מעשה בעגל ובואינג

פרשתנו מתארת את אחד האירועים המשמעותיים ביותר שהיו אי פעם בהיסטוריה היהודית שלנו כעם - אירוע דרמטי, בעל השלכות ארוכות טווח. כוונתי לחטא העגל, כמובן.

הצעד הראשון שעלינו לעשות במשעולי פרשה סבוכה זו, הוא לשנן לעצמנו את הידיעה שמן הסתם אין לנו את הפריבילגיה לדון ולשפוט את אותו דור דעה, דור רוחני ומרומם – אנשי דור המדבר.

הסיבה לכך פשוטה. כל אותם אנשים שהשתתפו בחטא העגל היו בדרגה רוחנית עצומה. הם ראו בחוש את השגחת הבורא במכות מצרים, בקריעת ים סוף ובניסי המדבר. הם שמעו את אלוקים מדבר במעמד הר סיני - "אנכי השם אלוקיך... לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני". לא היה עוד דור שזכה לכאלו השגות רוחניות, ואשר היה בדרגת אמונה מקסימאלית כאותו דור של יוצאי מצרים. מובן אם כן, שקטני אמונה כמונו, משוללי זכות שפיטה על דורות ראשונים בכלל, ועל אנשי דור המדבר בפרט... התלמוד (שבת, קיב´) מיטיב להגדיר, שהיחס בין דורות אחרונים לדורות ראשונים הוא כיחס של חמור לבני האדם. נו, תן לחמור לשפוט בן אדם...

אולם כיוון שהתורה כתבה את פרשת חטא העגל, אין ספק שהיא רוצה שנפיק את הלקחים הראויים  וניישם אותם בחיי היומיום. במאמר זה לא נשפוט את אנשי דור המדבר, כאמור, אלא נדבר עלינו - האנשים "הפשוטים".

אני מקווה שנצליח יחד לעשות "אפ גרייד" למה שהגננת לימדה אותנו בגן, ואפילו לחומר שעליו נבחנו במבחני הבגרות בתנ"ך...

לפני שנפרוס את המצע עליו "צמח" חטא העגל, נדגיש את ההשלכות ארוכות הטווח של מעשה זה, הגם שחלפו מאז למעלה משלושת אלפים ושלוש מאות שנה...

לאחר מעשה העגל, משה רבנו – "הרועה הנאמן", מתחנן לאלוקים שיסלח לעם ישראל על החטא. אלוקים אכן קיבל את תחנוניו, אולם הודיע לו - "וביום פקדי, ופקדתי עליהם חטאתם" (שמות לב´, לד´). מה הפירוש "וביום פקדי ופקדתי"? רש"י מביא את דברי התלמוד (סנהדרין, קב´) שמבאר כך: "עתה שמעתי אליך מלכלותם יחד" – זאת אומרת, שמעתי לתפילתך ואכן לא אכלה את בני ישראל בעקבות מה שעשו, אולם "ותמיד תמיד כשאפקוד עליהם עוונותיהם, ופקדתי עליהם מעט מן העוון הזה עם שאר העוונות. ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפירעון עוון העגל".

הבורא עשה עימנו חסד והוא לא פרע את כל החוב מייד, אלא בתשלומים... אומר אלוקים, תמיד-תמיד, כל צרה שתהיה לעם ישראל לאורך ההיסטוריה, אני אפרע קצת מעוון העגל. במילים אחרות, כל אסון שהיה ושיהיה אי פעם לעם היהודי, החל מחורבן הבית וכלה במלחמות ישראל האחרונות, בכולם יש כמה אחוזים של פירעון "ותשלום" על חטא העגל...

כעת ננסה מעט להתבונן מה אירע שם.

סימן השאלה הראשון שצף לכולנו, הוא במילה אחת – איך? הרי לא היה עוד דור בדרגה רוחנית כל כך גבוהה כאותו דור. הם ראו את ניסי מצרים, ואפילו שפחה פשוטה ראתה על הים והשיגה השגות רוחניות מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי בנבואותיו (חכמים במדרש מכילתא, פרשת בשלח). במהלך ארבעים שנות שהותם במדבר הם חיים "באטמוספרה" ניסית - מוקפים בענני הכבוד, מקבלים אוכל משמים – ובתוך מערכת ניסית זו הם עושים עגל ואומרים "אלה אלוקיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (שמות לב´, ד´), הייתכן? לא עברו ששה שבועות ממעמד הר סיני, בו הם ראו ושמעו את אלוקים אומר "אנכי השם אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" והם כבר אומרים על עגל שהם ייצרו אותו בעצמם לפני כמה דקות, שהוא האלוהים שהוציא אותם ממצרים?

