מבריאת העולם ועד רזי ברקאי – הווטסאפ של רהב-מאיר לפרשת תרומה

מהי יהדות?

לפני כמה ימים הרציתי לקורס קצינים. שאלתי, תוך כדי, מה פרשת השבוע. דממה נפלה על החדר. שקט. אחרי כמה שניות מביכות, מישהו הרים את היד ואמר: "פרשת מבוכה", וכולם צחקו. האירוע הזה הזכיר לי למה התחלתי לכתוב פה כל יום על פרשת השבוע. ואז, למחרת, קיבלתי עוד תזכורת. מצאתי קטע ישן של אורי אורבך, שלא הכרתי. מעניין שדווקא אחרי מילים כאלה, הוא החליט ללכת לפוליטיקה. מבחינתי, זה ניסוח נפלא שמשכנע למה צריך לעסוק ביהדות במסלולים עוקפי פוליטיקה. הנה הדברים היפים שכתב אורי ז"ל. בשבוע שעבר מלאה שנה לפטירתו. יהיו הדברים לעילוי נשמתו: "מדהים להיווכח עד כמה הדיבור על יהדות במדינת היהודים הוא כה קצר-רוח, כה חסר ושטחי. מתערבל תמיד סביב ההתכתשויות: פה כרזה לא צנועה, כאן מאבק שבת, ושם איזו תגרה פרלמנטרית על חוקי מעמד אישי. כמעט לא מדברים על יחסי היהדות והיהודים, על החוויה היהודית בישראל. הנה כמה מילים שאנחנו לא מפסיקים לשמוע כשאנחנו מדברים על יהדות: חרם, עימות, מחאה, קיפוח, כפייה, איסורים, השתמטות, ממסד. הנה כמה מילים שלא ידענו או שכחנו על היהדות שלנו: רגש, חוויה, הזדהות, לימוד, צדק, ארץ, זיכרון, געגוע, המשכיות. אילו מילים מתאימות לכם יותר? איך אתה רוצה את היהדות שלך?".

מה התורה מדגישה?

31 פסוקים בלבד מקדישה התורה לבריאת העולם, בספר בראשית. החל מהשבוע, מפרשת "תרומה", מוקדשים 450 פסוקים לבניית המשכן במדבר. מדובר בהוראות מפורטות ומדוקדקות של בנייה, הכנה, תפירה והקמה. למה הקוסמוס כולו מתואר בקצרה? למה המשכן, האוהל שהיה המרכז לעבודה הדתית-רוחנית במדבר, מתואר באריכות?
יש פרשנויות והסברים רבים, אבל אחת התשובות, קצרה ונוקבת, מצאה חן בעיניי במיוחד: באופן כללי, התורה לא מתעכבת על תיאור העולם. לשם כך יש ספרי מדע ואלבומי תמונות. התורה מתעכבת על מה האדם אמור לעשות בתוכו.

על רזי ברקאי והמשכן

בימים האחרונים מתנהל כאן וויכוח תקשורתי נוקב, על ההבדל שיש (או אין?) בין אימהות חיילינו לאימהות מחבלים. האם "אימא היא אימא היא אימא", בשני הצדדים? לדעתי לא. נכון שצריך מדי פעם לשים את המשקפיים של האחר על עינינו כדי להבין את דרך החשיבה שלו, אבל אי אפשר להתנהל מתוך עמדה של "לו הייתי פלסטיני". לו הייתי פלסטיני, לא הייתי אני. ואני אני. זה עניין של זהות. הדבר הכי בסיסי וטבעי.
מעניין שגם בחלק היומי של פרשת השבוע, דימויים של משפחה מכוננים את הזהות שלנו. לכאורה התורה ממשיכה היום בהוראות "טכניות" של הקמת המשכן, אבל פתאום, באמצע התיאור, מסופר לנו שהיריעות של המשכן מחוברות "אישה אל אחותה". מה הקשר בין יריעות לבין אחיות? ואז רש"י מתאר את הבד במשכן כ"דומה לכלה צנועה המכוסה בצעיף על פניה". ממתי הוראות בנייה מתארות לנו הינומה של כלה? גם כאשר מתוארים ה"כרובים" (הפסלים שמעל הארון) רש"י כותב ש"דמות פרצוף תינוק היה להם". כלומר, המקום הכל כך פנימי וקדוש הזה – הוא מקום עם דמות של תינוק. מקום של קשר בין אבא לילדיו.
כדי להסביר לנו מהי קדושת המשכן – התורה משתמשת בדימויים החזקים ביותר שיש: של אנושיות, של משפחה, של זהות.

