הצילו! הבן שלי מתדרדר

שמחה (שמות בדויים) הגיעה אל החוג אמהות בעיניים טרוטות וביקשה להעלות בעיה. הבן השני שלה, אורי, בן 15, הלומד בישיבה, הגיע לחופשת בין הזמנים ולא מעוניין לחזור. את החולצה הלבנה הוא לא לובש כבר מספר חודשים, וגם הכיפה נהייתה פתאום קטנה מאוד... את התפילין הוא עדיין מניח בחופזה בבוקר, ואח"כ יוצא עם חברים וחוזר מאוחר בערב.

"הבן שלי מתדרדר!", קראה בייאוש, "הצילו!".

"בואי נתבונן על תמונת המצב באופן עניני", ניסיתי להרגיע את הרוחות ולסכם את דבריה. "אורי כרגע לא לומד וגם "וויתר" זמנית על חלק מהמצוות. כבר הבטחת לו שלל פרסים, אם רק יסכים לחזור לישיבה. אח"כ ניסית ביד קשה והגעתם לפיצוץ. ניסית כבר הכל... עכשיו בואי "נניח" רגע לאורי ונדבר עלייך. מה את מרגישה עם כל העניין הזה?".

"מה זאת אומרת, זה הרי ברור, כנראה שטעיתי באיזשהו מקום. אולי לא מספיק הקשבתי לו או הבנתי לליבו. ייתכן שהדוגמא האישית שאני מקרינה לו לוקה בחסר... למען האמת, מאז שהוא קטן קשה לי איתו. התייעצתי בלי סוף במהלך השנים, וניסיתי בדרכים שונות, אבל אני פשוט מרגישה שנכשלתי כישלון חרוץ בחינוך שלו. הוא חומק לי מבין האצבעות ואני לא יודעת איך להציל אותו...", סיימה בעיניים דומעות.

* * *

התדרדרות היא נושא בוער במיוחד בשנים האחרונות. אנו שומעים ללא הרף, מכל כיוון, על התופעה הכאובה הזו. מסבירים לנו שוב ושוב איך לזהות סימני התדרדרות בגיל צעיר ומהן הדרכים שיכולות למנוע אותה. אבל, לצערנו, המסר המרכזי שנשמע מבין השורות הוא שאנחנו, ההורים, אשמים. אנחנו אשמים שלא השכלנו לאתר את העניין מבעוד מועד, שלא נתנו מספיק חום ואהבה, שלא שימשנו דוגמא אישית טובה, וכמובן אשמים בטיפול לא נכון כשזה כבר "פורץ"...

בואו ננסה לבחון את הנושא בעין חדשה.

טוב, זה גיל כזה... אימהות רבות יאמרו שזה פשוט אופייני לגיל ההתבגרות. זה גיל של מרד. אבל, את גיל המרד כינו גם את בני ה-10, יותר מאוחר הוסיפו את בני ה-8, ולאחרונה גם את גיל 3-4... אנו כל הזמן משכנעים את עצמנו שהגיל הוא הבעיה... אבל יכול להיות שהגיל הזה, בו הילד משתנה פיזית, הוא למעשה זמן של אביב ופריחה עבורו. הוא סוף סוף נחשב בין הגדולים ודעתו נשמעת. הוא רואה את החיים בפרספקטיבה מפוקחת יותר, ואדרבא – ראוי לצפות ממנו להיות עוזר ומתחשב יותר.

זה הגיל שבו הרבה ילדים מגלים, סוף סוף, בגרות ואחריות, לוקחים את עצמם בידיים בלימודים, או נרתמים לעזור יותר בבית...

אז אולי הסביבה אשמה?

נכון, ייתכן בהחלט שהילד המתדרדר התחבר לחברים מפוקפקים ומושפע מהסביבה. אבל האם זהו כלל ברזל? האם ייתכן, שילד שגר או לומד בסביבה לא-מי-יודע, יישאר ירא שמיים?

בהחלט כן.