מה קורה כאן?

בשלב הראשון נקהה את חוד השאלה, על ידי עיון בדבריו של רש"י.

התורה כותבת שבני ישראל הכריזו על העגל - "אלה אלוקיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים". עיון בניסוח הדברים מעלה תמיהה. מדוע הם אמרו "אלה אלוקיך ישראל... אשרהעלוך...", אל מי הם דברו? מן הראוי היה שהם יאמרו "אלה אלוקינו... אשר העלונו מארץ מצרים", הלא כן?

רש"י מתייחס לשאלה זו, ומכאן הוא מוכיח שלא בני ישראל בעצמם עשו את העגל, אלא הערב רב, וכך הוא כותב: "אלה אלוקיך – ולא אלה אלוקינו, מכאן שערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרון והם שעשאוהו, ואחר כך הטעו את ישראל אחריו". זאת אומרת, תמיד ישנם כאלו שמצטרפים למצליחנים. עם ישראל היה "מצליחן" בקנה מידה עולמי באותה תקופה, וזאת הסיבה, שהרבה מאומות העולם שאפו להצטרף להצלחה. אנשים אלו קרויים "ערב רב" - מלשון ערבוב, הם החליטו "להתערבב" עם בני ישראל.

אותו ערב רב הוא זה שגרם לעשיית העגל, ולכן הוא מכריז "אלה אלוקיך... אשר העלוך", ולא "אלוקינו", כי לא עם ישראל עצמו אמר את הדברים, אלא אותו ערב רב פנה אל כלל ישראל ואמר להם אלה אלוקיך.

מה שקרה, שעם ישראל אכן התפתה לדבריהם. מובן שצריכים להבין כיצד בני ישראל הלכו שולל אחרי רעיון מופרך כל כך, אולם טרם שנענה על שאלה זו נשאל שאלה אחרת, והמסקנה שתעלה תהיה מאוד אקטואלית.

גם אם אכן היו אלו ערב רב, סוף כל סוף גם הם חוו את ניסי מצרים, הרי לכן הם רצו להצטרף אל שורות העם היהודי... הם גם חוו את ניסי המדבר ומעמד הר סיני, כיצד אפילו הם הידרדרו תוך ארבעים יום ממתן תורה, עד כדי כך שהם הכריזו על עגל "אלה אלוהיך"?

הנה לנו תובנה ראשונה, שמגלה לנו רבי חיים שמואלביץ בספרו שיחות מוסר (מאמר יד´, שנת ל"ג).

אדם יכול לזכות להשגות נבואיות ולמראות אלוקים, ובכל זאת הם לא משנים אותו במאומה. כל עוד האדם זוכה "מן ההפקר" להשגות רוחניות, ואינו מתאמץ כדי להשיגם - השגות אלו יכולות להיכנס באוזן אחת ולצאת מאוזן שנייה. רק כשאדם מתאמץ ועובד קשה כדי להשיג את אותה מעלה, ורק לאחר שהוא צולח מסלול מכשולים וניסיונות, או אז ההשגות הופכות לחלק ממהותו...

אחת הדוגמאות הקלאסיות היא פרשת בלעם. בלעם היה גדול נביאי אומות העולם, ובכל זאת הנבואה לא מנעה ממנו להיות סמל לאדם בעל מידות לא טובות (אבות פרק ה´) ולכן הוא מכונה בלעם הרשע, הוא לא מתרגש משום דבר אפילו כשהאתון שלו מתחילה לדבר...

לבני ישראל יש רקורד עשיר של עמידה בניסיונות. אברהם אבינו התחיל את מסע הניסיונות ועמד בכולם, למעלה מארבע מאות שנה קודם מתן תורה אלוקים מודיע לו "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" (בראשית טו´, יג´), ורק אחרי מסלול האתגרים - "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". הרכוש הגדול הוא בעיקר ייסוד האומה הישראלית וקבלת התורה, אי אפשר לזכות באמת לרכוש הגדול ללא מסלול המאמצים...

