה, בכל אזור, בכל מצב, עם כל סוגי בני האדם. הצעד הראשון הוא להתחיל להתרגל לדבר בנחת. לא להתפרץ ולהטיח הערות ספונטניות וצעקניות.

"...כל דבריך בנחת, לכל אדם ובכל עת" – כל מילה מדויקת ומחושבת. "כל דבריך" – לא משנה על מה אתה מדבר, בין אם אתה מעיר ובין אם אתה מספר, בין אם אתה נוזף ובין אם אתה דן בנושא כאוב ומציק. בכל מקרה – יהיו דבריך בנחת.

"לכל אדם". לפעמים מתגנבת תחושה מהירה ללב: 'הנה מגיע שכני המציק, אי אפשר שלא להרים עליו את הקול בזעם! 'והטיפוס הזה הוא כל כך לא בסדר, אולי הוא לא נכלל...'. אומר הרמב"ן: כן, גם הדיבור עמהם צריך להיות בנחת!

"ובכל עת". ישנם זמנים לחוצים. אתה עומד לצאת מהבית וכבר מאחר לעבודה, והנה מעכבים אותך בשאלה בעניין שסובל דיחוי. לעיתים אתה מהורהר בחיפוש אחר פתרון בנושא חשוב, והנה פונים אליך בעניין של מה בכך. העיתוי ממש אינו מתאים, והנך חש צורך להתפרץ כלפי הפונה. ובכל זאת, דבר בנחת! גם דחייה או סירוב צריכים להיאמר בנחת.

"ובזה תינצל מן הכעס" – זו ההתחלה של העבודה הקשה, אך הכל-כך משתלמת – העבודה על מידת הכעס. לא קל לשנות הרגלים, והתהליך גם אינו מהיר, אך כאשר האדם רוצה באמת, והוא נחוש בדעתו מבלי להתייאש – בודאי יצליח בעז"ה בסופו של דבר.

אדם שהרגיל את עצמו לדבר עם כל אדם בכל עת בנחת – אם לפתע פתאום מישהו או משהו מרגיז אותו מאד, וכמעט משתלט עליו הכעס הנורא, והוא מתחיל להתפרץ, כמעט... הוא ירגיש מוזר. מה קורה כאן?! זה הוא שעומד להתחיל לצעוק באופן איום שכזה?!

אמנם בעבודת המידות כולה יש כלל גדול: אסור לאדם לצפות מעצמו שיהפוך למלאך בתוך שניות מהרגע שהחליט להשתנות. גם לא בכמה ימים או שבועות. יש להשקיע עבודה, לרכוש הרגלים נכונים וטובים, ושוב להשקיע עבודה, ולא להתייאש מנפילות.

הנה בפעם הראשונה הוא כעס כמו שהיה רגיל תמיד לכעוס, כאילו לא החליט רק אתמול, בנחישות רבה, לא לכעוס לעולם... אבל לאחר שכעס, הצטער על כך מיד. זוהי בניית הנדבך הראשון. כעת, לאחר שהוא שוב כעס, 'תפס' את עצמו תוך כדי הכעס ואמר בליבו: 'מה אני עושה?! איך נפלתי שוב?!'. יש כאן התקדמות. צעד אחד קדימה, כי הנה הוא כבר מכין עצמו לקראת הפעם הבאה, ומחזק בליבו את הרצון שלא לשוב וליפול. פעם, אולי לפני שבוע שבועיים, זה כלל לא היה מפריע לו. הוא לא ניסה להינצל מהכעס...

חשוב לאדם להכין מראש כלי מלחמה, לקדם את פני הכעס בטרם יתקוף אותו וישתלט עליו. חשוב גם להכין מראש כלי מלחמה נגד התבוסתנות והייאוש – 'עוד פעם נפלתי?!', 'שוב התנהגתי כמו חסר דעת?!', 'כנראה שזה לא בשבילי, אני לא מסוגל... כנראה שאין לי את הכוחות המתאימים... ומרוב תסכול ואכזבה, עלול היצר לנצח את המערכה ולגרום לו להתייאש לחלוטין.

האמת שונה. עצם העובדה שהנפילה הכאיבה לאדם לאחר מעשה, לאחר שוך הכעס – זו כבר התקדמות. בשלב הבא, דקה אחת לפני דעיכת הכעס כבר תעלה בדעתו המחשבה הזו – 'אוי, למה עשיתי זאת?!'. זו התקדמות נוספת. אחר כך הוא יתפוס את עצמו באמצעיתה של ההתפרצות ויעצור את המשכה. לאחר אימונים נוספים הכוללים התבוננות נכונה, הוא כבר יצליח להבליג, עד שיגיע למדרגה שיצליח לשמור על עצמו שלא יתעורר בו הכעס כלל, ותכונת הכעסנות תיעקר ממנו לחלוטין.

