מכתב להדר כהן הי"ד: הרוגת מלכות, בת משפחה

הדרי, גיבורה שלנו.

עד אתמול בשתיים בצהריים היית בחורה אלמונית. הבת של עופר, בן הדודה שלי, חבר נפש של אבא, זה שתמיד היה שם באירועים משמחים, וגם להבדיל אלפי הבדלות, בזמנים קשים של אבל. את אמנם בת משפחה, אבל לצערי הרב לא הספקנו להכיר מקרוב, ולדאבון הלב, היום פספסתי גם את ההזדמנות האחרונה שלי לעשות את זה...

זה היה אחרי שהסתיים לו יום ארוך עבורי, בעודי חוצה כביש סואן, כשהטלפון שלי פתאום צלצל ועל הקו היתה אמא שלי שתחיה. בקול שטוח, אבל גדוש בכאב, היא ביקשה ממני להתפלל עלייך. "היא רק בת 19. נדקרה בפיגוע והמצב שלה קשה. תבקשי גם מכל החברות", הוסיפה, ורגע אחר כך כבר ניתקה, ממשיכה בסבב הטלפונים החשוב. ואני עמדתי שם, מחכה לרמזור שיתחלף, והלב סירב להאמין. רגע אחרי שהחסיר פעימה, ניסיתי לעכל את המילים ששמעתי זה עתה, אבל גם בתוך הלב שלי כבר היה סואן מדי ולא ידעתי איך למצוא רגע בתוך ההמולה הזאת, באמצע הרחוב, כדי להכיל את הבשורה הזאת.

לצערי הרב, לא הרבה אחר כך, כבר קיבלתי טלפון נוסף שבישר לי את הנורא מכל. לא ידעתי את נפשי באותו רגע. לא הצלחתי אפילו לבכות את הגוש הענקי שהתיישב לי באמצע הגרון וחסם את הדמעות. רציתי כל כך לגלות שאני נמצאת בתוך סיוט, ושבעוד רגע אתעורר ממנו, מכוסה בזיעה קרה, כדי לגלות שהכל היה רק חלום רע. אבל ככל שהדקות נקפו, המילים חדרו את התודעה, מכריחות אותי להתמודד עם המציאות. הפעם, זה לא היה עוד שם אלמוני של אדם אחר שכואבים אבל אחר כך שוכחים, בן למשפחה אחרת, מעיר אחרת, שהתגורר ברחוב אחר, ושקיפח את חייו. הפעם האסון הזה התרחש מתחת לאף שלי, במעגל המשפחתי הקרוב שלי, מזכיר שוב בחדות כמה החיים דינאמיים. כמה שום דבר אינו ברור מאליו.

ברגע הבא, כשנכנסתי הביתה, הדבר הראשון שצד את עיני היה אבא שלי. האיש הגדול והחזק שאני אוהבת עד עמקי נשמתי, היה מוטל על הספה, עצוב ומכווץ. בלעתי את הרוק. מזמן שלא ראיתי מישהו שאני אוהבת כואב כל כך, והכאב שלו פילח את ליבי עד שלא נותרו לי מילים להגיד לו, ופשוט ישבתי לידו, כואבת ושותקת ביחד איתו.

הבנתי פתאום, שהרגעים הכי כואבים הם נטולי דמעות ונטולי מילים. הם דוממים. כי גם למילים שאפשר לומר וגם לדמעות שאפשר לבכות – יש סוף, ועל דברים אינסופיים כמו אובדן פתאומי שכזה, של פרח שנקטע בדמי ימיו, אי אפשר לדבר בכלל ואין דמעות שיספיקו כדי לבכות.

הדרי, המשפחה שלנו עדיין לא יודעת איך לחיות בלעדייך. לא בטוח שהיא אי פעם תדע. לא, לא לומדים את השיעור הזה בשום צורה קודם לרגע ההוא, שהשכול דופק פתאום על הדלת שלך ומכריח אותך ללמוד בעל כרחך.

כל כך הרבה אהובים עקד כבר עם ישראל על מזבח הטרור בשנים האחרונות, ולאורך ההיסטוריה היהודית בכלל. זאת לבד מעוד כל כך הרבה אנשים חיים-מתים שמסתובבים בינינו, אחרי שקברו את אהוביהם בדמי ימיהם וחיים במציאות תמידית של געגוע.

כאנשים מאמינים, אנחנו מתנחמים בכך שאנחנו יודעים שנרצחת על קידוש ה', כמו רבי עקיבא, בעוד את מצילה חייה של מישהי אחרת ומונעת פיגוע רחב היקף הרבה יותר. שעבורך לא מדובר בסוף, אלא רק בהתחלה של חיי נצח קדושים.

אני מסתכלת בתמונה שלך, לבושת מדים של שוטרת מג"ב, ומצטמררת מכמה שאת דומה לאבא ולאמא שלך, ובכלל למשפחה שלנו. את נראית ילדה של החיים, זכה וטהורה בצורה שאי אפשר לפספס, ואני לא מצליחה להבין איך כל זה נקטע פתאום. אני מסתכלת בעיניים שלך, החכמות, הטובות כל כך, ורואה בהן זיק של משובת נעורים, מהולה ברצינות של בנאדם שלוקח את התפקיד שהוטל עליו ברצינות הראויה לו. והיום הוכחת, כבל עם ועדה, כמה ברצינות באמת לקחת את התפקיד שהוטל עלייך, ושביצעת כה במסירות.

הדר, נשמה קדושה, עוד מעט תיקברי למנוחת עולמים, ואת הארון הדומם שלך ילוו אלפי אנשים שאהבו אותך וימשיכו לאהוב ולנצור את זיכרונך עד נשימתם האחרונה. אני רוצה לבקש מראש את סליחתך, כי אני לא יודעת אם אצליח להגיע להלוויה של הרוגת מלכות שכמוך. אני פשוט לא בטוחה איך הלב שלי יוכל בכלל לעמוד בסיטואציה המורכבת, הבלתי נתפסת והלא טבעית הזאת, של הורים שקוברים את הילדה שלהם.

אני שולחת לך חיבוק גדול אחרון של פרידה, חיבוק חסר מילים אבל רווי בדמעות, ומתחננת לפניך:  אחרי שיפתחו שערי גן עדן עליון לנשמה זכה שכמוך, ויושיבו אותך קרוב קרוב לריבונו של עולם, כראוי לבת של מלך שמסרה את נפשה על קידוש ה' - אל תנוחי ואל תתנחמי, תזעקי ותקימי קול רעש גדול בשמיים, יום יום, שעה שעה, עד שעם ישראל יזכה להיגאל. עד שיבוא משיח צדקנו, יטרוף את כל הקלפים מחדש ויגאל אותנו גאולה אחרונה, גאולה של אמת ורחמים. כי עם ישראל עייף מנשוא, וכבר כל כך מתגעגע הביתה...

ועד אז, נוחי בשלום אהובה ובקשי עלינו רחמים. יהי זכרך ברוך.