רובנו בוחרים בקפידה, כחובת השתדלות בחינוך, את בית הספר. אבל, העובדה המצערת היא, שגם שם רואים תופעה של התדרדרות. זאת משום, שלמרות שבית הספר אכן מורכב ממשפחות יראות שמיים, במידה והילד המתדרדר ייבחר לרדת ברוחניות, וזו מילת המפתח, הוא יימצא דווקא את הילד הבעייתי היחיד בכיתה (ובכל מקום יש כזה) ויתחבר איתו.

ייתכן גם הפוך - אימא שלי תמיד סיפרה, שבתקופה מסויימת גרנו במקום בו בית הספר האזורי היה מורכב, בין השאר, משכונות עוני ומקרי רווחה קשים. "את", הייתה אומרת, "התחברת ל´ילדות טובות ירושלים´ הבודדות שהיו בכתה".

יכול להיות, אם כן, שהחברה לא תהיה "נוצצת" במיוחד, אבל הילד יבחר דווקא חברים שמתאימים לרוח הבית.

אז אולי לא חינכנו כמו שצריך?

האם תופעת ההתדרדרות הזו, כפי שממהרים לחרוץ, היא ייחודית להורים "בעייתיים", לבתים בהם יראת השמיים לא חזקה דיה? בהם ההורים לא מספיק מודעים? סבלניים? או לא מספיק נותנים חום ואהבה?

לפני כשנה הייתי אצל אחת הרבניות החשובות והיקרות לעם ישראל. צדיקה גדולה ובעלת חסד, שבעלה הוא רב גדול ועצום, שיושב יומם ולילה על הסטנדר. איש קדוש ומורם מעם. כשאמרתי לה שאני מעבירה חוגי הורים, סיפרה בפתיחות, מול נשים נוספות, על הבעיות שהיו לה עם הבן שלה: "הוא התחיל פתאום להתדרדר, ללכת עם בגדים לא מתאימים, לדבר דיבורים לא ראויים ולהתנהג בניגוד לרוח הבית...".

בהזדמנות אחרת, יצא לי לפגוש בחור חילוני עם עגיל ושיער ארוך קלוע "ראסטות". נדהמתי כשהתברר לי שאני מכירה מקרוב את המשפחה המיוחדת, הצנועה ובעלת החסד שלו...

ויש, לצערנו, דוגמאות לא מעטות כאלו.

האם גם על האנשים הצדיקים האלו נמהר לומר שהם לא חינכו מספיק טוב?

האם מישהו חשב לרגע להאשים את אברהם אבינו, שהוא לא חינך כראוי את ישמעאל? ומה לגבי עשו, האם גם הוא פרי חינוך קלוקל, חלילה? ומה עם אבשלום, בנו של דוד המלך. ועם מנשה, בנו של חזקיהו המלך הצדיק? ועוד ועוד. האם מישהו אי פעם בהיסטוריה היהודית הפנה אצבע מאשימה אל ההורים?

ואף יותר מכך – כיצד קרה שאברהם אבינו ע"ה, שגדל בבית עבודה זרה, הפך לצדיק גדול? או מה נאמר על תופעת בעלי התשובה המדהימה, בה אנשים רחוקים לחלוטין מדרך התורה, משנים את חייהם מן הקצה לקצה והופכים לעובדי השם נאמנים ושלמים? הרי הם קיבלו חינוך מתירני ולא ראו דוגמא אישית נאותה בבית...  

אז מה באמת מביא את האדם ללכת בדרך התורה, או למעוד ולסטות, חלילה, מן הדרך?

בחירה חופשית

כותב הרמב"ם, בספרו "משנה תורה": "כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי, או כילי או שוע, וכן שאר כל הדעות. ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזו דרך שירצה...".

זאת אומרת, שיש לילד הזה בחירה... בחירה חופשית לגמרי! הרמב"ם כותב במפורש - הילד בעצמו בחר להתדרדר(!).

כמו שכתוב: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע... וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים" (דברים, ל´). הילד אינו בובה, אלא אדם, ולבן-אדם יש רק דבר אחד שקובע את התנהגותו – הבחירה החופשית שלו.

איך שכחנו, שכמעט כל מקרי ההתדרדרות מתרחשים אחרי גיל בר/בת-מצווה?

הקב"ה קבע, שנער אחרי גיל שלוש-עשרה, ונערה אחרי גיל שתים-עשרה, כבר אנשים לכל דבר ועניין. הילדה הזו מחויבת בכל המצוות ואף יכולה להתחתן. הנער הזה יכול להיות שליח ציבור או עד בבית דין! הקב"ה סומך עליו שדעתו שלימה ובחירתו מודעת.

אז למה אנחנו לא?

איך ייתכן ששכחנו, בין הפניית אצבע מאשימה להורים או למחנכים, שהילד הזה כבר גבר ובעל בחירה מלאה על מעשיו, ויכול לבחור, כפי שמסביר הרמב"ם, להיות כמשה רבנו, אם רק יחפוץ?

לפני מספר שנים קראתי כתבה באחד העיתונים, בה גולל גבר חילוני את סיפור התדרדרותו ועזיבתו את דרך התורה. לאורך כל הכתבה, הוא מאשים את אמו על כך שידעה לצעוק עליו לצחצח שיניים, אבל בכל הקשור למצוות, מעולם לא ראה אותה מקפידה או "מחנכת מספיק", לטענתו.

חשבתי בצער על אמו, שבודאי קראה את הכתבה ומרגישה נורא. האם שכחנו את מצוות כיבוד הורים, בה לעולם אסור לשפוט את ההורים, אלא צריך לייקר ולהודות להם שוב ושוב? האם שכח הנער הזה את חלקו בעניין? את בחירתו האישית השגויה, שלא תלויה בשום גורם חיצוני?

איך קרה שיתר הילדים יצאו בסדר?

בכל משפחה בה מתרחשת התדרדרות של אחד הילדים, ישנם גם ילדים נוספים, ואלו, בדרך-כלל, נשארים שומרי מצוות נאמנים... איך ייתכן שהם, שגדלו וחונכו בתנאים דומים, ועם אותם הורים, גדלו לתפארת? אין לנו אלא, שבחירתו החופשית של האדם, היא זו שמטה אותו לצד זה או אחר.

על בני עלי, שסרחו מן הדרך, נאמר בספר שמואל (פרק פ´ ז´): "בני בליעל לא ידעו את השם".

מפרש הרלב"ג: "להודיע, כי לא היתה הסיבה בחטא בני עלי, היות עלי בלתי משגיח בעניינים ובלתי מיישר אותם אל הטוב. וזה כי את פני עלי ובהשגחתו נתייסר שמואל לשרת את ה´, ועם כל זה לא הועילה הנהגת עלי להישיר את בניו אל השלמות - מצד רוע תכונתם".

קל מאוד להאשים ולשפוט את ההורים בחוסר השגחה או מודעות. אבל, אמרו חז"ל: "אל תדון אדם עד שתגיע למקומו". ככל שנפנה אצבע מאשימה אל ההורים – רק נחריף את הבעיה!

ההורים יהיו מהוססים ומפוחדים יותר, ילחצו מכל דבר פעוט, סמכותם ההורית תיחלש, והילד ירגיש מיידית את הוריו מלאים רגשי אשם וחוסר ביטחון. במצב שכזה, בדרך-כלל, הוא יגביר את המאבק, וכך יקבלו ההורים תוצאה הפוכה - מקרי ההתדרדרות רק יגברו, חלילה.

אם נמשיך לחשוב שאנו אשמים בעניין ו"איפה טעינו?" – גם הילד ייתלה את גורלו ה"בלתי הפיך", כביכול, בנסיבות חייו, וימשיך בהתדרדרות. אבל, אם נראה אותו כאדם בוגר, שגדל בדרך האמת, ובחר באופן מודע ללכת בדרך אחרת, ואם נבין שזוהי הטעות שלו והוא המפסיד העיקרי – ייתכן שיתעורר לתקן. אם הוא יבין שהקלקול הוא שלו – הוא יוכל לשנות את מצבו, אבל אם יחשוב שהוא רק "תוצר סביל" וחסר ישע של נסיבות חיים – כיצד נוכל לצפות ממנו להשתנות?

הכל טוב ויפה, אבל למרות הכל, אולי יש לי חלק בהתדרדרות הזו?

