אמי מורתי: איך לימדתי את בני לאהוב ללמוד

כל אם היא בעצם מורה, המורה הדגולה ביותר. זו שמכוונת את הילד להסתכלויות השונות בחיים, זו שממקדת את  תשומת לבו למקצועות שכדאי ללמוד, ולאו דווקא בין מקצועות בית הספר. ביהדות מכנים את האב 'אבי מורי' ואת האם 'אמי מורתי', כי יותר מכל אנשי המקצוע, ראויים לתואר הכבוד הזה ההורים. הם אלו שמורים את הדרך לילדיהם. אבל לא רק בפן החינוכי ההתנהגותי, אלא גם בצד הלימודי.

אמא היא זו שמעניקה לילד את אוצר מילותיו הראשוני ומקבלת את ההחלטה באיזה קצב להתקדם בהעשרת הרפרטואר שלו. נכון שבדרך כלל אין היא מודעת לך, ופועלת מתוך אינסטינקט אימהי ספונטני ומופלא שטבוע בה. אבל היא זו שמכוונת אותו, שמעלה אט אט את המשלב הלשוני ומוסיפה עוד מילים חדשות ללקסיקון שלו. אמא היא זו שמחליטה אלו שאלות חשיבה להציב בפני הפעוט שלה. עד כמה לאתגר אותו, ובאיזה מינון להשיב (בכנות) לשאלות ה'למה' הבלתי נגמרות, ברגע שהוא מתחיל אותן. בעצם זה היא גם קובעת עד כמה תשלוט סקרנותו בנושאי השיחה, ואם יהיה לה מענה. אמא מלווה את הילד שלה מגיל אפס ומכשירה אותו לחיים. חיי לימודים, כמו חיים בכלל. יוצא אפוא שמכל המורים והמורות, מכל אנשי החינוך והיועצים למיניהם, הראשונה לעולם תהיה אמא.

ולא רק הראשונה.

אם אתם נוסעים בתחבורה ציבורית בנסיעה בין עירונית ארוכה ומתמשכת, תוכלו לשים לב כי הורים רבים יושבים ולומדים עם הילדים שלהם. לא לומדים דווקא בספר, ולא מעיינים בדיוק בדפי קשר של המוסד החינוכי. הם לא חייבים לעשות זאת מתוך מחברת רשמית. הם פשוט מלמדים אותם תוך כדי דיבור.

רחלי למשל הגיעה לבית הספר עם הכנה נפלאה לגיאוגרפיה. כל המושגים הנלמדים במולדת היו שגורים היטב על לשונה. הם דווקא לא נוסעים בתחבורה הציבורית, אבל אבא שלה נוהג ברכב המשפחתי ותמיד מספר לילדים תוך כדי. אבא של רחלי התחיל את המנהג הזה בהיותו עייף. הוא ראה בזה פתרון נגד הירדמות. מדברים עם הילדים, מפתחים שיחה, וכך שומרים על ערנות. אבל עם הזמן גילה שיש כאן פוטנציאל אדיר. יש פה שעות איכות נפלאות עם הילדים והזדמנות מקסימה להעשיר באופן עקבי את ההתמצאות שלהם במפת הארץ. הילדים הכירו את הכבישים, את ההיסטוריה של המקומות השונים. מדי פעם התייחסו גם לצמחים ולעצים בשמותיהם. אל תחשבו שאבא של רחלי הוא גאון בענייני הצמחים למשל. אבל יש לו הערכה לידע ואכפתיות. אז הוא רכש מדריך צמחים שניצב ברכב בסמוך למפת הכבישים. הילדים מאותגרים מדי פעם לחפש את שמו של צמח מסוים ותוך כדי חוויה משפחתית – מחכימים.

חשבון בחיי היום יום

לא רק בגיאוגרפיה אפשר להעשיר את הילדים בחיי היום יום, ולא רק בתנאי שיש רכב משפחתי.

לחני הייתה הבנה חשבונית מעולה כאשר הגיעה לכיתה ג'. המורה ציינה זאת בהתפעלות, ואמא של חני הבליעה חיוך מסתורי. היא ידעה היטב שההבנה החשבונית לא באה באופן טבעי כחלק מכישוריה של ילדתה. ההפך הוא הנכון: כאשר ערכה לילדה אבחון, עוד בהיותה בגן חובה, צפו אנשי המקצוע קשיים בחשבון. לא הייתה לה תפיסה מופשטת כלל, ויודעי דבר הסבירו לה שהיא עתידה לצבור פערים גדולים בחשבון. אמא של חני לא רצתה להשלים עם הקושי הזה. זכרה בעצמה את קשייה כתלמידה, והעדיפה לסייע לילדתה לדלג על כך. אימהות רבות היו רוצות כמותה, אך לא כולן מעלות בקצה דעתן שבכלל אפשר. תחשבו שהיא שלחה אותה למורה מקדמת? דווקא לא. זה גם היה מוקדם מדי מבחינת הגיל, וגם יקר מדי מבחינת התקציב.

