הווטסאפ של רהב-מאיר – פרשת משפטים

האם עשרת הדברות לא קדושות במיוחד?
טוב, אז מה היה לנו בפרשה הקודמת? מעמד הר סיני. קולות, ברקים, שופרות, חוויה. ומהבוקר – פרשת משפטים. כשמה כן היא. 53 מצוות יש בה (מתוך כל ה-613 שיש בכל התורה). רשימה ארוכה של דינים: היחס לאלימות (רצח, הרג), שוחד, השבת אבידה, איסור בשר וחלב, שבת, חגים ועוד ועוד. למה מתחילים לרדת לפרטים הכי קטנים? כי את החוויה הרגשית הגדולה מהפרשה הקודמת צריך להמיר כעת לתוך פורמט מסודר שישמר את הדברים. את ה"אורות" – צריך להכניס לתוך "כלים". את ההתלהבות, האקסטזה וההתרגשות – התורה מתחילה לפרוט לפרוטות ולמעשים, לקבוע איך משמרים את המסר הגדול בחיי היומיום. שימו לב לטקסט המרתק שכותב הרב שמשון רפאל הירש על המעבר הזה, בין עשרת הדיברות לבין שאר המצוות: "אין להם ל'עשרת הדברות' קדושה יתרה או חשיבות יתירה על כל מצווה אחרת ממצוות התורה. הם אינם כוללים את כל מצוות התורה, ואף אינם מקודשים יותר מכל שאר המצוות. בפירוש הכריז הקב"ה על עשרת הדברות כעל מבוא גרידא, מעין הכנה לקראת עיקר כל התחיקה שתבוא אחריהם. הם קווי יסוד וראשי פרקים – להמשך". וההמשך הזה – מתחיל הבוקר. בהצלחה.

אסור לקרוא רק את התורה

זה יישמע הזוי אם אגיד ש"עין תחת עין" זה אחד הביטויים האהובים עליי בתורה? כנראה שכן. איזה ביטוי מוזר. קצת דאע"שי, לא? אז מה כל כך מדבר אליי בשלוש המילים האלה, שמופיעות הבוקר בחלק היומי של פרשת השבוע? הנה ההסבר: בביטוי הזה יש מפתח לעיקרון-על, למשהו חשוב מאוד. התורה לא באמת אומרת שצריך לקחת עין במקום עין, או שן במקום שן, או נפש במקום נפש. יש אנשים שקוראים כך את התורה (ואולי נהנים גם ללעוג לה כך, על הדרך) וזו סכנה גדולה. כי התורה שבכתב (התנ"ך) לא יכולה לבוא בלי התורה שבעל פה (כלומר: משנה, גמרא, מדרש, תלמוד ירושלמי ועוד, עד לאחרון ספרי ההלכה שבטח התפרסם ממש הבוקר). זו שרשרת הלימוד מדור לדור, ורק דרכה אפשר לפרש ולהבין, וגם לפעול במציאות. כתוב עין תחת עין? כאן מגיעה ההלכה ומסבירה: מדובר בממון. בפיצוי כספי, ממוני. צריך לפצות אדם שאיבד עין על הנזק שנגרם לו. מי שקורא את התורה ברדידות עלול לאבד עיניים ושיניים, ובעיקר את התורה עצמה. דווקא הביטוי המפורסם "עין תחת עין" מזכיר לנו לבדוק תמיד מה הפרשנות ההלכתית, ולא מה נדמה לנו שהפסוקים אומרים.

מי באמת "סלב"?

