הרציונל שבאמונה: מדוע רוב המדענים כיום לא מאמינים בקב"ה?

קוראים לו גרהאם, והרזומה המקצועי שלו הוא מהסוג שגורם לי להרגיש ששאיפות הקריירה שלי היו תמיד שגרתיות מידי. הוא דוקטור לאנתרופולוגיה ביולוגית (ידעתם שיש בכלל מקצוע כזה?) המתמקד בחקר קופי אדם, עם דגש מיוחד על אורנגאוטנים. את זמנו הוא חולק בין ארה"ב, גרמניה וסין – בכל המדינות הללו הוא מחזיק במשרות הוראה ומחקר. וכמובן, המקצוע שלו הוא כזה שלא ניתן לחקור אותו רק בתוככי מעבדה: הוא מבלה זמן רב בצעדות בג'ונגלים של אינדונזיה, במחנות שיקום לקופים שניצלו משבי, בגני חיות ומרחבי ספארי ברחבי העולם.

לפני מספר שבועות פניתי אליו כדי לקבל מידע לו נזקקתי על אורנגאוטנים. שיחות עם מדענים הם חלק מהעבודה השוטפת שלי, ואני נהנית מהן משתי סיבות: ראשית, זה תמיד תענוג לקבל תשובות ברורות, רהוטות ואינטליגנטיות מאנשים שבקיאים היטב בתחומם. ושנית – מדענים אוהבים להתראיין ולענות על שאלות. הם נרגשים מהרעיון שמה שמעניין אותם מעניין אנשים אחרים, ובדרך כלל הם משתפים פעולה בשמחה, בנדיבות, וביתר אריכות ממה שציפית.

גרהאם היה, ללא ספק, אחד מהמרואיינים המוצלחים ביותר שנתקלתי בהם אי פעם. לכל שאלה ששאלתי אותו היתה לו תשובה סדורה ובהירה, מגובה במספרים, סטטיסטיקות ונתונים מדויקים. הוא היה ברור, חד, ואנליסט מצוין של הנושא שלו (שהוא כמובן רק עתידם של האורנגאוטנים ולא עתיד האנושות, אבל תמיד טוב לפגוש אדם שמכיר את התחום שלו לפני ולפנים). מכיוון שביקשתי ממנו גם תמונות של קופים אותם צילם, הוא הבטיח לשלוח לי אותן במייל כשתהיה לו גישה למחשב טוב יותר. בינתיים, הציע שאבדוק את האתר שלו.

האתר של גרהאם מכיל – חוץ מהרזומה המרשים, סיכומי כל המחקרים שלו ושפע של תמונות – גם מידע על הקריירה שלו כסופר. מסתבר שגרהאם הוציא ספר שהפך לרב מכר במדינות רבות, ויצא לאור גם בעברית. הקלקתי בסקרנות על תמונת הספר, 'אנציקלופדיה של החיים'. במה הוא עוסק? הנה התיאור באתר: "הספר מעניק מבט מדהים על 30,000 שנים של אבולוציה ביולוגית. מלא וגדוש במדע העדכני ביותר...הקוראים בספר יחושו פלא על המגוון המדהים בעולם הטבעי והערכה מחודשת למקומם בתוכו".

קלישאות נפוצות לתיאור ספרי מדע? בהחלט, אבל גם סיבה לאנחה עמוקה מצדי.

אני אוהבת שיחות עם מדענים. באופן קולקטיבי, הם קבוצה מרתקת בעיני. אני אוהבת את הסקרנות האינסופית שלהם לגבי העולם, את העקשנות למצוא תשובות, את השיגעון-לדבר-אחד שמאפיין לא מעטים מהם. לא סתם אני עוסקת לא מעט בכתיבה על מדע פופולארי: אני נהנית מהיכולת להשיג גישה לחוקרים ולמדענים, לנהל איתם שיח מעמיק, לקבל מהם תשובות מדעיות מדויקות לשאלות בנאליות לכאורה ('למה יש לי נמלים במטבח?'. ותודה לפרופסור דברה גורדון המדהימה), לשמוע מהם תיאוריות בחיתולים שיכולות להוביל לפריצת הדרך הגדולה של המחר ברפואה, בפיזיקה, או בכל תחום אחר.

אבל האינטראקציה הזו עם עולם של מדענים מפגישה אותי שוב ושוב עם מציאות לא נוחה לאדם מאמין: רובם הגדול מאמין בדברים שהם כפירה לפי היהדות. חלקם מאמינים באלוקים, אבל זו וריאציה אישית שלהם לאלוקים. הם מאמינים, ברובם, באבולוציה. הם מאמינים, ברובם, שכדור הארץ שלנו עתיק מאוד. לפעמים הם מצליחים לשכנע את עצמם שאפשר להדביק אמונות דתיות לתוך תפיסת העולם המדעית שלהם, במין מעשה טלאים של רגל-פה רגל-שם (כן אלוקים, אבל גם אבולוציה. כן בריאה, אבל לפני מיליוני שנים). בכל מקרה, האמונות שלהם לגבי מקורו של היקום, לגבי מוצא האדם, לגבי הסיבות למגוון הביולוגי על פני כדור הארץ – רחוקות משלי מרחק שנות אור.