ובכן, אפשר להיות הורים נפלאים, וגם להחליט ששיעורי עזר לקידום לימודי הם יקרים מדי. איך? לא על ידי התעלמות והזנחה. דווקא על ידי השקעה נהדרת, עקבית ואפילו חווייתית.

אמא של חני קבלה הדרכה מן המאבחנת. היא למדה איך לשלב את עניין ההבנה החשבונית בחיי היום יום. מאז היא התחילה ללמד את הילדה שלה מושגי חשבון בצורה בלתי רשמית. תחילה ספרה איתה כל דבר אפשרי: מדרגות, חלקי משחק, פריטי כביסה. אתם חושבים לעצמכם: טוב שיש לה זמן מיותר. מתי היא מספיקה לעצור את שטף החיים ולספור דברים. ובכן חשוב להדגיש: אמא של חני לא עצרה את שטף החיים אפילו לא לרגע. היא רק שילבה את הדבר הזה בתוך חיי היום יום. עלו מדרגות. ספרו אותן. אספו את חלקי הקליקס? ספרו אותם. מיינו ערימות של כביסה למקום? ספרו גם אותן. באופן הזה היא לא הפסידה זמן וכוח, אלא הקדישה את אלו הקיימים והמנוצלים בלאו הכי – גם למטרה הזאת.

בשלב הבא הכינה אמא של חני את הקרקע להבנת תרגילי חיבור וחיסור. כאשר יצאו יחד לחנות הירקות השכונתית בקשה מחני להביא לה ארבעה חצילים ואחר כך עוד שניים. "שכחתי חני, כמה חצילים יש לנו בסך הכול? אה, שש? יופי, כי לסלט אני צריכה חמישה. אז כמה יישאר לנו אחר כך?" חני התגייסה לענות על השאלות בשמחה. היא לא הרגישה בשיעור. היא לא חוותה זאת כמבחן. להפך – היה בזה הרבה מן השבח והמחמאה. היא הרגישה כה גדולה וחשובה. היא חשה כה שווה ושותפה. הייתה לחלק מן העשייה בבית. אמא שאלה אותה אם אפשר לקנות בעודף לחמניית שום או רק לחמניה רגילה. הן חישבו ביחד, והרוויחו. במקום לפטפט פטפוטים בעלמא, הקדישו את הזמן היקר הזה שמצטבר לשעות ארוכות של שיחה – והרוויחו תועלת גדולה.

לא פלא שבהיותה בכיתה ג' זכתה חני למחמאה זאת, ובצדק רב. היא באמת הגיעה עם מוכנות חשבונית נהדרת והשתלבה מצוין. לא רק טוב.

אנגלית לא רק לדוברי אנגלית

גם בלימודי השפה האנגלית אפשר לעזור לילדים. המורה פריידה הזמינה את אימהות תלמידותיה להקבצה לאסיפת הורים קצרה. האימהות התפלאו. רבות מהן כלל אינן שולטות בשפה האנגלית, חלק מהן אפילו לא מייחסות חשיבות רבה ללימודי המקצוע הזה. הן זוכרות בעצמן כמה קשה היה, ואף שבדור שלנו כל אחד היה רואה ברכה בשליטה בשפה הזאת שהיא השפה האוניברסלית, הן השלימו עם העובדה שלימודי אנגלית הם קשים ולא כולן יכולות לעמוד בדרישות המקצוע.

המורה פריידה התעקשה על קיום האסיפה ודרשה מכל האימהות להתייצב. הן הגיעו, נבוכות משהו, מתפלאות על הרעיון וסקרניות לשמוע מה ייאמר להן. המורה פריידה פתחה ואמרה: "אתן האימהות משפיעות עיקריות על רמת ההצלחה של הבת שלכן בלימודים, וגם בשפה האנגלית. אתן יכולות להעלות את הציונים שלהן בעשרות אחוזים, וחבל שלא תעשינה זאת". האימהות הביטו בה בפליאה. איזה מין רעיון משונה. אולי יאספו אותן עכשיו לאסיפה עם כל מורה לכל מקצוע. מה זה בכלל עניינן... אבל המורה פריידה הייתה ממוקדת במטרה שלה. "אנגלית היא חלק מחיי היום יום שלנו. גם אם נתנגד לרעיון, ואפילו אם לא בחרנו בזה מרצון. זו מציאות החיים שלנו ואנחנו נרתום אותה למען הצלחת הבנות שלנו במקצוע הזה".