* * *

נתבונן עתה בעצות אחדות להתגברות על כעסים:

ולמה אכעס, הן "ה' אמר לו קלל"

כלי-הגנה יעיל במיוחד מפני יצר-הכעס הוא מבט נכון על המציאות.

"בפני כל מי שהיה אז במשרד הוא פגע בי!! וכי אני יכול לשתוק לו?!". "נזק של אלפי שקלים היא עשתה עכשיו, ברגע, ברשלנות שלה! אני יכול לא לכעוס?!".

הצורך להתפרץ ולכעוס במצבים מעין אלו הוא כמעט בלתי נשלט. אולם, אדם שיביט במבט נכון על אשר התרחש ומתרחש, וירגיל את עצמו להקדים רפואה למכה על ידי התבוננות נכונה בעת שלווה, טרם בוא הניסיון, יוכל לעמוד בניסיונות הכעס בעת מתקפה יצרית.

על התנהגותו החצופה וקללותיו של שמעי בן גרא אמר דוד המלך: "ה' אמר לו קלל" (שמואל ב טז, י).

באותה שעה היה דוד המלך בשפל המדרגה. הוא נאלץ לברוח מירושלים משום שאבשלום בנו ביקש להורגו. בעת בריחתו, יצא כנגדו שמעי בן גרא, השליך עליו אבנים וקיללו. "צא, צא, איש הדמים והבליעל", הטיח שמעי בן גרא במלך, ועוד הוסיף לדבר דברים קשים כנגדו.

אבישי בן צרויה, שהיה בין האנשים שליוו את דוד המלך, ביקש להציל את כבוד מלכו, ולהשיב לשמעי בן גרא על רעתו, אך דוד לא הניח לו לפגוע בשמעי. דוד המלך אמר: "ה' אמר לו קלל" – הקללות והבזיונות הללו נשלחו אלי בגללי ולטובתי. הצער הזה מוכיח שיש לי מה לתקן!

לשמעי בן גרא, ולכל אדם אחר, אין יכולת לגרום בזיון. הבזיון נגזר מן השמים. שמעי בן גרא היה רק השליח, אם כי הוא את עונשו יקבל מאת ה' (היתה לו בחירה, איש לא הכריחו להיות מבצע הגזרה ולנהוג שלא כשורה. אך זהו חשבון נפרד שלו עם הקב"ה).

כלל ברור הוא בידינו: "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה" (חולין ז ע"א).

כל מה שקורה לאדם – חשוב או שולי, משמח או מעציב, צפוי או מפתיע, באמצעות אדם אחר או כ'אסון טבע' – הכול נגזר ע"י הקב"ה, הכול צודק, והכול לטובה.

אף אם באים על האדם ייסורים, חלילה, הריהם לטובתו. ייסורים אלו, אפילו נגרמים באמצעות אדם אחר שהתרשל/ העליב/ פשע... אינם באים מכוחו של האדם האחר.

אדם שמוכה באמצעות מקל, אינו מעלה בדעתו לכעוס על המקל אשר ביד המכה. למקל אין כל כח עצמי משלו. כך כל עלבון או הפסד ממון שנעשו בידי אדם, יש להתחזק באמונה שאינו אלא מקל בידי ההשגחה העליונה. כל מה שהקב"ה עושה, הריהו לטובה, ואם כן, אין כל צורך ותועלת בכעס. אלא, ינתב את מחשבתו לערוך חשבון נפש מה עליו לתקן, שבעבור זה הגיע אליו הצער הזה. 

מובן, שבכל האמור לעיל אין כל המלצה להיות כ'אסקופה נדרסת', שהכל רומסים אותה. אדם אינו אמור להניח לאחרים לרמוס אותו ולהזיק לו שוב ושוב. עליו להגן על עצמו ולשמור על גופו ורכושו מפני הבאים להזיקו. אך, לאחר שכבר קרה המקרה המכעיס, יש לאדם בחירה – האם לכעוס ולהגיב בהתאם לכעס, או להכיר בעובדה שכמו כל מאורע קטן או גדול – גם המאורע המכעיס הזה נגזר מן השמים, והריהו בצדק מוחלט, ולטובה.

אדם המביט על המציאות באופן נכון זה, אין הכעס יכול לכבוש את ליבו ומוחו, שהרי על מה יכעס – על מה שקרה לו בצדק, ויביא לו אך טובה?!