יצחק ויעקב המשיכו בעמל רב וביגיעה לדבוק בקדוש ברוך הוא, והמאמץ שלהם הצליח להניח את יסודות העם היהודי. לאחר מכן בני ישראל עצמם עברו סאגת ייסורים נוראה במצרים ובכל זאת נשארו מאמינים בבורא. רק לאחר השעבוד והקושי הם זכו לניסי מצרים, להשגות רוחניות ולמעמד הר סיני...

גם בני ישראל וגם הערב רב עמדו למרגלות הר סיני, אולם ההבדל ביניהם תהומי. בני ישראל עמדו למרגלות ההר על קרקע מוצקה, הערב רב עמד למרגלות ההר על קרקע רופפת... הערב רב קיבל השגות במתנה וללא שום מאמץ, לכן מהר מאוד הם היו מסוגלים לומר "אלה אלוהיך ישראל". לעומתם – בני ישראל, עומדים למרגלות הר סיני כשמאחוריהם מאות שנים של עמידה בניסיונות, הם זכו למעמד הנשגב ולמראות האלוקים בזכות יגיעה ומאמץ שלהם ושל אבותיהם... דבר שנקנה מתוך מאמץ לא יכול להישכח כל כך מהר...

הרעיון נכון בכל תחום בחיים. כשאדם משיג משהו בקושי ובמאמץ, הדבר נהיה חלק ממנו...

נתקדם הלאה.

אוקי. מי שגרם לעגל הם הערב רב. אולם בסופו של דבר הם הצליחו לפתות את בני ישראל, השאלה המתבקשת, דווקא לאור האמור, שבני ישראל עמדו במעמד הר סיני על קרקע מוצקה – כיצד בני ישראל מתפתים לרעיון העגל? הלא דבר הוא...

מי שפותח פתח להבנת פרשה סבוכה זו, הוא רבי חיים שמואלביץ, בספרו שיחות מוסר (מאמר יד´, שנת ל"ג, ומאמר יג´, שנת ל"א).

אלוקים בעצמו עונה לנו את התשובה – "סרו מהר מן הדרך" (שמות לב´, ח´). נבאר את הדברים.

כדי לקרב את הדברים להבנתנו, זקוקים אנו לדעת מה היה הרקע שקדם למעשה העגל, ברור שהעגל לא צץ סתם כך משום מקום... נעיין בדבריו של רש"י (פרק לב´, א´) - "כשעלה משה להר, אמר להם לסוף ארבעים יום אני בא בתוך שש שעות, כסבורים הם שאותו יום שעלה, מן המניין הוא, והוא אמר להם שלמים ארבעים יום ולילו עמו, ויום עלייתו אין לילו עמו...". זאת אומרת, נגרם חוסר הבנה בין משה לבין בני ישראל. משה אמר להם שהוא עולה למשך ארבעים יום וארבעים לילה, והוא התכוון לארבעים יממות שלמות – לא כולל את יום העלייה עצמו, ואילו בני ישראל כן חישבו את יום עלייתו כחלק ממניין הימים. ואז, כשהגיע יום הארבעים לפי מניינם של בני ישראל, הם לא הבינו מדוע משה מתעכב מלשוב...

ממשיך רש"י: "בא השטן וערבב את העולם, והראה דמות חשך ואפלה וערבוביא", השטן יצר בלגן... ממשיך התלמוד (שבת דף פט´) ומתאר – "אמר להם (השטן), משה רבכם, היכן הוא? אמרו לו עלה למרום, אמר להן באו שש...", פירוש, השטן ניסה לזרוע פחד ובהלה בקרב בני ישראל. מה עשה? הוא בא אליהם בטענה כזו - משה הרי אמר לכם שהוא יבא ביום הארבעים לסוף שש שעות, והנה, אנו ביום הארבעים וכבר עברו שש שעות מהיום, נו, איפה משה?... התלמוד כותב ש"ולא השגיחו עליו", בני ישראל לא התרגשו מדברי השטן. "קורה שמאחרים" אמרו.

