"בכיתי בכותל מבלי לדעת על מה"

ג'סיקה-חנה עקוקה, 27, נולדה בניו יורק לאבא ממשפחה מרוקאית מסורתית ואמא אמריקאית - מהמשפחות היהודיות הטיפוסיות שרואים בסרטים. השילוב מעניין, וג'סיקה מעידה שהיא מכילה את שני הסגנונות. משם מתחיל סיפור חייה המרתק.

"אמי נפטרה כשהייתי בת שלוש וחצי, ואבא שלי היה צריך גם לגדל אותי וגם לצאת לעבוד. המצב היה קצת מסובך, ולכן סבתא שלי, חנה, שעל שמה אני קרויה, הגיעה לארה"ב לעזור. לאחר כמה חודשים עליתי איתה לארץ. סבתא שלי היתה דתייה, ולכן בשנים שחייתי איתה המשכתי לשמור שבת ולקרוא קריאת שמע בלילות. מאוחר יותר חייתי אצל בני משפחה נוספים, ושם המצב הדתי שלי השתנה לאט לאט. אני זוכרת עד היום את הזעזוע הפנימי בתור ילדה בכיתה ד שרואה טלוויזיה לראשונה בשבת, אבל זה מהר מאוד הפך להרגל.

"משפחתה של אבי טיפלה בי הכי טוב שאפשר, וגם אבי דאג להביא אותי אליו לניו יורק בחופשות, אך עדיין היו כנראה דברים שהתחוללו בי בלי שאף אחד יוכל להרגיש. הפכתי לנערה עם צורך עז לכל דבר שיהיה אמיתי וחזק מספיק כדי להתרגש ממנו. חיפשתי לבטא את עצמי כל הזמן, ולא תמיד ידעתי איך. התחלתי לכתוב".

איך זה התחיל בדיוק?

"האמת היא שהתחלתי לכתוב כבר בכיתה ה, כשקיבלתי יומן אישי ליום ההולדת. אבל בכיתה ט בערך הכתיבה הפכה למשמעותית. באחד הניסיונות שלי לבטא את עצמי כתבתי שיר ותליתי אותו בבית הספר בלי שיראו. כולם התגודדו וקראו, וזה הפך לשיחת היום - השיר שכתבה נערה אנונימית. עשיתי כאילו גם אני מופתעת ומעוניינת לקרוא... מאוד רציתי לספר לעולם מה אני מרגישה, אבל לא רציתי שידעו שזו אני".

"ופרצת והשלמת לעצמך את השנים/ פרצת ופרצו איתך כל השדים/ פרצת וכבר לא ידעת אם זה טוב או רע/ אבל מצאת את עצמך אז זה לא כ"כ נורא"

מגיל קטן אהבה ג'סיקה ליצור ולשיר. בתור ילדה היא עמדה על ספסלים ברכבת התחתית בניו יורק ושרה "בשנה הבאה...", ובהמשך הצטרפה לחבורות זמר שונות. בגיל התיכון החלה לכתוב שירים, למדה במגמת תקשורת, וכל המחברות של בית הספר והשולחן היו מלאים בציורים שלה.

"נאלצתי כל הזמן להתמודד עם מה שחשבו עליי בתור נערה, אמרו עליי שאני מרדנית, מסתגרת, לא מציאותית ועוד", היא מספרת, "שמרתי הכל בבטן והייתי בטוחה שעוד יהיה לי קליפ באם.טי.וי, שעוד אשיר ואגיד לכולם את כל מה שאני חושבת", היא מספרת ומודה "היום אני כמובן צוחקת על זה...".

איך התמודדת עם לחץ חברתי לסוגיו?