תכלית הייסורים – לעורר את האדם

אדם שמביט על ההתרחשויות הכואבות שבחיים במבט נכון, מרוויח בכפליים: ראשית, הוא ניצל מן הכעס, שמשחית את הגוף ואת הנפש, ושנית, הצער והנזק שנגרמו לו, מביאים את התועלת שלמענה הם נועדו: הוא מתעורר לערוך חשבון נפש מה עליו לתקן.

תכלית הייסורים הינה לעורר את האדם לתקן מעשיו מעתה ואילך, או לזכך את האדם ולנקותו כדי שיתכפר לו על עבירות שעבר בגלגול זה או בגלגולים אחרים.

יש אדם שרץ את ריצת היומיום כסוס שוטף במלחמה. הוא עסוק וטרוד, זורם במרוצת ההרגל, וכל זמן שחייו מתנהלים ללא בעיות מיוחדות, הוא אינו זוכר די הצורך שיש בורא לעולם. הוא שקוע בענייניו החומריים, ואינו שם לב שעליו לתקן את מעשיו ואת מידותיו. תחושתו הרגילה היא שהכל בסדר. אך הנה לפתע הוא 'חוטף סטירה', ובפרט אם היא מצטרפת לקשיים שונים שמתעוררים פתאום, ועוד מכה מכאן, וצרה משם... פתאום הוא מתעורר ושואל: 'רגע, מה קורה כאן? מה הקב"ה רוצה ממני?'.

הקב"ה רוצה ממנו שיתעורר. שיעצור לרגע ממרוץ החיים, כדי להתבונן ולהיטיב את מעשיו - לטובתו.

הפסוק מזהיר: "ואם בזאת לא תשמעו לי והלכתם עמי בקרי: והלכתי עמכם בחמת קרי..." (ויקרא כו, כז-כח). מבאר הרמב"ם בהלכות תענית (פ"א ה"ג), שאם בעת שבאים ייסורים וצרות על האדם, הוא תולה את הדבר במקרים, ואינו מבין שיד ה' היתה בו כדי לעוררו להיטיב מעשיו, אזי מתרבות הצרות ומתגברים הייסורים. ה'רמזים' הנשלחים אל האדם נעשים עבים יותר ויותר, עד שקשה כבר לא להבין, והאדם סוף סוף מתעורר: 'מה קורה כאן?? זה לא משהו 'טבעי' כל הצרות האלו כל הזמן...'.

הנטייה הטבעית של רוב בני האדם לראות מאורעות שמתרחשים בעולם כמקרה. 'לא קורה שנתקלים בשכן מציק?! לא קורה שמפסידים כסף בעסקה לא טובה?! לא קורה שיש בעיות בריאות? קורה!'.

הוא אינו מבין שהקב"ה מדבר איתו מתוך המציאות.

אילו היה האדם בדרגת קדושה גבוהה כדרגת הנביאים, היה הקב"ה מדבר איתו כפי שדיבר עם משה רבנו ועם ירמיהו וישעיהו. אבל, כיוון שבני האדם כיום אינם ברמה נבואית, וגם לו היו בדרגה זו, אין הדור ראוי לנבואה, הקב"ה מדבר עם האדם באיתותים מתוך המציאות.

כאשר האדם מתעורר להבין שמדובר באיתותים, והוא נעצר להתבונן מה הקב"ה רוצה ממנו, עצם עצירה והתבוננות זו בידה לבטל את הצורך באיתותים וברמזים קשים נוספים.

נמצא שתכלית הייסורים היא להיטיב לאדם ולגדל אותו. כאשר הוא מתעלה על ידם, הוא שמח על כך שההשגחה העליונה הביאה אותם עליו ומודה עליהם. הוא יודע שאילולי הם - לא היה נטהר מעוונותיו ולא היה מגיע למדרגה הרוחנית שזכה להגיע אליה. כשמביטים על הייסורים במבט נכון זה – איזה מקום נותר לכעס על בני האדם שהיו שליחים להבאת הייסורים?!

ככל שאדם איתן יותר בהבטה אמיתית זו, הוא איתן יותר מול מתקפת יצר-הכעס. אינו כועס על אחרים, וגם אינו שומר טינה לאיש.

* * *

כעס – בחיק כסילים ינוח

שלמה המלך אומר: "כעס בחיק כסילים ינוח".

מה הקשר בין כעס לטיפשות? כיצד יכול הכעס לנוח בחיקו של האדם?