היא בקשה מן האימהות שלושה דברים:

1. להחדיר לבנותיהן את חשיבות המקצוע, על ידי התעניינות בשיעורי הבית ובחומר הנלמד. כאשר ילדה מרגישה שהעניין נמצא במקום של כבוד אצל הוריה, שווה לה להשקיע. אם מעניין אותם מה היא לומדת – יש לה עניין ללמוד. אם שיעורי הבית שלה שווים הצצה – גם לה שווה להכין אותם. אם הציון תופס איזה שהוא מקום בראשם – היא מוכנה להתגייס וללמוד למענו.

2. להסב את תשומת הלב של הבנות למילים באנגלית. לא סתם מילים, אלא מילים שמשתלבות בחיי היום יום שלנו. למשל: שמות עסקים שמקורם באנגלית, שמות חנויות שמשמעותן היא באנגלית.

3. לבקש מהבנות לקרוא באנגלית מתוך המוצרים של היום יום, למשל: באריזות של תרופות, בעלוני פרסום. עסקים רבים רושמים את שם העסק שלהם רק באנגלית. כך גם על תוויות הבגדים, על שקיות של בעלי עסקים. המורה הדגישה שדווקא אמא שלא שולטת בעצמה בשפה יכולה לרתום את הבת לעזרה. באופן הזה היא תרוויח בכפלים: גם פיתוח הביטחון העצמי של הבת, גם מעורבות בחיי הבית, וגם זריקת מרץ להשקעה בלימודים.

אם צפיתם זאת ואם לא – באותה שנה העלו הבנות בהקבצתה של המורה פריידה את ציוניהן בממוצע של חמישה עשר אחוזים!

אפשר להתעלם מנתון כזה? לדעתי לא. זה מרגש, זה מחייב. זה עושה טוב על הלב, אבל גם דורש ותובע באותה המידה. לאמא יש כוח, היא נקראת לנצל אותו.

פערים עצומים

מיכל היא מורה מתקנת, מורה פרטית שמוסרת לילדים שיעורי עזר. היא טוענת שיש גורם אחד שמשפיע יותר מכל הגורמים האחרים על קצב הלמידה. כאשר הורים שואלים אותה שאלות מסוג של: "כמה זמן ייקח לילד שלי ללמוד לקרוא?" היא עונה להם בכנות: "זה תלוי בכם".

"למה בנו?" הם מתפלאים. בשביל מה באו עד אליה? למה משלמים לה סכום כה נאה? שתעשה את העבודה שלה, שתלמד את הילד. שתקנה לו את החומר הדרוש ותגמור עם זה.

אבל במציאות, מספרת מיכל, אין זה כה פשוט. "למידה כמו קריאה דורשת תרגול רב מאוד. התרגול הוא אחד הגורמים הכי משמעותיים בלמידה הזאת. בתחילת השנה הגיעו אלי שני ילדים שהיו בערך באותה רמה ועם אותה אבחנה. ילד אחד הדביק את הקצב של ילדי כיתתו בתוך שלושה חדשים. הילד השני עדיין לומד, כבר יותר מחצי שנה, ועוד יש לו דרך די נכבדה לפניו".

איך זה יתכן? התפלאתי גם אני. הפער נשמע ממש בלתי הגיוני. אבל מיכל הסבירה במיטב היגיון: "הוריו של בני נרתמו למשימה בצורה עקבית ומעוררת התפעלות. הם התייחסו כל שיעור לדפי העבודה ששלחתי הביתה ובקשו עוד. אמא שלו לא יכלה להקדיש זמן לשינון עם הילד. יש להם משפחה מרובת ילדים, ובתקופה הזאת של תחילת השנה נוסף למשפחתם עוד תינוק קטן וצרחן. אבל היא לא ויתרה. היא עודדה את הבת הבכורה לשנן עם הילד ותגמלה אותו בפרסים על כל שינון ושינון. יוצא אפוא שאחרי כל שיעור הייתה תועלת כפולה ומכופלת לבני. הילד קיבל שיעור קצר של חצי שעה בביתי, אבל יחד עם התרגול הוא השיג המון, בערך שווה לתרגול של שלוש שעות. בעקביות מדהימה הם לא דלגו כמעט יום אחד. בכלל ראיתי שהשיעורים היו חשובים מאוד בעיניהם. הילד לא ביטל אפילו לא שיעור אחד. גם ביום של אירוע משפחתי בקרבה ראשונה, כמו ביום בר המצוה של אחיו – הוא הגיע. ההורים ראו בשיעורי העזר דבר ראשון במעלה. הם הקרינו את זה לילד וגם השקיעו בשביל זה. הילד ניצל את שלושת החדשים של הלימוד בצורה מקסימלית".