רזי ברקאי (צילום: משה שי / פלאש 90)

למה סמלים הם חשובים?

בן אדם צריך תקווה. היום בפרשת השבוע (פרשת "תרומה") מסופר על בניית המשכן מעצי ארז. יעקב אבינו, מספר לנו רש"י, הביא למצרים את עצי הארזים האלה ונטע אותם, כדי שבעתיד – יהיו לבני ישראל ארזים לבנות מהם את המשכן. הרבי מלובביץ' שואל למה לא לקנות ארזים מאומות העולם, או לקחת אותם ממקומות שבהם הם כבר גדלים. למה יעקב צריך היה לטרוח ולהביא ארזים מארץ ישראל? התשובה שלו היא (כרגיל) חינוכית: יעקב אבינו רצה לנחם את בני ישראל. לתת להם סמל ותקווה אופטימית. לאורך השנים הארוכות של השעבוד, בכל פעם שהם ראו את העצים – הם נזכרו ביעקב, וגם בייעוד שלהם, ובעובדה שיש להם הבטחה שהם עוד ייצאו ממצרים. כלומר, לצד רעיונות גדולים ויפים על העתיד, בן אדם חייב לראות משהו מוחשי בעיניים. תזכורת פיזית יומיומית.
הנה דוגמה לכך מהתקופה שלנו: בימים אלה ימלאו 30 שנים לשחרורו של נתן שרנסקי מהכלא הרוסי. אסיר ציון המפורסם ביותר, שהיה לסמל של מאבק אנושי לחירות, שרד שנים בצינוק, בכלא, בתנאים קשים ביותר. כשנשאל מה נתן לו כוחות השיב פעם: "ספר התהלים הקטן שהיה לי. לא אני נשאתי אותו איתי, אלא הוא נשא אותי".

איך נוצרת אהבה?

רק לפני כמה פרשות, אלוקים קרע לנו את הים ונתן לנו את התורה. אז למה הוא צריך עכשיו את התרומה שלנו כדי לבנות משכן? ומה הטעם בכל הוראות הבנייה הטכניות האלה, שנמשכות גם היום, בחלק היומי של הפרשה? למה צריך לקחת קרשים ובדים וכל מיני חומרים ולטרוח כל כך על הקמת משכן? פרשנים רבים מסבירים שאלוקים לא צריך מאתנו כסף וזהב. הוא רוצה שותפות. מעורבות. מחויבות. הוא לא רוצה שנעמוד, פסיביים, ורק נאמר "נעשה ונשמע", אלא שבאמת נעשה. שנהפוך להיות חלק מהסיפור. וכשבן אדם מכניס את היד לכיס ותורם, או שם יד כדי להרים ולבנות משהו – הוא הופך לשותף.

שימו לב שאם השקעתם אפילו שקל במנייה מסוימת – אתם עוקבים אחריה בדאגה אבהית. אם הצבעתם לשיר מסוים במצעד – אכפת לכם יותר מהתוצאות. נתינה יוצרת אהבה. זה נכון בזוגיות (ככל שאני משקיע יותר – אני מרגיש קשור יותר), זה נכון בהורות (הטרחה וההשקעה סביב ילדים קטנים קושרת אותנו אליהם) וזה נכון גם ביחס לתורה עצמה (אם עמלתי ולמדתי והשקעתי – זה שלי. אני שייך). וכך גם ביחס למשכן, בפרשה. הרב אליהו דסלר מנסח זאת במשפט נוקב: "יותר ממה שהנתינה באה בעקבות האהבה – האהבה באה בעקבות הנתינה".

להצטרפות לקבוצת "החלקהיומי" של סיון רהב מאיר, נא לסמס את שמכם בלבד למספר 054-8151949