על אש נמוכה: לקבל את הייסורים? באהבה?!

"כמה עולה בקבוק קולה?"

"עשרה שקלים", השיב המוכר. למראה עיניו המתעגלות בתימהון של הלקוח, הוסיף הבהרה: "חמישה שקלים בקבוק, חמישה שקלים שירות". הקונה הושיט בהשלמה עשרה שקלים.

חמישה שקלים הושבו לו מהמוכר כעודף. "אבל אמרת עשרה שקלים", תהה הלקוח הצמא והמבולבל.

"נכון", השיב המוכר בחיוך אדיב, "נגמרה לנו הקולה"...

* * *

לא ניתן למחוק ימים שחלפו עלינו מהמציאות. אבל כמעט מכל אדם נוכל לשמוע על "ימי הזוהר" שלו וכן על ימים פחות טובים, על "היום המאושר בחייו" ועל "יום שחור שהוא לא מסוגל לשכוח"...

הצד השווה שבהם: את הימים הטובים אנו נוצרים בלבנו ומתענגים עליהם מפעם לפעם. את הימים הרעים מעדיפים אנו לדחוק לירכתי המח וכמה שניזכר בהם פחות – כן ייטב.

בספר "נועם מגדים" לרה"ק רבי אליעזר מטארניגראד, מפרש פסוק בפרשתנו בצורה הפוכה לחלוטין: "מלאתך ודמעך לא תאחר", "מלאתך", אלו הימים שאדם מלא בבעיות וצרות, "דמעך" (מדומע - ערבוב, בלשון המשנה), אלו הימים שאדם רוצה 'לְאַחֵר' אותם מבחינת חשיבותם, ועל כך מרמזים לו: "לא תאחר".

הא כיצד, איך משנים את המבט על יום שכולו ייסורים, ליום-טוב?

"אני יוצאת לסידורים דחופים, תשגיח בבקשה על הסירים, אין צורך לעשות דבר חוץ מלערבב מדי פעם. שלוחי המלך יגיעו בשעת אחרי הצהריים. תאמר להם שישובו בערב והאוכל יהיה מוכן", נתנה הטבחית הוראות אחרונות לבעלה, ויצאה למספר שעות. בשעת ערב יתקיים נשף גדול בחצר המלוכה וממנה הוזמן האוכל הידוע בטיב טעמו.

בשעת צהריים מוקדמת הגיעו משרתים מבית המלוכה ועמם עגלות להעמיס את קדרות הענק ואת המגשים. הבעל שלהבנתו היה האוכל 'כמעט מוכן', הודיע להם שילכו וישובו בעוד כשעה. בינתיים השליך עצים רבים אל האש הנמוכה, להגביר את החום.

בידיים מיוזעות ערבב ובחש, פניו להטו מחום הסירים וקירות הבית כוסו בעשן שחור. לשמחתו כי רבה בתום השעה היה האוכל רך מספיק לאכילה, לפי הבנתו, ומשרתי המלך נטלו את כל הכבודה בזהירות מופלגת לארמון.

רעייתו ששבה בשעת אחר הצהריים, הסתכלה בייאוש במטבח המכוסה פיח בישול שחור, וריק מסירים ושאלה: "מדוע לא שעית לדברי? ביקשתיך שלא תיתן להם את האוכל לפני שעות הערב". הבעל התגונן בטענה שהכל היה מוכן ולא הפסידו מאומה.

"ראה", אילפה אותו רעייתו, בחכמת נשים, מספר פרטים: "ילדינו ישובו תיכף מבית תלמודם, אם היו פה המאכלים, יכולתי לתת להם מאכלים משובחים וערבים, הן כלום חסר מבית המלך? זאת ועוד, כדי להגביר את האש בזבזת כמות גדולה יותר של עצי הסקה ובכך נתמעט הרווח שאקבל על הבישול.

"חוץ מהעובדה שלכלכת את קירות המטבח בעשן שחור, הרי שכעת טעמם של התבשילים יהיה ערב-פחות לחיכם האנין של בני האצולה הרגישים לאוכל מעודן במיוחד, וכעת יעקמו את אפם בטענה שאני, המבשלת, לא עשיתי את מלאכתי כיאות"...

נשוב לדברי ה"נועם מגדים": ימיו הטובים של האדם הם ימי הרעה והייסורים. על כך מרמז הפסוק "מלאתך ודמעך לא תאחר", ומדוע? משום שבימים אלו כאשר הכל על 'אש נמוכה', דברים לא מתקדמים כיאות, ו'שליחי המלך' מבהילים את האדם לאמר כלה מלאכתך, זה הזמן שבו 'מתבשלים' עבור האדם הדברים הטובים ביותר.

במקום לרצות להיפטר מימים אלו במהרה על ידי השתדלות יתרה, הוספת עצים שעולים כסף ושמלכלכים, מפסידים את הבישול העדין, והבית כולו מפסיד מעדני מלכים. על האדם להוקיר, בזמן ובימים שהכל נסחב, את הידיעה שכאן טמון אושרו.

וכך מבאר ה"נועם מגדים" את סיום הפסוק: "בכור בניך תתן לי" – לא רק בגשמיות אדם מרוויח מייסוריו, אלא אף ברוחניות ימים אלו הופכים ל'בכור' במעלתם, על פני שאר הימים הרגילים. שכן "טוב אחת בצער ממאה שלא בצער".

* * *

רבות מדברים על הצורך בקבלת ייסורים באהבה. קל לדבר, קשה לבצע. כמו המון דברים טובים שלא הולכים בקלות. אבל לקבלת ייסורים באהבה נוספת תחושת החנק בגרון, המועקה בלב ולעתים הדמעות בעיניים, ומקשים על היכולת ל-ש-מ-ו-ח בייסורים.

אלא שכאשר אדם יתבונן ברעיון נפלא זה שוב ושוב, יבין שאולי כעת אין לו "קולה" לשתות, אבל הוא לא סובל לחינם, הוא משלם על "שירות". מכינים לו מעדני מלכים.