האנחה שנאנחתי כשקראתי את טקסט הקידום לספרו של גרהאם היא ביטוי לתחושה שתוקפת אותי לעיתים קרובות בעבודה מול מדענים וחוקרים. הם כל כך אינטליגנטים, כל כך מסורים לחקר התחום שלהם, כל כך רציונאליים... והם מאמינים בדברים שאיני יכולה בשום אופן להאמין בהם.

"אלוקים לא צריך למתוח את השעון שלו"

איך זה באמת, שכל החשיפה שלי למדע וכל החיבה שלי למדענים לא מערערות את האמונות הדתיות שלי? למה אני סומכת על גרהאם בעיניים עצומות כשהוא מספק לי תשובות על הגנים של אורנגאוטנים אבל דוחה מיד את עמדותיו על אבולוציה? איך אני יכולה לחשוב שהמדענים איתם אני משוחחת הם מבריקים באופן מופלא – ועדיין, עם ידע מדעי שהוא פרומיל משלהם – לחלוק עליהם מכל וכל?

יכול להיות שאנשי המדע שאני מכירה היו כבר מערערים את אמונתי לולא אהבתי לא רק מדע, אלא גם היסטוריה. היסטוריה של המדע, כמובן, היא נישה חביבה עלי במיוחד. ומי שבקיא בהיסטוריה הזו יודע שאנשי מדע מבריקים היו קיימים גם בדורות קודמים. נכון, המעבדות שלהם היו פרימיטיביות הרבה יותר והם לא ידעו דברים רבים שכל ילד לוקח כיום כמובן מאליו – אבל האמירה שאנו 'גמדים העומדים על כתפי ענקים' לא נכונה בשום תחום יותר משהיא נכונה בעולם המדע. ולאנשי המדע הללו, הנערצים גם על ידי המדענים של דורנו, היו אמונות שונות לחלוטין.

קחו למשל את מה שידוע בהיסטוריה כ'התכתבות לייבניץ – קלארק'. את ההתכתבות הזו יזמה הנסיכה קרוליין מווילס, אשת יורש העצר הבריטי בתחילת המאה השמונה עשרה ולימים מלכת אנגליה. קרוליין גדלה בפרוסיה, והמורה שלה היה לא אחר מאשר גוטפריד לייבניץ, שנהנה מאז ועד היום ממוניטין של אחד האינטלקטואלים הגדולים בהיסטוריה. לייבניץ היה איש אשכולות אמיתי, שעסק בין השאר המתמטיקה, מדע, פילוסופיה ומטפיזיקה.

כשעברה להתגורר בבריטניה אחרי נישואיה, הנסיכה קרוליין פגשה עוד ענק אינטלקטואלי, אנגלי הפעם: סיר אייזק ניוטון, שחולל מהפכה בעולם המדע. ניוטון היה פיזיקאי ומתמטיקאי דגול וחדשני (הוא גילה, בין השאר, את חוק המשיכה) והוא יצר את הבסיס למכניקה הקלאסית – שהיא, בתורה, הבסיס להנדסה המודרנית.

ניוטון ולייבניץ היו חלוקים ביניהם בשאלות מדעיות שונות, כולל הגדרות הזמן והחלל. באותה תקופה לא היו פורומים מדעיים שבו יכלו השניים להתעמת זה עם זה, אבל הנסיכה קרוליין – בתוקף הפריבילגיה המלכותית שלה – החליטה ליצור בדיוק פורום כזה. היא דרשה מלייבניץ להתעמת ישירות עם ניוטון דרך התכתבות עם הפילוסוף סמיואל קלארק, תלמידו הנאמן של ניוטון, שהתייעץ איתו לפני כל מכתב שכתב. המכתבים משני הצדדים נשלחו אל הנסיכה קרוליין, שהעבירה אותם ליעדם. מסורבל? בהחלט. אבל כך נוצרה ההתכתבות הפילוסופית והמדעית החשובה ביותר של המאה השמונה עשרה.