השטן רואה שבני ישראל נותרו אדישים ואמר להם - "מת, ולא השגיחו עליו" - אני יודע שמשה מת, ובני ישראל עדיין לא התרגשו ממנו... השטן ראה שבני ישראל עדיין אדישים, הוציא את "נשק יום הדין" שלו. מה עשה? "הראה להם דמות מיטתו" - השטן הראה לבני ישראל כמין דמות משה שנושאים אותו באוויר רקיע השמים, ואז בני ישראל החלו "להישבר" ולחשוש שיש אמת בדברים...

הבה נדמיין לעצמנו את הסיטואציה. בני ישראל נאנקו תחת סבלות מצרים, את מי אלוקים שולח לגאול אותם? את משה. כשעמדו בים סוף בעוד המצרים מאחוריהם, אלוקים מחליט לקרוע את הים ואת מי הוא שולח שיעשה זאת? את משה. הם הגיעו למדבר ואין מים לשתות, אל מי הם פונים? כמובן, למשה, משה מתפלל לאלוקים, והנה יוצאים מים מסלע. רגע, הם רעבים, אין להם סופר ליד הבית, מה הם יאכלו? אין בעיה, יש את משה, משה מתפלל ואלוקים מוריד להם אוכל משמים. בני ישראל חיים בנס מוחלט... ואת כל זה מי עושה להם? אלוקים דרך משה... הם יודעים שבלי ענני הכבוד, בלי המן ובלי מים הם מתים תוך ימים ספורים - "המוליכך במדבר הגדול והנורא, נחש שרף ועקרב וצימאון אשר אין מים" (דברים ח´, טו´) – שם הם נמצאים...

נו, ננסה לדמיין אפילו אם יש סיכוי קטן שחלילה קרה משהו למשה, אי אפשר לחשוב על אופציה של הישרדות בלי משה רבנו, וכשאופציה כזו עולה, הקרקע נשמטת מיד תחת הרגליים...

נדמיין לעצמנו מטוס בואינג כשעל סיפונו ארבע מאות נוסעים. באמצע הטיסה הדיילת הראשית מודיעה בדמעות שקברניט המטוס קיבל דום לב פתאומי ואין טייס משנה... כך בדיוק מרגישים בני ישראל. השטן מראה להם שהקברניט שמוליך אותם מת, ואכן הם האמינו לו כי באמת לפי החשבון שלהם משה איחר...

אם הצלחתי לתאר משהו – זהו הרקע, בני ישראל נמצאים בנקודה זו.

בני ישראל מאמינים. הם יודעים שמי שעושה את כל הניסים הוא אלוקים ומשה הוא "רק" המתווך ביניהם. אין ברירה, חייבים מתווך חדש. קמו אנשי הערב רב, יצרו את העגל והכריזו לעם ישראל "אלה אלוהיך ישראל". ברור שאין כוונתם שהעגל הוא אלוהים ממש, הראיה שאהרון אמר להם מיד "חג להשם מחר", אלא כוונתם שהעגל ישמש כמתווך במקום משה רבנו, שהרי המילה "אלוהים" משמעותה גם מתווך [כשמשה סרב ללכת לפרעה בטענה שהוא כבד פה וכבד לשון, אמר לו אלוקים שאהרון הוא זה שידבר בפני פרעה, ומשה יהיה המתווך בין אהרון לאלוקים - "ודיבר הוא לך אל העם, והיה הוא יהיה לך לפה, ואתה תהיה לו לאלוהים" (שמות ד´, טז´)...].

נשוב למטוס. אחרי שהדיילת הראשית הכריזה את ההודעה הטראגית, קם מישהו ואמר שהוא יודע להטיס מטוס, מה דעתכם, נוסעי המטוס הסכימו שישמש עבורם קברניט? וודאי, מה יש להם להפסיד... הנמשל ברור.

[כמובן שזקוקים להרחיב את היריעה מה משמעות העגל דווקא, למה לא צבי או כל דמות אחרת, הדברים גבוהים ועמוקים מאוד, אין כאן המקום להרחיב בעניין].

זה המצע עליו "צמח" העגל. המצע היה ערפול, חוסר וודאות, בהלה, חושך ואימה...

לרגע הזה השטן חיכה. כשזה המצב, כשבני ישראל שבורים ורצוצים, מפוחדים ומבוהלים, יש לו כר נרחב לפעילות, ומכאן – המדרון חלקלק מאוד... כשאדם במצב של בהלה, הוא לא תמיד מצליח לאחוז בעצמו, והתוצאה עלולה להיות הרת אסון.

