רצח בלחיצת עכבר

בשנת 2016, איננו מסוגלים לתאר את חיינו בלי כל המדיה המתקדמת לצידנו. אם לא היו לנו אמצעי תקשורת כמו דואר אלקטרוני, ווטסאפ ודומיהם - איך היינו משתפים את הגיגינו וחוויותינו עם הקרובים לנו או הרחוקים יותר? היום, ככול שאעלה ואשתף תמונה או חוויה שלי, לא אגיע לסיפוקי עד שכולם ידעו, יראו, יהנהנו בראשם, ויתנו את הסכמתם שהתמונה או הפוסט מיוחדים וייחודיים. היום אנחנו מקבלים את כל האישור לאופן בו אנחנו חיים – מהחברה הווירטואלית. אישור זה הפך לחמצן שלנו.

אבל לפעמים, יצר השיתוף שלנו מרחיק לכת עוד יותר. לפעמים אנחנו לא רק מחפשים אישור באובססיביות, אלא מבצעים רצח ברשת, פשוטו כמשמעו.

היום קיבלתי לתיבת המייל שלי סרטון של כלה לא מהמגזר החסידי שהתחתנה עם חסיד ולא מכירה את הנהגות המצווה טאנץ. אדם שהיה בחתונה ככול הנראה צילם זאת והעלה לרשת, ואני מאמינה שהסרטון התגלגל מדואר אלקטרוני לווטסאפ ומשם הלאה. כשהגיע הסרטון אלי גם אני העברתי הלאה - למה לא, בעצם?

אלא שאז התחלתי לקבל תגובות מעמיתי לעבודה... מדוע להעביר דברים כאלה? הם תהו, הלא זו שפיכות דמים מהמהודרות. מי שהעלה את הסרטון לא חשב אפילו לטשטש את פני הכלה? לא חשב מה יהיה כשהיא תקלוט שמופצת ברשת הסרטה מביכה שלה? לא חשב על משפחתה? על בעלה הטרי? האם הוא עצר לרגע לחשוב בכלל???

 כמובן, התנצלתי על כך ששלחתי את התוכן המביך. שותפי לעבודה אמרו לי שזה לא קשור אלי, ואני לא אשמה בזה, אבל האמת היא שאני כן אשמה בזה: לכל אחד ואחת ששולחים ומשתפים דברים כאלה יש חלק גדול באשמה. ממש בלחיצת כפתור אתם שותפים ללשון הרע ולשפיכות דמים. הרי נאמר: "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים" ואיזה רבים צריך יותר מהרשת הנוראה הזו? תדמינו שבסרטון המביך הזה אתם מצולמים: הייתם מסוגלים למחרת לצאת לרחוב, לעבודה, אפילו לצרכניה, כשאתם יודעים כי כ-ו-ל-ם כבר צפו במבוכה שהייתה לך בחתונה שלך?! אני חושבת שנקודת המוצא היא לחשוב לפני כל שיתוף – מה אם זה היה אני?

ככל שאני מעמיקה במחשבה על כך אני ממש בושה ונכלמת שזו הרשת שלנו, שאנו נהנים, ניזונים ביום יום ממבוכות ונפילות אל אחרים. לא חסרים סיפורים של אנשים שהתאבדו בגלל מקרים כאלה, האם אנו רוצים דם של אנשים כאלה על ידינו?

החלטתי שאני מקבלת על עצמי לעשות שינוי. אני לא אחת שמשוטטת ברשת ונכנסת למקומות של רכילות: זה פשוט לא מעניין אותי. אבל יותר לא אסתפק בזה: גם מה שאקבל לתיבת המייל שלי יותר לא העביר הלאה ולא אחטיא אנשים נוספים. והלוואי שגם יהיה לי את האומץ לשלוח תגובה ביקורתית לאנשים ששלחו את הדברים הללו.

האמת היא שזו הפעם הראשונה בחיי שאני כותבת טור מהגיגי ליבי ומפרסמת. אבל היום פשוט קיבלתי סטירת לחי, סטירה של התעוררות. וכשקיבלתי את הבקשה לכתוב המילים פשוט פרצו מתוכי, כי אנו חייבים להיות מודעים לנזקים שאנו עושים ולהתחיל לקחת אחריות בנושא כבד משקל זה.

דיברתי הרבה על כמה הרשת נוראה, אבל לא אוכל לסיים מבלי לציין שאנו יכולים גם להוציא את המיטב מהרשת הזו, להפיץ בה כמה שיותר דברי תורה, התחזקות – וגם עידוד לזהירות בכבוד הזולת. הבחירה בידינו – האם להרוס או לבנות.