"אני מודה לחבר שגרם לי לשיתוק"

ב-14 אפריל 2006, שני צעירים אמריקאים השתתפו במשחק פוטבול ידידותי. קורט קולמן בן ה-17 וטייסון ג'נטרי בן ה-20, שניהם חברי נבחרת הפוטבול של אוניברסיטת אוהיו, שיחקו בשתי קבוצות נגדיות. קולמן הצטרף זה עתה לנבחרת, והוא וג'נטרי לא הכירו זה את זה.

פוטבול הוא משחק פיזי מאד: בשלב מסוים, קולמן שם רגל לג'נטרי כדי שהוא יפול וייאבד את הכדור. הנפילה לא היתה חזקה במיוחד, אבל התוצאה היתה טרגית: ג'נטרי נפל, והרגיש מיד את כל התחושה עוזבת את גופו. צילום רנטגן שנערך לו גילה את הסיבה -  החוליה הרביעית בצווארו נשברה. ג'נטרי, עד אז אתלט פעיל, הפך באחת למשותק בכל גופו. האבחנה לא אחרה להגיע: ג'נטרי לעולם לא ישוב ללכת.

קולמן, בינתיים, חווה שיתוק רגשי. "הבנתי שאני אחראי למה שקרה לו, וזה יצר המון אשמה. אני משחק חזק, אבל מעולם לא רציתי לפגוע במישהו" הוא נזכר. במשך שבועיים, קולמן לא הצליח להביא את עצמו ללכת לבקר את ג'נטרי בבית החולים. אבל לבסוף, הוא אזר אומץ והגיע.

"אני מצטער מאד על כל מה שקרה לך", הוא אמר לג'נטרי. ג'נטרי מיהר לומר לו שזו לא אשמתו. "המילים שלו שינו את הפרספקטיבה שלי. הוא נתן לי להרגיש שהוא הולך להילחם בזה, ושאני יכול לחיות עם עצמי, עם זה שאני האדם שגרם לו את הכאב הזה. אני לא יודע אם הייתי יכול להגיב כמו טייסון, ולכן אני מלא הכרת תודה על כך שהתברכתי בנוכחותו בחיי" אומר קולמן.

הפגישה בין שני הצעירים בבית החולים לא היתה סוף ההיכרות שלהם – אלא רק ההתחלה. השניים הפכו חברים בלב ובנפש. "החוויה הזו חיברה אותנו לתמיד" אומר ג'נטרי.

טייסון ג'נטרי עם חבריו לקבוצה באוהיו

ג'נטרי החליט להתמודד באופן החיובי יותר עם הצרה שנחתה עליו. שבוע אחרי הפציעה חזרה התחושה לכתפיים ולחלק העליון של זרועותיו, והוא היה נחוש להשקיע את כולו בשיקום המתיש כדי להפיק מקסימום יכולת מהתחושה שנותרה לו. "היו לי הרבה ימים רעים", הוא מודה, "ימים שבהם פשוט שכבתי במיטה ובכיתי, שריחמתי על עצמי. זה חלק מתהליך האבל". אבל הוא היה נחוש לראות גם את נקודות האור במצבו. "למשל, שכב לידי פציינט שעבר תאונת סקי ולא יכול היה לדבר. אני יכולתי לדבר, יכולתי לצחוק, יכולתי לאכול – הרגשתי שאין לי מה להתלונן". קולמן, מצידו, היה שותף לתהליך השיקום של חברו החדש: הוא ביקר אותו לעיתים קרובות ואף השתתף בתרגולי הפיזיותרפיה המתישים.

על אף השיתוק, האוניברסיטה החליטה להותיר את ג'נטרי חלק מקבוצת הפוטבול, ואף העניקה לו מלגה מלאה ללימודים. ב-2008, קצת יותר משנתיים אחרי הפציעה, המאמן הראשי אף ביקש מג'נטרי לשאת דבירם בפני הקבוצה לפני משחק מכריע. הנאום הזה הותיר את המאזינים פעורי פה.

"זה היה נאום מרגש וכל כך לא אנוכי", נזכר קורט קולמן "הוא תיאר עד כמה אנחנו כמו משפחה אחת וכמה כולנו חשובים לו. והוא סיים את דבריו באמירה שבלי הפציעה שלו הוא לא היה האדם שהוא היום, ואז הוא הודה לי! הוא הודה לי על כך שהבאתי אותו למצב הזה".

אבסורדי ככל שזה נשמע, ג'נטרי עומד מאחורי הדברים. "זה עשה אותי למה שאני, למי שאני", הוא אומר בהחלטיות. "הרבה אנשים לא מבינים שהקשיים וההתמודדויות שאנחנו עוברים עושים אותנו למי שאנחנו. לא הייתי משנה ולו דבר אחד בשנים שלי באוניברסיטת אוהיו. למה שתשנה משהו שהפך אותך לאדם טוב יותר?"

בימים אלה, טייסון ג'נטרי מצפה ללידת בנו הבכור. את אשתו, אישה בריאה לחלוטין,, הכיר כשלמדה איתו באותו קורס באוניברסיטה. הוא סיים גם תואר שני בייעוץ שיקומי וייסד ארגון פילנתרופי שמסייע לאנשים שעברו פגיעה בעמוד שדרה.

וכמובן, הוא וקורט קולמן עדיין ידידים. קולמן הוא שחק פוטבול פעיל, והשניים שומרים על קשר רצוף. עדיין, קולמן הוכה בתדהמה שג'נטרי סיפר לו שבנו העתיד להיוולד ייקרא 'אדם קול' קול – על שמו של קולמן. "רצינו לעשות מחווה לקורט", מסביר ג'נטרי "אנחנו אסירי תודה על כך שהוא חלק מהסיפור שלנו ולא היינו פה היום בלעדיו".

קולמן, נשוי ואב לשתי בנות, אומר שהוא מצפה כבר לחופשות משפחתיות ביחד עם משפחת ג'נטרי. והוא כבר סיפר לג'נטרי על האושר באבהות: "אני חושב שהוא היה מודאג לגבי חלק מהדברים הכרוכים בלהיות אבא, אבל אמרתי לו שהוא לא צריך לדאוג. שאני יודע שהוא יהיה אבא מדהים בגלל מי שהוא".

"אני מקווה שהבן שלו יתברך בכל אחת מהתכונות של אביו", מסכם קורט קולמן.