זה מה שאומר אלוקים למשה – "סרו מהר מן הדרך". בני ישראל פעלו במהירות ובבהלה. במצב של בהלה אנשים מחליטים החלטות שגויות לגמרי...

זהו סודו של יצר הרע. כך הוא פעל בחטא העגל, הוא פרס מצע של בהלה, פחד, טשטוש וחוסר אונים משווע, על מצע כזה קל מאוד להצמיח עגל...

כמה הדברים נכונים, ולצערנו אף מוכרים לנו...

נמחיש את הרעיון משאול המלך. שמואל הנביא ציווה את שאול להשמיד את זרע עמלק ולא להותיר ממנו שום שריד. שאול החליט להשאיר את אגג מלך עמלק חי לילה אחד נוסף. שמואל שמע ששאול לא פעל כפי רצון השם והודיע לו את ההודעה הבאה: "קרע השם את ממלכות ישראל מעליך היום, ונתנה לרעך הטוב ממך" (שמואל א´, טו´). זהו, החל מרגע זה אתה לא מלך...

שאול מקבל עליו את הדין באהבה, הוא מתוודה ואומר "חטאתי". ולפתע שאול מבקש משמואל בקשה מאוד תמוהה - "כבדני נא נגד זקני עמי ונגד ישראל ושוב עימי" – שאול מבקש משמואל שלפחות עכשיו ילווה אותו בדרכו לביתו, כדי שלא ילך לבדו כאחד מפשוטי העם, וכך לפחות האחרים יחשבו שהוא עדיין מלך...

מה פשר בקשה זו? הלא שאול יודע שהוא כבר לא מלך, האם הוא רוצה סתם כבוד מדומה?

וודאי שלא. פה טמון הסוד, שאול השכיל לדעת את כוחות נפשו...

שאול נמצא כעת בסיטואציה של "צניחה" ממדרגה של "וימשחך אלוקים למלך על ישראל" לתהום של "וימאסך השם מהיות מלך על ישראל". זהו מצב נורא של דכדוך וערפול חושים. במצב של נפילה ודכדוך קל מאוד להידרדר, שאול מפחד מנפילה והתרסקות רוחנית טוטאלית, אין לו ביטוח על עצמו במצבי נפילה... לכן מבקש שאול משמואל שיעזור לו להאט את קצב הנפילה ולרכך אותה במעט ולו גם על ידי כבוד מדומה...

אפילו שאול המלך חשש על עצמו מהתרסקות רוחנית במצב של דכדוך ונפילה...

חובה מוטלת על כל אדם באשר הוא, גם במצבי ירידה וערפול, או נכון יותר – בפרט במצבי ירידה וערפול, לשמור על שיווי משקל. כשאדם שומר על שיווי משקל בכל מצב שהוא שרוי בו, קרוב לוודאי שתהיה לו תקומה ויוכל להגיע שוב למעלה שעמד בה מקודם לכן, ואף גבוה מכך...

גם שלמה המלך עבר טלטלות רבות בחייו. מה החזיק אותו בכל המצבים? אומר התלמוד (סנהדרין כ´) - "שלמה מלך על ירושלים... ולבסוף מלך על מקלו", גם כשהוא לא היה מלך על ישראל, הוא עדיין נשאר מלך במהותו, הוא לא איבד את השליטה שלו על עצמו.

זה מה שאמר אלוקים למשה "סרו מהר מן הדרך". השטן גרם לבני ישראל להיות במצב של איבוד עשתונות. במצב כזה הנפילה עלולה להיות מהירה ומסוכנת, עד כדי כך שאפילו ניתן לעשות עגל ולומר "אלה אלוהיך ישראל"...

נסכם את הדברים. מי שעשה את העגל בפועל הוא הערב רב. הערב רב הידרדרו למצב כזה משום שהם לא עמלו והתאמצו בכדי להגיע למעמד הר סיני, וכשאדם משיג משהו בקלות, הוא עלול להפסיד אותו בקלות. הערב רב שכנע את בני ישראל שהעגל הוא המתווך במקום משה, ובני ישראל התפתו משום שהם היו במצב של ערפול ואבוד עשתונות, במצב כזה – אף אחד לא מבוטח, אפילו לא שאול המלך.

זהו. סיימנו, אבל בעצם אפילו לא התחלנו...