"בשלב מסוים התחלתי להתגנב החוצה בלילות, ופעמים שחברתי לדמויות לא חיוביות. אבל ברוך השם, הוא חנן אותי בשכל וראייה קדימה. ראיתי חברה שנופלים לסמים והתנסויות מסוכנות, ובנות שנופלות לתהומות ולקשרים עם ערבים. המזל שלי הוא שלחץ חברתי לא משפיע עליי - אפילו לא טיפה. פעמים רבות ניסו למשוך אותי לכל מיני מקומות, אבל הייתי שקולה מאוד. אני מאמינה גדולה בעצם הבחירה. טענתי שכל עוד אני לא עושה שום דבר, אוכל תמיד לבחור שכן לעשות בעתיד, אבל אם כבר אעשה - אני מפסידה את הבחירה של לבחור לעשות את זה לראשונה. קצת מסובך אבל אמיתי. מה שתסכל אותי היה שרק אני ידעתי כמה אני בסדר, בעוד אחרים חשבו עליי דברים שאין להם שום קשר למציאות. הסלע שלי לאורך השנים היה הסבתא שלי, עם החמימות המרוקאית והמקום הנעים שהיא סיפקה לי בשיחות אקראיות. היא אהבה אותי אהבה של אלף אנשים".

אז איך בעצם התחיל תהליך ההתקרבות שלך? היה טריגר מרכזי או שזה היה מצבור של אירועים ותובנות?

"אין משהו אחד שהדליק את הניצוץ, זה היה רצף אירועים. היה לי שכן דתי, ולמדתי ממנו כל מיני מושגים חדשים, כמו למשל בת מלך, שלשם שינוי באמת גרמו לי להרגיש משהו בפנים. באותו הזמן גם התחברתי לחברה מבית דתי והייתי מתארחת אצלה בשבת, שמרתי כלפי חוץ אבל מדי פעם הצצתי אל תוך הטלפון הנייד שהיה בתוך התיק. נסעתי עם משפחתה לסוף שבוע בירושלים. האווירה היתה מיוחדת, ופתאום ראיתי חרדים מקרוב והבנתי שהם בני אדם ממש כמוני. למחרת הלכנו ברגל לכותל. עמדתי מול הכותל וקראתי פרקי תהילים. פתאום משהו בפנים התעורר והיה חזק כך כך. התחלתי לבכות בכי בלתי מוסבר, בלי לדעת על מה אני בוכה. חזרתי לבית באורות, והתחלתי לצפות בסרטי הסבר על יהדות שפתחו לי דלת שנפלה והפילה אחריה קיר שלם! במקביל סיימתי את התיכון ועברתי לגור לבד. בחצי שנה שבין סיום הלימודים לצבא היה לי המון זמן לבד. התגוררתי במושב שקט ומרוחק מהכל - בדיוק מה שרציתי, אבל זה היה יותר מדי, והיה לי המון זמן בלי כבלים ובלי אינטרנט. רק אני, החתולה, האיגואנה וצב המים שהיו לי.

"התחלתי לשמור שבת כפי שהבנתי שצריך לשמור. עברתי ללבוש חצאיות אבל לא הצלחתי לשמור על הצניעות לאורך זמן. בחגי תשרי הייתי מתחזקת מאוד, ובחשוון כבר חוזרת לפאבים. כמה חודשים לאחר הגיוס כבר הרגשתי שאני הופכת לבן אדם שונה מאוד - ולרעה. האווירה החלה לקלקל אותי, וכבר לא הייתי רגישה כלפי אחרים. הרגשות שלי קהו, התחלתי לאבד את האמת שלי. שוב הסתכלתי קדימה, וראיתי שכך אפול למקום לא טוב. עם כל זה השתדלתי לשמור את השבת כל הזמן.

"בואי נביט אחת לשנייה בעיניים/ ובואי נאמר הכל טוב בינתיים/ זיכרונות של עבר הפכו לרוח/ ואת ואני כאן במקום בטוח"

