דבורה נוב: טיפול רגשי? כולם צריכים את זה

עשרות שיטות טיפוליות מוצעות כיום, כמענה לקשיים נפשיים כגון דיכאון, חרדה, בעיות רגשיות, חוסר ביטחון, ועוד. האם יש דרך לדעת איזו מבין הגישות השונות מתאימה לנו ביותר? לדברי דבורה נוב (53), מטפלת בהבעה ויצירה ומרצה ידועה בתחומה, ומרכזת מגמות התראפיה במכללה החרדית 'לומדה' – זה לא מאד משנה באיזו גישה בוחרים. יש  שני פרמטרים עיקריים הקובעים את הצלחת הטיפול: המוטיבציה של המטופל לעבוד על עצמו ולקבל את הכלים לשיפור מצבו, והקשר בינו לבין המטפל. "המטפל עצמו חייב להיות אדם שיודע לא רק להכיל ולעבוד עם אחרים, אלא גם עם עצמו. אדם אנושי שיודע לקבל ולכבד, ליצור  קשרים משמעותיים, ולהאמין גם באדם שמולך. וכדברי הבעל שם טוב: "לא מספיק להאמין בקב"ה, צריך גם להאמין ביהודי".

ומה באשר להשכלה רלוונטית – האם כל מי שניחן בתכונות אלו יכול להשתלב בתחום ולהיות מטפל טוב, או שמא יש צורך בלימוד מעמיק ורב שנים? "מכיוון שמדובר בדיני נפשות, חשוב  שאדם יקבל הכשרה נאותה", אומרת נוב, בעלת תשובה מזה 32 שנה ואם לשמונה ילדים מהיישוב אמירים שבצפון. "אך כמובן שהאישיות של האדם והיכולות הבינאישיות שלו מהווים נדבך חשוב בתחום הטיפולי".

כמי שמעידה על עצמה שנולדה עם 'נפש של אמן', מאז ומתמיד עסקה נוב ביצירה. "זו שפת האם שלנו, דרכה תקשרנו הרבה לפני שלמדנו לדבר. האמנות היא שפת ההוויה – תנועה, צבעים, צורות, מקצבים.  זאת שפה ראשונית ובלתי אמצעית להבעה והיקשרות עמוקה.  כשאני יוצרת  אני מרגישה שאני מדברת באותה שפה עם הבריאה כולה. יש דברים שאפשר לומר רק ביצירה". 

כבר בתיכון החלה להקדיש עצמה לתחומי היצירה השונים, בפרט בתחום התנועה והמחול.  בגיל 21 תוך כדי לימודי תואר במחשבת ישראל ופילוסופיה באוניברסיטה העברית –  גרה בירושלים והתחזקה ברוחניותה. "רציתי  קודם כל להבין את משמעות הקיום שלי פה, לפני שהמשכתי ללימודי מקצוע"). חזרתה בתשובה לא מנעה מבעדה להגשים את חלומה להיות מטפלת בשילוב אמנויות, והיא המשיכה  ללימודי תואר שני, בהבעה ויצירה, והתמודדה עם האתגרים של הוואי מאד רחוק מהקדושה, על מנת להביא את הדברים, בצורה מבוררת, לעולם הדתי והחרדי. וכך היה: היא הקימה תוכניות לימודים לנשים בשפות היצירה השונות במסגרת המרכז ליהדות יוצרת 'סיהרא' שהיא הקימה, ועסקה בהכשרת מטפלות במסגרות שונות בתחומי התראפיה באמנויות ובתוכניות לתורת הנפש היהודית (ואף הקימה וניהלה כמה מהן).במסגרת הלימודים השתלמה נוב בשפות היצירה השונות: תנועה, דרמה, מוזיקה, ביבליותראפיה, ואמנות פלסטית. היא עבדה עם מגוון רחב של אוכלוסיות: נפגעי נפש, בעלי אותיזם, נפגעי טראומה וטרור, נפגעי התעללויות, בעלי פיגור עמוק, בעלי קשיי תקשורת ועוד.  לאחר פינוי גוש קטיף טיפלה נוב גם בעקורי הגוש.

על הטיפול הרגשי: "כולם צריכים את זה"

הטיפול הרגשי באמנות ובכלל, נכנס לעולם החרדי ביתר שאת בעשרים השנה האחרונות – ולא בכדי. לדברי נוב, לכולנו יש אתגרים וקשיים והקב"ה ברחמיו פותח לנו דרכי התמודדות, התפתחות וריפוי.  "אני מאמינה בטיפול הוליסטי, המתייחס לכל רבדי האדם: גופו, נפשו ורוחו.  ובמהלך הטיפול אנחנו מתייחסים למימדים שונים אלה וליחסים ביניהם.  דברים שקורים בממד אחד משתקפים במימדים האחרים, וכך נפתחות בפנינו עוד דרכי ריפוי והתייחסות. לכל מימד יש את דרכי ההתפתחות וההזנה שלו, וחשוב לכבדם".

