משפחת גרוס: "גילינו כמה עם ישראל מיוחד"

לפני שנתיים בדיוק עקב עם ישראל בדאגה אחר מצבם של ילדי משפחת גרוס, שהורעלו עקב הדברה שבוצעה בביתם. יעל בת השנה וחצי ואביגיל בת הארבע נפטרו, למגינת לב, ולהבדיל, שני הבנים, חיים מיכאל ורפאל יצחק, שהיו בין חיים למוות, הבריאו לחלוטין ובמהירות.

בשבוע שעבר הגיעו ההורים שמעון ומיכל לכנסת, לרגל הכנס המקצועי בנושא 'בטיחות ילדים בעידן המודרני' שיזם ארגון 'בטרם': "רק ביום שני עלינו לבית העלמין, והיום אנחנו כאן כי חשוב לנו לשמש פה לא רק לאביגיל ויעל אלא למאות או אלפי הנפגעים בעשרות השנים האחרונות", אמר גרוס בכנס.

בראיון שהעניקו לאחר האסון, תיארו ההורים ל"ישראל היום" את ימי השבעה, שהתחלקו בין שבעה על הבנות, לבין דאגה עצומה לשלומם של הבנים, שנעו בין חיים למוות.
"הייתי נכנסת לחדר של הבנים בטיפול נמרץ ונשענת על השם באופן בלעדי. אין עוד מלבדו, כפשוטו. שאלנו את הרופאים אם יש תרופה, אם מישהו קם מדבר כזה. הרופאים מצאו מאמר אחד בכל הספרות הרפואית, וידעו רק על אדם אחד ששרד", אמרה מיכל.
"מה שהלך איתי הוא פסוק מתהילים, 'לא ימנע טוב להולכים בתמים'. אם אני אלך בתמימות, באמונה שלמה, השם לא ימנע ממני טוב. הוא לא יכול למנוע ממני טוב. מה יכולנו לעשות, חוץ מלקרוע את השמיים בתפילה? מה כבר נשאר לנו לעשות?
"ביום שישי בבוקר, המצב של מיכאל הידרדר מאוד. הלב שלו השתגע. הרופאים נשארו עד שעה מאוחרת מאוד, וניסו לייצב את המצב שלו. העבודה שלהם היתה לגשש באפלה, סיכון מול סיכוי. היינו מוכנים לעשות הכל, להביא את הרופאים הכי טובים בעולם, מגרמניה, מארה"ב, מה שצריך, כמה שיעלה. ואמרו לנו, אין מה לעשות חוץ מתפילות.

ההורים שמעון ומיכל גרוס (צילום: פלאש 90)