כהורים, מוטלת עלינו חובת השתדלות בחינוך. עלינו לבדוק את עצמנו, אם אנחנו אכן מובילים ומתווים דרך, או "מובלים" ולא מספיק שלמים עם דרכינו. עלינו לשאול את עצמנו, האם אנחנו מאמינים מספיק בילדים והאם העברנו להם מספיק אחריות, על מנת לאפשר להם לפתח צמיחה ובגרות. עלינו לשאול את עצמנו, האם אנחנו רואים את המהות הטובה שלהם ומתחברים אליה, או האם אנו ´שבויים´ בתווית לא חיובית על הילד. אם מצאנו שאנחנו לוקים באחד מאלו – ודאי שרצוי לשפר, כדי לאפשר לילד הזדמנות חדשה להיטיב את דרכו.

עם זאת, עלינו לזכור, שחובת ההשתדלות אינה אפשרית בלחץ, פחד או אשמה, כי אז היא חסרה את הדבר המרכזי – את האמונה בבורא עולם, שנתן לנו את הניסיון עם הילד הזה...

רבי נחמן מברסלב מציע לערוך יום יום, במשך שעה שלמה, חשבון נפש, כדי לבדוק את דרכינו. אבל,  בכל עשרים ושלוש השעות האחרות, הוא מדגיש, שחובה עלינו להיות בשמחה! כי יהודי משתדל כמיטב יכולתו לפני עשיית מעשה, אבל לאחריו הוא שמח ובוטח שזהו רצון השם.

עלינו לבדוק את עצמנו, באופן ענייני, לכתחילה, ובדיעבד - ולהאמין, מתוך שמחה, שזהו רצון השם!

לחזור בתשובה

"אם רואה אדם שייסורים באים עליו – יפשפש במעשיו. פשפש ולא מצא – יתלה בביטול תורה. אם תלה ולא מצא, בידוע שייסורים של אהבה הם" (מס´ ברכות).

עם זאת, עלינו לזכור, שכל מנת ייסורים שאנו מקבלים, דורשת מאיתנו התבוננות פנימה על מעשינו.

לכן, על כל צער בגידול הילדים, עלינו לחזור בתשובה כלפי שמיא, ולבדוק שוב את טוהר המחשבה, הדיבור והמעשה שלנו.

* * *

חזרתי אל שמחה, מתחילת המאמר, ושאלתי אותה מדוע היא מרגישה שנכשלה. "האם את מרגישה שדווקא בו לא השקעת מספיק?".

שמחה נאנחה. "זה ה-ילד שקיבל הכי הרבה. מגיל קטן הוא היה "מרכז הבית". תמיד קנינו לו מה שהוא רוצה ונתנו לו את מירב תשומת הלב... עליו התפללתי יותר מכולם... כי, אם נודה על האמת, תמיד פחדנו מהרגע הזה שיתדרדר...".

שמחה הצליחה להירגע משמעותית במהלך החוג, והבינה שעשתה כל שביכולתה. היא נוכחה לראות שהדרך בה גדל בנה הייתה מלאת אהבה, נתינה ואכפתיות, וראתה, לראשונה, את הילד שלה כאדם בוגר ובעל בחירה.

באופן מפתיע, אורי הראה סימנים ראשונים של התקרבות ושיפר את התנהגותו. לא, הוא עדיין לא חזר בתשובה שלמה. יתכן שזה יקרה היום, יתכן שעוד חודשיים, וייתכן שהדרך עוד ארוכה. מה שבטוח, שמחה תמשיך בודאי להתפלל, להאמין ולקוות, אבל לא ממקום מאשים ומפוחד, אלא ממקום של אמון בעצמה ובילד שלה.

בתפילה שנדון את עצמנו, כהורים, לכף זכות.

דקלה יוספסברג, אם ל- 6 ילדים, מנחת הורים מוסמכת בגישת שפר, ומעבירה חוגי הורים והרצאות בנושא חינוך ילדים

יום שידורים מיוחד בהידברות, חמישי הקרוב, 22.2: מומחי החינוך מגיעים לענות לשאלותיכם. הידברות מביאה אליכם את טובי המומחים בחינוך, עם קווים פתוחים למענה לכל שאלה. צפו במשדר החל מ-12 בצהריים ועד חצות, בערוץ הידברות, באתר הידברות ובצופיה. בהנחיית עדן ועודד הראל