דבורה נוב (צילום: אילה יבגי)

למה את מתכוונת?

"הכל אחד, והאדם הוא אחדות מורכבת ומרכיביו קשורים ומשפיעים זה על זה. הגוף מהווה מרכבה לנפש, הנפש לרוח, הרוח לנשמה. כמו שהגוף זקוק לאוכל ושתייה, תנועה ומנוחה, והנשמה זקוקה לחיבור לתורה ולתפילה - כך לעולמו הרגשי של האדם צרכים משלו, כדי להיות בריא ולהתפתח בטוב: אהבה, אמון, תמיכה, קבלה, הערכה, משמעות... יסודות אלה מהווים תשתית טובה כדי לאפשר לאדם לחיות באופן מלא את החיים שה' נתן לו, לבחור בחיים, ולממש את צלם האלוקים שבו. וכאמור, המימד הרגשי גם משפיע על הגוף ובריאותו, וגם על המימד הרוחני שלנו ועבודת ה'. למשל, היכולת לעבוד את ה' בשמחה, באהבה וביראה אמיתיות".

מי לדעתך מתאים לטיפול רגשי?

"כל אדם יכול להיתרם מטיפול רגשי. לכל אחד יש חוויות חסרות, מתחים, עניינים רגשיים לא פתורים, קונפליקטים, חששות, קשיים אישיים ובין-אישיים. כמו בכל תחום אחר, הזנחה רק מעמיקה את הבעיה שבאה לידי ביטוי בצורות שונות ובין השאר דרך הגוף, בצורת מחלות חלילה. לכן עדיף לטפל ולהקדים תרופה למכה".      

השאלה אם בכלל יש צורך לחפור...

"בטיפול אנחנו לא ממציאים יש מאין אלא עובדים עם מה שיש. מה שעל ליבו של האדם דורש התייחסות. ומאחר שהכל קשור, החלקים הפצועים שלנו משפיעים על חלקים אחרים, ומנסים לקבל פיצוי דרכם. כך בעייה מקומית הופכת לבעייה מערכתית והאדם משלם עוד ועוד מחירים על הזנחתו. נביא לדוגמא ילד רגיש ופגיע. רגישות היא תכונה יפה, פגיעות היא מה שנוצר כשאדם לא יודע איך לחיות עם הרגישות שלו. במקום לעזור לאדם לפתח את הרגישות שלו באופן בריא (למשל היכולת לחוש את הזולת ולמה הוא זקוק, היכולת להתחשב ולא לפגוע) הוא רק סובל כי הוא לוקח כל דבר ללב בצורה לא מבוקרת, ועוד אפשר שהחברה תדחה אותו עקב כך או תנצל אותו לרעה. אז אם אותו ילד לא יקבל עזרה רגשית הוא עלול, למשל, לנסות להסתיר ולהדחיק את רגישותו, ולהתנהג כ'חברמן'. התנהגות זאת אולי תעזור לו לשרוד בחברה ושלא יצחקו עליו או ינצלו אותו לרעה, אך מצד שני – היא תרחיק אותו מעצמו, שכן מדובר בתחום שלם של האישיות שלו שהודחק. עם הזמן הוא יהיה פחות ופחות קשור לעולם הרגשי של עצמו, כי כדי לשרוד חברתית הוא לא יוכל להרשות לעצמו לתת לרגישות שלו מקום. כך אנחנו עוברים מ'לחיות' ל'לשרוד', זה מאד עצוב. בעוד אנו מצווים לבחור בחיים דווקא.

"עם הזמן האדם יהיה יותר ויותר מרוחק ומנותק מעצמו, וכך ירגיש חוסר חיות וחוסר סיפוק. יש לזכור שדברים לא נעלמים אלא לובשים צורות שונות, ואותם הקשיים יבואו לידי ביטוי גם ביחסיו בהמשך חייו, למשל בזוגיות או כהורה, שלא יידע להכיל את עולמו הרגשי של משפחתו, וקשיים חדשים יווצרו עקב כך. ואת כל הסבל המתמשך הזה אפשר היה אולי לחסוך לו רק היה מקבל טיפול רגשי רציני שהיה עוזר לו לחיות עם הרגישות שלו בטוב...

"בכוונה אני מביאה דוגמא של משהו חיובי (רגישות) שיכול להביא לקשיים אם הוא לא מעובד נכון. להראות שטיפול רגשי הוא לאו דווקא נצרך למי שיש לו 'בעיות' אלא לכל אדם – כעזרה לעבוד בצורה הטובה ביותר עם מה שה' נתן לו ולהיות מה שהוא יכול להיות – הוא עצמו. קל וחומר לאדם שיש לו אי אלו קשיים רגשיים. ולמי אין?" 

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

אז איך הטיפול הרגשי מסייע בזה?

"אדם נברא בצלם אלוקים, ה' ברא את האדם ישר. הנחת העבודה שלנו היא שלכל אדם יש בריאות בסיסית ושהמפתחות לבריאותו הפנימית נמצאים בו עצמו. וכמו בטבע, אם רק ניתן לו את התנאים המטיבים שאליהם הוא זקוק, הוא יוכל לצמוח ולהתפתח ולהיות מה שהוא באמת. וכמו ששתיל זקוק לאדמה ולשמש, להשקייה ולמרחב וכו', כך לאדם יש צרכים, חלקם רגשיים, שהם חיוניים להמשך התפתחותו הבריאה.

"יש הרבה אנשים שיש להם קשיים רגשיים מבלי שהם מודעים לכך.  כמו שיש הרבה אנשים שאוכלים אוכל לא בריא, ולא מבינים את הקשר בין הרגשתם הלא טובה לכך  שהם מכניסים לגופם חומרים מזיקים. המון אנשים סובלים מחוסר קשר טוטאלי לעולם הפנימי שלהם, וחלקים מסוימים שלהם כבר 'קפאו', איבדו את החיות והזרימה שלהם, מעין מוות נפשי. הרבה אנשים מסתובבים בעולם עם הרגשה שהם לא באמת חשובים, שזה לא משנה מה שהם מרגישים, העיקר שהם עושים כך וכך. זה לרוב הפנמה של חסך רגשי מהעבר, אנשים שלא זכו להתייחסות פנימית מספקת ומכבדת. וזה קורה במשפחות ההכי טובות, אנשים עסוקים מדי כדי להתייחס לעולם הפנימי של הילדים שלהם, או שהם בעצמם לא מכירים שפה רגשית. אבל באמת כל אחד יקר בעיני ה' וראוי להתייחסות מטיבה שתאפשר לו להיות מה שהוא באמת. וכמו שאמר ר' זושא, שאחרי מאה ועשרים שלו אם ישאלו אותו למה הוא לא היה אברהם אבינו יהיה לו מה לומר, ולמה הוא לא היה משה רבינו יהיה לו מה לומר. אבל אם ישאלו אותו למה הוא לא היה זושא – לא יהיה לו מה לומר. כל אחד נקרא להיות הוא עצמו, להיות אותו אדם ייחודי שה' ברא אותו להיות".

אובססיה בנוגע למצוות? לא זו יראת שמיים

איך אנחנו בעצם מפתחים בעיות רגשיות – מה השורש לכל זה, והאם אדם חרדי בהכרח יקרא את המפה טוב יותר, היות ויש לו מקור יניקה רוחני-אמיתי? ובכן, גם זה לא בהכרח מסתבר. "אדם שמחובר לאמונה שלו בצורה בריאה הוא בעל בסיס בריא ובעל שורשים עמוקים שהוא יכול לינוק מהם. הוא מרגיש שהוא חי ביד ההשגחה החמה, שיש מי ששומר עליו ורוצה בטובתו, אוהב אותו אהבה ללא תנאי, מכיל אותו ומבין לליבו. כמובן שבמקרה הטוב תחושות אלה קיימות לא רק ביחס שלו עם ה' אלא גם ביחסים הבין-אישיים שלו בעולם. ואם לא – מאחר שהאדם אחד חלקיו השונים משפיעים זה על זה, הוא יכול להיעזר במתנות שהוא קיבל מהקשר שלו עם ה' כדי להזין את עולמו הרגשי. וגם ההיפך – חוויה מתקנת במישור הטיפולי הבין-אישי יכול לעזור לאדם לרפא את חוסר האמון שנפגע, את חוסר האהבה שהוא חש וכו', מה שיכול להוות כלים משמעותיים לעבודת ה' שלו. אך כפי שאמרנו, זה לא במקום – לכל מימד יש את הצרכים ואת ההזנה שלו.

