אבי בניון: "תמיד ידעתי שאחזור ליהדות"
אבי בניון משחרר בימים אלה את אלבומו השלישי, ומקווה שהמדיה תתחיל להקשיב למה שיש לו לתת. בראיון להידברות סופשבוע הוא מספר על הקשיים, על החזרה בתשובה ועל העבודה כשיפוצניק
- אוה הכימיאן
- פורסם י"א חשון התשע"ד
"חלום חדש" הוא האלבום השלישי של אבי בניון, אבל נראה שהפעם הציפיות שלו שונות לגמרי לעומת שני קודמיו. בעבר, מספר בניון, הוא היה בטוח שהמוזיקה הולכת לפרוץ גבולות, להצליח במידה ניכרת ולהזניק את הקריירה שלו, אבל זה לא קרה. יתכן שבגלל מורכבות המוזיקה, יתכן שהנקודה היהודית מעט הרתיעה את המדיה, ויתכן שהמדיה פשוט העדיפה להתמקד באח עמיר שפרץ כמה שנים לפני.
"זה לא קל", מספר בניון על ההצלחה הבינונית של אלבומיו הקודמים. "אתה מרגיש שהוצאת משהו ראוי, ולמרות זאת הוא לא התרומם. לקח קצת זמן עד שהייתי יכול לכתוב מחדש. האמת היא שגם חשבתי לא פעם לפרוש. למרות שלפרוש לגמרי אי אפשר, כי כתיבה לא תלויה בהחלטה. אבל בהחלט היו לי מחשבות שאולי זה לא המקום שאני צריך להיות בו, שאולי אני נותן פול-גז במקום הלא נכון".
אז איך יצאת מהתחושה הזו ונכנסת ליצירה חדשה?
"בסופו של דבר אתה מתחיל לנבוע מחדש, לכתוב עוד פעם, וכבר חושב על ההקלטות לאלבום הבא. זה בוער, אתה צריך להוציא את זה. היצירה מתגברת בך, ואתה שוכח את כל השיקולים השכליים. בוודאי שאני מצפה להגיע לקהל יותר רחב גם הפעם. המטרה שלי היא שלפחות ינסו להקשיב ולשמוע. אתה הרי כל כך משתדל להוציא מתחת ליד משהו באמת איכותי, ורוצה שזה ימשיך הלאה.
"באלבום הראשון עבדתי עם אנשים שאמרו לי תשמע, זה הולך להיות להיט. באלבום השני הייתי יותר סקפטי, אבל גם שם אמרו לי שזה יכול לחולל סערה. גם שם זה לא כל כך קרה. היום אני רואה את ההצלחה כדבר אחר. אם אצליח להביא 150 איש להופעה מדי כמה שבועות, זה כבר המון מבחינתי. היום אני מנסה להיות הרבה יותר זהיר, להסתכל הרבה יותר רחוק, ולהבין מה אני רוצה מבלי להיכנס לחלומות. הרי כמה להיטים כבר נוצרים בהשוואה לכמות השירים החדשים שיוצאים מדי חודש? ככל שהצפיות גבוהות, ההתרסקות יותר טוטאלית. אני מכיר אישית אומנים כאלה. היום אני הרבה יותר זהיר, שמח מאוד שיש לי את הנישה שבה אני מנגן בהופעות של עמיר, ומצד שני נשאר מאוד מחובר לקרקע עם העבודה שלי. ברור שאשמח למכור זהב, אבל אם לא - לא אתמוטט".
ובאמת, עד כמה העבודה כשיפוצניק בחברה הקבלנית של אביך מקסים משתלבת עם המוזיקה והאומנות?
"בסך הכל אני נמצא במקום מאוד נוח לעשות אומנות, כי אין ציפיות גדולות שיגרמו לי להתגמש מבחינה מסחרית. בכלל, אחרי תקליט שמצליח מאוד, הרבה פעמים אומן מתחיל לכתוב מתוך מחשבה של מה יגידו. אני לא נמצא שם. זו לא הפרנסה שלי. אוכל לבית אני מביא בדרך אחרת. עם זה, חשוב לציין: אני לא רוצה לייצר מסכנות שלא קיימת. אני עובד קשה מאוד, עושה גבס, מרים בלוקים ועושה הכל, אבל זה מאוד מתגמל, והכל בסדר, ברוך השם".
אתה אוהב את העבודה הזאת?
"בוא נגיד שלמדתי להסתכל עליה אחרת. פיזית היא עבודה קשה. הייתה תקופה שהמתופף שלנו בהופעות עבד איתנו בבוקר בבניין, והוא היה מאוד מתוסכל. כשנראה שכל העבודה היא לשבור קירות, להוריד את הגג וכו, זה באמת יכול לתסכל. בן אדם לא רואה מה עומד להיות פה. למדתי לאהוב את זה מהצד שאתה נכנס למקום, ויש לך תפיסה איך זה יראה בסופו של דבר. זה כמו תקליט - אם אתה מדמיין את הסיום, זה מסייע לך בשלבי העבודה. יש קושי, אבל אתה מבין שמשהו כאן נבנה. מתוך ההסתכלות הזאת אתה לומד לאהוב את זה. אחרי 3-4 חודשים כשאתה נכנס למקום ורואה משהו שאף אחד לא חשב שיכול לצאת מכאן, יש בכך סיפוק".
באשר לתהליך התשובה שלו, שהשפיע באופן דומיננטי מאוד על המוזיקה שלו, מספר בניון שלמרות שגדל בבית מסורתי - הוא תמיד ידע שיום יבוא ויחזור בתשובה."תמיד שאלתי את עצמי אם אני נמצא במקום הנכון מבחינת האמונה והעשייה. עם זה, תמיד ידעתי שאחזור ליהדות. יום אחד החלטתי שצריך גם לעשות. התחלתי להניח תפילין בגיל 22, ובהמשך גם לשמור שבת. בתקופה שבה הקלטתי את התקליט הראשון שלי גרתי תקופה עם אחי עמיר. הוא ראה אותי מניח תפילין, ויום אחד אמר לי בושה וחרפה, אחי הקטן מניח תפילין ואני לא. הוא התחיל ללכת לשיעורים, הצטרפתי אליו ונמשכנו אחד אחרי השני. עד אז תמיד חשבתי שסבא שלי דתי וזה טוב עבורו, אבל זה לא מדבר אליי. פתאום שמעתי בתוכנית טלוויזיה ביום שישי איך פרשת השבוע מחוברת לאקטואליה ולתקופה שלנו כל פעם מחדש, וזה הלהיב אותי. הבנתי שזה משהו ישן שחי ומתחדש כל שבוע. ומשם המשכתי הלאה".