בשלב מסוים החליטה ג'סיקה שאם היא רוצה חיים הגונים וחיי משפחה יציבים, עליה לנתב את חייה לכיוון אחר. "החלטתי שאתחתן עם מישהו דתי ובעל ערכים", היא מספרת. "החלטתי סתם ככה, ביום בהיר, שאני חוזרת בתשובה - ויהיה מה שיהיה. למחרת בבוקר התייצבתי אצל החברה הדתייה שלי בהצהרה שאני חוזרת בתשובה. היא הכירה לי רבנית ונרשמתי לסמינר. מאוחר יותר באותו ערב יצאתי עם חברות, נעמדתי מול המראה שבשירותים בפאב, ופתאום בבת אחת הרגשתי את כל הכובד של הבילויים, הפאבים והמועדונים נופלים מעליי. רציתי להיות רק עם הקב"ה ולא בתוך כל הטומאה הזאת. רציתי שוב להרגיש את מה שהרגשתי שם בכותל... ברחתי החוצה והבטחתי יותר לא לחזור, ורק חיכיתי לסמינר בעוד שבועיים".

מה קרה שם בסמינר?

"הסמינר היה חוויה מיוחדת. לא האמנתי שאפשר ליהנות כל כך מסוף שבוע שכל כולו רק בנות, ופתאום זה הרגיש לי הכי טבעי והכי נכון. רגע השיא מבחינתי היה ההרצאה של הרב יוספי שדיבר על קדושתה של בת ישראל. בכיתי בהרצאה, אבל לא הייתי מסוגלת לקבל על עצמי שום קבלה מחייבת באותו הרגע. עם זאת, כבר במוצאי שבת כשחזרתי ידעתי שאני כבר"בקצה השני של העולם רחוק מפרצופים של אנשים מוכרים / שדעותיהם מוכרות מחשבותיהם מוכרות וזה רק אני ועצמי / בקצה השני של העולם רחוק ממקומי הטבעי / שגורלו כבר נקוב ומהותו כבר לא אהוב הזדמנות להכיר את עצמי".

לקראת סוף השירות הצבאי הייתה ג'סיקה לגמרי בתוך העניינים, ושלושה חודשים אחרי השחרור התחתנה. מעט לאחר החתונה המשיכה לכתוב, אבל איפשהו כשנכנסה לשגרה של לימודים במכללה וילדים - היצירה עברה לאש נמוכה. עד שהמשבר הרוחני פרץ.

"הייתי שלמה עם הדרך שבחרתי, לא היו לי שום ספקות", היא ממהרת להבהיר, "אך כנראה שכחתי להזין את עצמי. חשבתי שכדי להיות דתייה צריך לחקות איזושהי דמות שדמיינתי בלבוש מאוד מסוים, בצורת דיבור ומחשבה מאוד מסוימים. וכשגיליתי שאני לא הדברים האלו - נשברתי. הסתובבתי ככה במשך תקופה, עד שערב אחד בעלי ואני גלשנו באתר הידברות ונתקלנו בראיון עם בת-שבע רנד. ושם היא אמרה משהו כמו אם הקב"ה היה רוצה אותי ילדה למשפחה חרדית מבית - זו בעיה בשבילו? אבל הוא לא רצה. הוא רצה אותי כמו שאני, עם הכלים שיש לי בתשובה. בעלי ישר אמר לי את רואה?. זה מה שהוא ניסה להסביר לי שנים... החשיבה שלי השתנתה, התחלתי לבטא את הגסיקה שאני באמת אוהבת. הכתיבה שלי התעצמה והפכה לשלמה יותר. הפעם לכתיבה התלוו גם לחנים משמעותיים. לאט לאט התחלתי לאסוף חומרים ולהקליט אותם בנגן כשבעלי מנגן בגיטרה".

מתי החלטת לצאת עם השירים לאור?