אך לצערנו יש הרבה אנשים בעולם של תורה ומצוות שלא חשים וחיים את הקשר החי עם א-ל חי, או לחילופין שהקשר הזה לובש צורות לא בריאות, והאדם מוחש מכווץ ורדוף ולחוץ להיות משהו שהוא לא, ושהוא לא יכול להיות. במקום לכבד את מה שהוא ואת דרכו הייחודית בעולם, מעבירים אותו מחבש ומצליפים בו להיות יותר ויותר משהו שהוא אף פעם לא יכול להיות. גישה זו עלולה לעורר תחושות קשות של יאוש, תסכול, אשמה, חרדה, חוסר ערך עצמי, לחץ, מתח, דאגה, עצבות,  ביקורת עצמית קיצונית, אובססיביות, חוסר סיפוק. כמו שאמרו חז"ל, התורה יכולה להיות סם חיים או חלילה ההיפך. אך ראשית חכמה היא להבחין בין השתיים, ולא ליצור עיוותים ולקרוא להם אמת, מה שמקשה עוד יותר על אנשים לבחור בחיים. ואני שוב מדגישה – הדברים נעשים מהכוונות ההכי טובות, זה ברור. העיוותים נוצרים מחוסר המודעות שלנו ולריחוק שלנו מעצמנו ומההרגש הטבעי של מה זה בריאות, מה זה חיים, מצלם האלוקים שבנו, מקשר חי עם א-ל חי".

איך מזהים בעיות רגשיות באמצעות אמנות, ולמי יכול להתאים טיפול כזה?

"שפת היצירה היא שפת האם של כולנו, היא השפה שבה קלטנו וחווינו, בה תיקשרנו לראשונה. כל אדם נולד יצירתי, נולד עם לב פתוח. זהו מצב בריא, שדברים נכנסים למערכת שלנו, זוכים להכלה, עיבוד ובירור, מזינים ובונים אותנו, ומשתחררים. תראפיה בהבעה ויצירה עוזרת לתהליך הזה של הכלה, עיבוד וביטוי, ויוצרת זרימה בריאה באדם, שבו הוא פתוח לקלוט ויכול לבטא את עולמו הפנימי, כמערכת פתוחה. נהר החיים שבאדם בכוחו להזרים תקיעויות ומחיצות, בכך שהוא יוצר מציאות חיובית, מחבר את האדם לכוחות היצירה שבו, שבכוחם לעבד גם חסימות וקשיים.

דווקא בגלל ששפות היצירה הן פחות 'מדוברות', יש לנו גם פחות יכולת לצנזר את הביטוי שלנו, לטובה, לעומת מילים, למשל, שבהן אנחנו יותר מתורגלים איך להשתמש במילים כדי להסתיר את מה שלא נרצה להעלות, יותר קל לנו 'להתחבא מאחורי המילים'. כך היצירה יכולה לשקף את מה שבאמת על ליבו של האדם, ולעזור לו לגעת בדברים בצורה ראשונית, חיה ובלתי אמצעית, כמו שהדברים מוחשים בחיים. זהו כלי עמוק ועוצמתי שמתאים לכל אדם ולכל גיל.

ולסיום, גם עצה לאנשי חינוך המתיימרים לעזור דרך כלי זה – ישנה באמתחתה. "בשונה מחינוך, ששם ישנה מגמה לכוון את הנפש לכיוון הרצוי – התחום הטיפולי מאוד פתוח ומלווה את אדם בדרכו  להיות מי שהוא. ואסביר: הרבה פעמים כשתלמיד/אדם עצוב, יש נטייה לדחות את הרגשות שלו באמירות כמו 'הכל לטובה' וכדומה. זה נכון שהכל לטובה, אבל כדי שהדברים יוכלו להישמע ושיזכה לדעת ולחיות את הדברים בליבו – צריך קודם כל להיות איתו באשר הוא. מאוד חשוב להכיל את הרגשות של הזולת – לא לשפוט ולא לנסות מיד לשנות או לפתור אות, לא מיד לתת עצותם. קודם תפגוש את האדם, תכיר אותו, תלמד להעריך ולהאמין ביכולות שלו, תלמד אותו להתחבר לכוחות הפנימיים שלו, לשורש החיובי שלו – ומשם אדם יוכל לעבור את תהליך הצמיחה וההתפתחות האישי שלו, מתוך מה שהוא ומה שהוא עובר בהשגחת חייו. כך עולמו הפנימי מהווה כלי לחכמה האלוקית, ורק אז הוא יוכל לחוש מליבו איך שהכל לטובה. זהו תהליך של עיבוד ובירור, תהליך ריפוי, אך בסופו של דבר האדם זוכה להיות בח' "וחי בהם" – הוא יודע את הדברים מליבו, חי באופן יותר מלא את מתנת החיים האישית והייחודית שה' נתן לו".