אנשים שנחשבים VIP, אח"מים, מזוהים בדרך כלל עם הצלחה, כסף והרבה ברק וזוהר. פרשת השבוע מציגה הבוקר בחלק היומי את קבוצת ה-VIP של אלוקים: העני, הגר, האלמנה והיתום. "כל אלמנה ויתום לא תענון. אם ענה תענה אותו, כי אם צעוק יצעק אליי, שמוע אשמע צעקתו", נכתב בתורה. כלומר, אלה ה"סלבז" שאותם הוא שומע במיוחד, ולהם יש לתת יחס מיוחד, מעל ומעבר. הספר הנפלא "ספר החינוך" מרחיב את הקבוצה המצומצמת הזו, וטוען שכל אחד מאיתנו הוא לפעמים קצת זר וחלש ו"אחר" ובודד. הנה חלק מהטקסט הארוך והיפה הזה: "ויש לנו ללמוד מן המצווה היקרה הזאת, לרחם על אדם שהוא בעיר שאינה ארץ מולדתו ומקום משפחת אבותיו... כמו שאנו רואים שהתורה תזהירנו לרחם על כל מי שצריך עזר... והכתוב רמז טעם הציווי באומרו 'כי גרים הייתם בארץ מצרים', והזכיר לנו שכבר נכווינו בצער הגדול ההוא שיש לכל איש הרואה את עצמו בתוך אנשים זרים ובארץ נוכרייה".

אדם חייב לעזור לעצמו

מעניין שדווקא רבי נחמן מברסלב כותב את זה. דווקא הוא. בחלק היומי של פרשת השבוע מופיע הבוקר הציווי לעזור לאדם אחר שנמצא במצוקה. למשל, אם אתה רואה את הבהמה שלו והיא התעייפה מנשיאת משא בדרך – אתה צריך לעזור לבעל הבהמה לפרוק את המשא הכבד מעל הבהמה ולהקל עליה. "עזוב תעזוב עימו", נכתב בתורה, כלומר - עזור תעזור לו, עימו, במשימה הזו. אבל רבי נחמן מדגיש באופן חד משמעי: בכל פעם שעוזרים לאחר – הוא חייב להיות שותף. זה חייב להיות "עימו", לא בלעדיו. אי אפשר להציל את מי שלא רוצה להציל את עצמו. זו אמירה חשובה, כי לפעמים אנשים מאמינים סומכים אך ורק על הצדיק, בלי לפעול כלל בעצמם. וכך כותב רבי נחמן: "אם רוצה לסלק את עצמו לגמרי, ואינו רוצה להשתדל בתיקון נפשו כלל, רק רוצה שהצדיק בעצמו יעשה הכול עבורו והוא לא יעשה כלל ולא ישתדל בזה כלל, אזי בוודאי אין הצדיק צריך לעסוק עימו, כי אי אפשר לעזור לו כשאינו רוצה לעסוק בעצמו בתיקונו כלל. כי האדם הוא בעל בחירה ואי אפשר להעלותו כי אם כשיש לו איזה התעוררות מעצמו". חזק, לא?

על ארבע מילים:

כל בוקר אני מסתכלת על החלק היומי של פרשת השבוע כדי לכתוב עליו משהו. אז היום מסופר על היחס ההגון כלפי האביון, ומופיע גם הביטוי המפורסם "מדבר שקר תרחק". יש בפרשת "משפטים" הבוקר עוד הוראה מפורסמת: "ושוחד לא תיקח, כי השוחד יעוור פקחים ויסלף דברי צדיקים". מופיעים גם פסוקים שעוסקים בשנת השמיטה, ובמנוחה המיוחדת של השבת, וגם בשלושת הרגלים (פסח, שבועות וסוכות), וגם דיני הכשרות (הפרדה בין בשר לחלב) – נזכרים היום בפרשה. אבל ארבע מילים נראות לי רלבנטיות במיוחד הבוקר. הן עוסקות ביחס של השופט למי שמגיע לפניו לדיון. הן חלק בסיסי של התרבות שלנו, ושוב ושוב מתברר שהן לא חלק מהבסיס התרבותי של עמים אחרים: "ונקי וצדיק אל תהרוג".

הדר כהן הי"ד (צילום: משרד הביטחון)

להצטרפות לקבוצת "החלק היומי" של סיון רהב מאיר, נא לסמס את שמכם בלבד למספר 054-8151949