המגיד מדובנא מבאר זאת על פי משל לבעל חנות גדולה, שבה סחורה מרובה מסוגים שונים. כאשר ניגש הוא לסדר את הסחורה המגוונת על גבי המדפים הרבים שבחנות, אלו מוצרים יניח בעל החנות במדפים המרכזיים הנמצאים בהישג יד? את הסחורה המבוקשת, שהקונים מבקשים אותה לעיתים תכופות. ומה יאחסן במדפים הגבוהים, שיש צורך בסולם כדי לטפס ולהגיע אליהם? את הסחורה שאינה מבוקשת לעתים קרובות. רק מפעם לפעם מגיע מישהו לבקש את הסחורה הזו, ואז טורח בעל החנות, גורר את הסולם, מטפס תוך כדי אנחה, ומוריד את הסחורה המאובקת.

אדם חכם, אומר המגיד מדובנא, 'מאחסן' את הכעס במדפים הגבוהים, שאין העין רואה תדיר ואין היד משגת בקלות. רק לעתים רחוקות יש צורך לטרוח ולהגיע לשם, וגם אז נעשה הדבר בחוסר רצון, מתוך הכרח בלבד. החכם משתמש בכעס רק לעתים נדירות בהחלט, וגם אז כעסו הינו כעס הפנים בלבד ולא כעס הלב.

כך כותב הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ב ה"ג): "...וילמד עצמו שלא יכעוס, ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו, או על הציבור – אם היה פרנס (ממונה) ורצה לכעוס עליהם כדי שיחזרו למוטב, יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו, והוא אינו כועס".

זו דרכו של החכם. אבל הכסיל שומר תמיד את הכעס קרוב לליבו, "בחיקו". הכעס נח שם בקביעות, מוכן לשימוש מיידי, בהתרעה של רגע. משהו לא כל כך נעים קרה? מישהו דיבר אליו לא מספיק לפי כבודו? הכעס כבר פעיל, ומיודענו זועם, משתולל, ומאבד עשתונות.

* * *

עצה יש בספרי המוסר, ונהגו בה כמה מגדולי ישראל. עצה זו מסייעת 'להגביה את הכעס אל המדפים העליונים', שלא יהיה הכעס זמין, ולא תהיה הגישה אליו מהירה.

עצה זו נחוצה לאנשים שמכירים בעצמם שחמי מזג הם, ובקלות הם מתלהטים וכועסים, אך עז רצונם לשנות ולשפר. אלא, שבעת הכעס קשה עליהם השליטה העצמית. מה יעשו? בשעה של רוגע ומנוחת הנפש, יחליטו בהחלטה חזקה, שבכל פעם שהם מרגישים צורך לכעוס, להתפרץ ולצעוק – הם יעכבו את התפרצות הכעס לזמן מה על ידי שיבצעו פעולה מסוימת, שעליה יחליטו מראש.

תלמיד חכם אחד התקין לעצמו בגד מיוחד, הניחו למשמרת, וכינה אותו 'הבגד של הכעס'. בכל פעם שעמד לכעוס (ומדובר על כעס לפי דרגתו, לא על התפרצות חסרת שליטה), הוא הוציא את הבגד ממקום אחסונו, לבש אותו, ואמר לעצמו: 'עכשיו אתה כבר יכול לכעוס...', אבל הזמן שחלף, למרות שלא היה רב, נתן לשכל את האפשרות להתגבר על הרגש, לצנן את להט הכעס ולנצחו.

לאחר שימוש זמן מה בשיטה זו, נחלש אצל האדם יצר הכעס, ומתחזקת השליטה העצמית, שהרי ראה בחוש כי אפשר לפתור בעיות גם בלי לכעוס, ואדרבה, בלי הכעס החיים הרבה יותר מאושרים, עד שאין הוא נזקק עוד לכלי עזר מעין אלו.

עצות נוספות הן: קנס עצמי, בדבר שאינו נח אבל נסבל, לאחר כל כעס משמעותי. חוסר הנוחות שבקנס יכולה לבלום את התפרצות הכעס. בספר פלא יועץ הציע לכעסן לרשום כל מאמר שלומד בגנות הכעס, ועצות כיצד להתגבר על הכעס.

ללא ספק, אדם שעמל לתקן מידה רעה זו, ואינו מתייאש גם אם נופל שוב ושוב, יגיע בסופו של דבר אל היעד שאליו הוא מבקש להגיע, וכמו שהובטחנו על היצר הרע, כי אמנם "אליך תשוקתו", אבל: "ואתה תמשול בו!".