(מיכל מבקשת להוסיף הערה: היופי היה בכך שהדבר נעשה מתוך אווירה נעימה ובלתי לוחצת. לפעמים הורים מנסים לעקוף את ההר, לדחוף את המכשולים, ויוצרים בזה לחץ מוגזם על הילד. לפעמים צריך את ההתקדמות האיטית יותר עם ההפנמה בנחת. לפעמים מאמץ משפחתי כזה עלול להיעשות מתוך לחץ ולגרום לילד להסתייג משיתוף פעולה. חשוב לבחון כל מקרה לגופו, ובעיקר להתייחס לאופן הלמידה. במקרה של בני הייתה האחות הגדולה חכמה וסבלנית, והיא השכילה לעשות את המלאכה מתוך אווירה טובה, בקשר חיובי ונעים עם הילד, בלי לחץ).

"לעומת בני, הילד השני הגיע מתוך רצון לפרוק מעל ההורים את העול. זה לגיטימי. ההורים משלמים כסף על מנת שהמורה הפרטית תעשה את העבודה. הם רוצים להסיר מעל שכמם את האחריות הזאת  ולהפקיד אותה בידי איש מקצוע. ההורים בקשו לא לשלוח דפי תרגול הביתה. הם בקשו שכל הלמידה תיעשה במסגרת השיעור. נכון שזה יקר, והם נכונים לשלם עבור זאת. אין להם את האפשרות לגרור את הנושא הזה הביתה בכל יום. הילד גם ביטל מדי פעם שיעורים ואף היה מאחר לרובם. הפסד של חמש דקות מתוך שיעור של שלושים דקות מצטבר להפסד משמעותי. הוא גם משדר חוסר אכפתיות מצד ההורים כלפי עבודתה של המורה, ועלול לחבל גם במוטיבציה שלה. חבל". מיכל לא דנה את ההורים. היא משערת לעצמה שהם טרודים ועושים כמיטב יכולתם. אבל אולי אילו היו מודעים להשפעה של התנהלותם – היו חוסכים לעצמם זמן, כוח וכסף, ובעיקר – לילד שלהם – את עוגמת הנפש שבפער הלימודי ההולך וגדל. ככל שילד מדביק את הקצב של בני כיתתו, הוא נשאר עם ביטחון עצמי טוב יותר, עם דימוי אישי חיובי יותר, ועם סיכויי הצלחה גבוהים יותר להשתלב בהמשך הלמידה.

הפעם רק לא אמא

במקרים מסוימים, ולא מעטים, כל הנ"ל זוכה לגישה אחרת לחלוטין, להסתכלות שונה בהחלט. לפעמים ממליצים להורים לפנות את השטח לבעלי המקצוע ולא להיות מעורבים יותר מדי בתהליך הלמידה של ילדיהם. למה? דווקא ההורים האכפתיים משדרים מעורבות גבוהה כזו, עד שהם עלולים ליצור לחץ שקט על הילד, לחץ שעלול להיות גם הרסני.

אמא שיושבת עם הילד שלה ורואה שהוא לא מצליח לפענח את התנועות או לפתור את התרגילים, צריכה לבדוק את עצמה. האם היא מרגישה שעולים בתוכה רגשות שליליים הקשורים לזיכרונות העבר מן הלימודים שלה? האם היא חשה שהיא בעצמה מרגישה נכשלת, בכל פעם שהילד אינו משיב נכונה? האם במוחה נוצרים תסריטי אימה לגבי כשלונותיו של הילד והשפעת הדברים האלו על עתידו? האם הדברים מתפתחים במוחה לתסריטים שליליים? כי אם זה מה שקורה בראשה, קרוב לוודאי שהמסר עובר בלי מילים גם לילד שלה. אם זה מה שמתחולל בתוך לבה, סביר להניח שהרגשות האלו מפלסים לעצמם דרך עד לבו הרך של בנה. ואז – לעתים עלול הנזק לעלות על התועלת. הרווח עלול לצאת בהפסד. ילד יכול להתגייס ללמידה, אבל להתפרק מבפנים. לקבל מסר סמוי של 'אתה נחשל'. לקבל בלי מתכוון תחושה גרועה של 'אתה מאכזב'. התחושה הזאת בדרך כלל מפריעה לילד להתקדם בלימודים, וגם אם לא – היא ודאי תכאיב לו ותקשה עליו להתקדם בחיים. זה יכול לפגום בכישורי החברה שלו, בשמחת החיים ובמכלול היכולות שהן חשובות פי כמה מטכניקה לימודית מסוימת אחת בתוך המערכת.

מסיבה זו ראוי לתת את הדעת לפני הכול – על אופן הלמידה ועל הרגשות שמשתלבים בה. זה נכון כאשר שוכרים שירותיו של מורה פרטי, ונכון שבעתיים כאשר הורה מתיישב לשיעור עם הילד שלו.

לא חשוב לבדוק רק מה ילמדו, אלא חיוני ומכריע לשים לב - איך ילמדו.