קריאה במכתבים האלה מרשימה אותנו לא רק באינטלקט של הכותבים: היא מפתיעה (לקורא בין זמננו) בתכיפות שבה היא מזכירה את אלוקים. לייבניץ, ניוטון וקלארק היו שלושתם אנשים דתיים  מאד, והעימותים שלהם נעו סביב פרשנויות דתיות שונות לאופן בו מנהל אלוקים את העולם. ניוטון, שהתובנות הדתיות ששאב מעבודתו המדעית הביאו אותו לדחות את האמונה הנוצרית בשילוש ולהאמין בא-ל אחד, טען למשל שתופעות מדעיות מסוימות ניתן להסביר רק על ידי התערבות ישירה של אלוקים. על פי חישוביו של ניוטון באותו זמן (שתוקנו אחר כך) חוקי הטבע לא מספיקים כדי להחזיק את כוכבי הלכת במסלולם, כך שיש צורך ב'אצבע אלוקים', התערבות פעילה של הא-ל בחוקי הטבע מפעם לפעם כדי שהעולם ימשיך להתקיים.

לייבניץ, לעומת זאת, דחה את הטענה הזו מכל וכל. הפילוסופיה שלו גרסה שאין ספק בכך שאלוקים מושלם ברא עולם מושלם שלא יזדקק ל'תיקונים' פיזיקאליים. במכתב לנסיכה קרוליין, מכתב שבעקבותיו היא יזמה את התכתבות לייבניץ – קלארק, הוא התלונן בסרקזם: "לסר איזק ניוטון ותלמידיו יש גם דעה מוזרה מאד לגבי מעשיו של אלוקים. לפי הדוקטרינה שלהם, אלוקים הכל יכול צריך למתוח את השעון שלו מפעם לפעם...".

התכתבות לייבניץ-קלארק היא דוגמה מרתקת להלך הרוח בקרב אנשי מדע בימים שבהם 'נאורות' לא התפרשה כ'חילוניות'. נכון, תורת האבולוציה טרם נוסחה בימיהם של לייבניץ וקלארק, אולם כופרים היו גם אז. כפי שיודע כל מי שקרא את ספרי הרמב"ם, אמונות בעולם קדמון, או בעולם בלי ריבון, היו נפוצות הרבה לפני דרווין. אולם האנשים מבריקים והמשכילים ביותר, אנשי מדע ופילוסופיה פורצי דרך מסוגם של ניוטון ולייבניץ, לא החזיקו באמונות כאלה. האמונה שלהם באלוקים גם לא היתה תוצאה של שטיפת מוח חברתית: הסביבה הנוצרית בה גדל, אחרי הכל, לא מנעה מניוטון לדחות את עיקרי הנצרות על בסיס סתירות לוגיות. האמונה שלהם באלוקים היתה עבורם חלק בלתי נפרד מהתצפיות המדעיות שלהם, ומהחשיבה הלוגית אליה חתרו. בהיעדר ההתמרדות נגד דת שהתעוררה בדורות הבאים, ובלי הרצון לשחרר את החברה מכל עקרונות המוסר הנובעים מהתנ"ך, למדענים של פעם לא היה שום אינטרס להתעלם ממה שנראה להם כמו אמת מוצקה וחד משמעית: היקום המורכב והתודעה האנושית המופלאה חייבים להיות בריאה של כוח עליון.

אני מאמינה בבריאת העולם כמסופר בתורה לא משום שזה מה שניוטון האמין. אני מאמינה בזה כי המקורות היהודיים והתורניים נותנים לי מספיק הוכחות, מספיק טיעונים, מכדי שאוכל לשקול ברצינות אפשרות אחרת. אבל האמונה העזה של אנשים כמו ניוטון ולייבניץ מקלה עלי להפריד בין הידע העובדתי המרשים של חוקרים בהם אני פוגשת, ובין האמונות שלהם המבוססות על תיאוריות. למגוון הגנטי של קופי אורנגאוטן, אחרי הכל, אין שום השלכה על האופן בו אנחנו בוחרים לחיות. לאמונה לגבי מוצא הקופים הללו והקשר המשפחתי שיש או אין להם למין האנושי – יש גם יש השלכות כאלה.

אני לא יודעת אם המדענים שמאמינים באבולוציה עושים זאת בגלל אופנה, שכנוע עצמי, או חוסר הבנה אמיתי. אבל אני יודעת בוודאות שהעובדה, שפלוני הוא איש מדע מבריק, לעולם לא תהפוך את הצהרותיו בענייני יצירת העולם והאנושות לדבר שיערער את אמונתי. חשיבה אנושית היא תהליך מורכב, ויכולות החשיבה שלנו בנושאים שונים אינן תמיד שוות. וכן, גם אנשי מדע אינטליגנטים מאוד יכולים לחטוא, כמו כולנו, בחשיבה חובבנית או מוטית. ההגדרה הזו לחשיבה שמסיקה כפירה, אגב, איננה הגדרה שלי - אייזק ניוטון הוא זה שחרץ: "מי שחושב ברשלנות לא יאמין באלוקים; אבל מי שחושב באמת – חייב להאמין באלוקים".