"במשך תקופה ארוכה התלבטתי אם כדאי לי לעשות משהו עם השירים. יום אחד נסעתי לטיול שבו ידעתי שתופיע הזמרת רחל ראובן. החלטתי להשמיע לה את השיר שלי ולשאול לדעתה. היא מיד אהבה, אמרה לי ללכת על זה והציעה את עזרתה במה שאצטרך. היא קישרה אותי אל מרב יוסף - מורה לפיתוח קול ומעבדת, וכשהיא התלהבה מהשירים שלי, ובמיוחד מהמילים, השתכנעתי באמת שיש לי משהו ביד. ההופעה הראשונה נערכה לפני שנה בדיוק. לאחרונה ההופעה עלתה רמה. המופע כולל שירים שכתבתי והלחנתי ואני שרה אותם בין קטעי הקישור שבהם אני מספרת את סיפורי האישי. שיר הנושא הוא פָּרַצְתְּ, שמספר על היציאה שלי מהדעות הקדומות שהיו לי למה שאני היום. השיר מאוד גלוי, שלא כמו שאר השירים. המופע כולו נערך באווירה מאוד אינטימית ואישית, וזה מה שמיוחד מאוד במופע. כל השירים מדברים בדרך כזו או אחרת על קרבה להשם או על חיזוק הביטחון העצמי שלנו והאישיות, אבל המסר הוא נסתר ופתוח לפרשנויות שונות. כל בת מתחברת אל זה מהמקום שלה".

איך את מסכמת את תהליך הקלטת השירים לאלבום הבכורה?

"חצי השנה האחרונה שבה עבדנו על הדיסק היתה תקופה של למידה לא רגילה. למדתי על עצמי בתור כותבת, מלחינה וזמרת. אגב, עד עכשיו אני לא מסוגלת לקרוא לעצמי זמרת, זה מוזר לי".

אבל לא כל תקופת העבודה על הדיסק היתה ורודה. העבודה הסופית על הדיסק אירעה בתקופה מאוד לחוצה מבחינתה של ג'סיקה. סבתה עברה אירוע מוחי קשה, מה שעצר זמנית את העבודה. בהמשך נקבע ערב השקת הדיסק לרפואת הסבתא. "היינו במרוץ נגד הזמן", משחזרת ג'סיקה. "המצב שלה בינתיים החמיר, והתעקשתי לשנות את הגרפיקה במודעות הרחוב כדי שיוסיפו את שמה לרפואה שלמה. כשהיא היתה בבית חולים השמעתי לה באוזניות את השיר בקצה השני של העולם, וראיתי שהיא מקשיבה ומרוכזת בשיר. כמה ימים לאחר מכן שרתי לה בשנה הבאה. זה היה כמה ימים לפני ראש השנה, ופחדתי שאולי מילות השיר לא יתקיימו באמת. הקול שלי נשבר, והרגשתי שנסגר מעגל נוסף בחיים. שבוע ויומיים לפני המופע בעלי הקליט באולפן גיטרות לשיר האחרון, וקיבל את הבשורה שסבתי נפטרה. בסוף במודעות היה כתוב לעילוי נשמת. הדיסק מוקדש אף הוא לעילוי נשמת סבתי, חנה בת יטו ע"ה".

איך התמודדת עם העניין ההלכתי בכל הנוגע לפעילות כזמרת לנשים בלבד?

"בהתחלה לא עלה בדעתי בכלל להקליט דיסק, אבל הרב שלי אמר לי שאדרבה - עליי להקליט דיסק, כי מוסיקה מקרבת לבבות. פחדתי שגברים ישמעו, והוא אמר לי שאני את שלי עושה בעצם ההצהרה שהדיסק מיועד לנשים בלבד. חיפשתי גם רב שקרוב לתחום, והתחלתי להתייעץ עם הרב יצחק גבאי מהידברות. גם שלחתי אליו את מילות השירים לאישור. כמובן התייעצתי איתו גם לגבי הלכות של עובדי סאונד ואולפן ששומעים אותי, ושאלות הלכתיות נוספות. אני מסתמכת על פסקיו של הרב עובדיה יוסף שליט"א, שגם חופפים לדברי הרב אלישיב זצ"ל. אלה הלכות שלא מוכרות לכולם, ומי שמתעסק בתחום חייב ללמוד אותם. אני מאוד משתדלת לשמור על הצניעות שלי תוך שילוב עם הפרקטיקה בשטח, והכל כמובן בתוך גדרי ההלכה. התפילה העיקרית שלי להשם היא שהכל ייעשה מתוך טהרה ומקצועיות, ויחזק בנות להאמין בקב"ה ובעצמן".

ליצירת קשר עם ג'סיקה: paraztmofa@gmail.com