"השבת הראשונה, בבית החולים, היתה קשה. אנשים באו ואמרו לי 'את חזקה'. ורציתי לענות להם, 'לא. אני שבורה ורצוצה'. מה שהחזיק אותי היא האמונה שבורא עולם יודע מה הוא עושה. הדלקתי נרות שבת ונכנסתי לחדר של הבנים, לשיר איתם זמירות שבת. בכל פעם שנכנסתי לחדר שלהם, הרגשתי כאילו אני נכנסת לקודש הקודשים בבית המקדש. העובדה שהילדים כהנים, הטקס שעושים לפני שנכנסים, לחטא את הידיים, מכניס בך חרדת קודש.
"ביום שני, במהלך השבעה, חלה החמרה נוספת במצבו של מיכאל: זיהום. בית החזה שלו, שהיה פתוח לחלוטין, הזדהם. הרופאים ביקשו מאיתנו שנדבר עם מיכאל, שנעורר אותו לתגובה. זה היה בערב, והחלטנו לומר איתו קריאת שמע על המיטה. ילד יהודי קבוע לו בדנ"א 'מודה אני' ו'שמע ישראל. נעמדנו, אני ומיכל, וסביבנו כל הצוות הרפואי, הקרדיולוגית ומנהל טיפול נמרץ, וקראנו 'שמע ישראל', אחר כך שרנו את 'המלאך הגואל אותי', כמו שאנחנו שרים בכל ערב. זה היה רגע מאוד עוצמתי. מיכאל הגיב עם העפעפיים. הרופאים מאוד שמחו. הם הבינו שיש סיכוי, שיש במי לטפל.
ביום סיום השבעה לפטירת אביגיל ויעל, נפגשו ההורים עם פרופסור בבית החולים, ומשם עלו אל בית העלמין, לגילוי המצבה. "בכינו המון, עמדנו מול קברי הבנות, וצעקתי לאביגיל, 'די, לכי כבר ותבקשי שהבנים יקומו, שיתעוררו'. הרגשתי שאני מתפרק", משחזר שימי ומספר על הנס הגדול.
"משם נסענו הביתה, להחליף את בגדי השבעה ולחזור לבית החולים. רק נכנסנו לשכונה, עוד לא הספקנו לעלות הביתה, והתקשרו מבית החולים, שנבוא מיד כי יצחק מתעורר. הוא היה אחרי הרדמה מאוד עמוקה, בניתוח להסרת מכשיר האקמו והחזרת הלב והריאות לעבודה טבעית. הפרמטרים של לחץ דם, תפקוד נשימתי ותפקודי לב הראו שיש חלון הזדמנויות להעיר אותו.
"עשינו פרסה וטסנו לבית החולים, עם בגדי השבעה. הוא התעורר, אחרי שבעה ימים בלי הכרה. מהבכי בבית הקברות עברנו לצהלות שמחה בבית החולים.
"אלפים הגיעו לבית החולים ונתנו לנו כוח", אומרת מיכל. "עברנו טרגדיה, אבל החיבוק והעזרה של העם הזה היו כמו קביים. ידענו שיש מי שמשתתף איתנו בצער.
"אי אפשר לתאר במילים את האהבה שקיבלנו. אוכל בלי סוף. מקומות לינה שהציעו לנו. רבנים שבאו לחזק אותנו. משחקים לילדים. יהודים מכל העולם השתתפו בתפילות מיוחדות. הגיעו לבית החולים אנשים מוונצואלה, ישר משדה התעופה, וביקשו לעודד אותנו. בבתי הכנסת בצרפת ובארה"ב תלו את שמות הילדים לתפילה. האדישות והציניות נעלמו", אמרה מיכל ושימי הוסיף: "אנחנו עם אחד, וצריכים לחיות זה לצד זה, גם עם חילוקי הדעות. יום אחד הכותרת היא על משפחת גרוס, ויום אחר כך זה גיוס חרדים. ראינו בעיניים שלנו שאחדות מנצחת. אנחנו שותפים לגורל אחד, אי אפשר לקחת את זה מאיתנו. אם היו מתפללים על המשיח כמו שהתפללו על הילדים האלה, הכל היה אפשרי.
"גילינו כמה העם הזה מיוחד. הרגשנו את עם ישראל. הרגשנו שהניסים הם על־טבעיים. אין לנו ספק באפקטיביות של התפילות: ההתאוששות של הילדים היתה מטאורית", אמרו ההורים.

לפני שנה נולד במזל טוב בן למשפחת גרוס. "שנה לאחר האסון חזרנו לבית החולים לחדר הלידה", אמר האב. "מחלקת היולדות החדשה ממוקמת במקום שבו הייתה מחלקת טיפול נמרץ. חזרנו לאותה קומה ולאותו חדר שבו ברכנו שנה לפני כן 'ברוך דיין האמת', ועכשיו בירכנו שם את ברכת 'הטוב והמיטיב', ואמרתי: 'ה' נתן, ה' לקח, יהי שם ה' מבורך'. זה המסר שלי לכל ההורים: לא לסגור מעגל אלא להמשיך בחיים".

ההורים גרוס מדברים על הגעגועים והאמונה: