"אמא, יש לי שיעורים": מה המשפט הזה עושה לך?

מה עושה לכם המשפט שבכותרת? קורת רוח, או עצבים? הנאה ונחת, או רוגז ולחץ? בבתים רבים הופך המשפט הזה כל רגע של שלווה לאווירה עכורה ונרגזת. ילדה רכונה על שיעורי בית עשויה להיראות מראה מרנין ומשובב נפש, ולעומת זאת – עלול אותו מחזה בבית אחר להיות מקור ללחצים ולרגישויות מיותרות.

במפגש אמהות שבו השתתפתי נערך פולמוס סוער ולא מתוכנן. הנושא היה 'שיעורי בית'.

היו אלו דווקא אמהות ולא תלמידות, שהביעו דעות נוקבות ותוססות בעד ונגד שיעורי הבית. מתברר שלא רק עם התלמידים נסער סביב העניין הזה. גם להורים יש מעורבות רבה, וחשוב להם מאוד לבטא את דעתם.

לא ידעתי שהסוגיה הזאת כל כך בוערת בעצמותיהן של אמהות, עד שראיתי את האופן הנלהב שבו הם מתדיינות. העיניים הבורקות, הדחיפות בקול, תנועות הידיים הסוערות והנחרצות השולטת.

היו כאלה שהיו נגד, אבל לגמרי נגד: "שיעורי בית הורסים לילדות את החיים!" הן גרסו באופן חד משמעי. "שיעורי בית לוקחים לילדות את שמחת החיים". אמא אחת תיארה בצורה נוגעת ללב. "אני יושבת עם הילדה שלי על שיעורי בית בכל יום משך שעות ארוכות. אני לא יודעת למה נגזר עלינו לברר את ערי הבירה של כל הארצות. הנשמה שלה פורחת לרדת למטה לשחק ולהשתחרר קצת מעול הלימודים. אני כבר מייחלת לסיים את ענייני בית הספר ולהתפנות לענייני הבית. מה אני? תלמידה גם כן? עד מתי ירדפו אותי שיעורי הבית האלו? חשבתי שגמרתי את בית הספר, והנה הכל חוזר אלי ובענק".

הייתה זו ברוריה, תלמידה מתקשה בעצמה. גדלה והקימה בית נהדר. הנה חוזר אליה כמו בומרנג הסיפור הזה. הפעם היא מהעבר הנוסף של המתרס. אמא אכפתית לתלמידה מתקשה גם היא. "הילדה שלי מגיעה הביתה מותשת מעמל הלימודים. עכשיו נופל עליה יום לימודים נוסף והפעם אני המורה הפרטית. למה? למה מגיע לנו העונש הזה? למה שלא תגמור המורה ללמד בכיתה ותשלח את הילדות לנפשן? מה היא לא מבינה שהן זקוקות לקצת אוויר נשימה? היא לא קולטת שהן חייבות לשחק קצת? להתרענן בחוץ? לפגוש חברות ולא רק למטרות לימודיות?" הדברים נאמרו בכאב נוקב, והסגירו את נקודות התורפה. "אני בכלל לא יודעת מאיפה לענות לה על השאלות העמקניות האלו. אף פעם לא ידעתי איך מתמודדים איתן, והפעם זה גם לא נעים לי. הילדה מצפה ממני שאדע לפרש לה את פירוש רש"י ושאצליח לפתור תרגילים מורכבים בחשבון. לא זוכרת כבר! בקושי אז ידעתי. מה אני יכולה לעשות עכשיו?"

הכאב שבצבץ מכל מילותיה דיבר בעד עצמו. הייתה הפוגה קלה של דומיה והשתתפות. אמא נוספת החרתה החזיקה אחריה: "זה באמת קשה. אני מבינה אותך. לי הכי נורא עם אנגלית. הילדה באה עם פרויקטים ומטלות ואין לי מושג מאיפה להתחיל לבצע אותן. בשביל מה יש בית ספר? מביאים מורה לאנגלית, שתעשה אתן את הפרויקטים. אני בעד לימודים. אני רוצה שיתקדמו. אבל בשביל זה שולחים לבית ספר, לא? שהם יעשו את העבודה".

בין עומס לבטלה: כמה שעות פנויות ילדה צריכה?

עכשיו הופנו המבטים לכיוון המורה. בסך הכול הייתה זו אסיפת אימהות תמימה. היא בכלל לא התכוונה למהומה שתפרוץ. לא העלתה בקצה דעתה את המתקפה שתתחולל. היא לא הכינה תשובות מראש, אלא חייכה בנעימות והודתה בזה: "אני די מופתעת מהדיון הזה. לא תכננתי אותו. אבל אם הוא נפתח הבואו נמשיך אותו ואשאל אתכן כמה שאלות. האם אתן באמת חושבות שהמורה בכיתה יכולה לעקוב אחר הבנתה של כל תלמידה בחשבון? האם אתן חושבות שכל הילדות בכיתה מפנימות את החומר ומתרגלות אותו מספיק בתוך מסגרת זמן השיעור?" האימהות הסכימו איתה, אבל בגבול. "שיתנו זמן לתרגול. שהמורה תעבור בין הבנות. שהמורה תבדוק מבחנים ועבודות כיתה".

אמא אחת העלתה נקודה נוספת למחשבה: "שיתנו לילדות שיעורי בית שהן יכולות להתמודד עמם בכוחות עצמן. שלא יתנו להן משימות מאתגרות מדי, כאלו שרותמות את האימהות לתמונה ומאלצות אותן לעשות שיעורים עם הילדה. לא תמיד יש לנו כוח וזמן ויכולת".

המורה הנהנה בראשה, והיא רק שאלה: "האם אין בכך אף מעלה, שאמא מכינה שיעורי בית עם בתה?"

אימהות חשבו קצת וענו בכנות: "בטח שיש בזה מעלה, אבל זה לא יכול לבוא כאילוץ בכל יום ובתור שגרה. זה צריך לבוא מרצון, בזמנים שמתאפשר, בלי לחץ יומיומי קיומי".

המורה הסכימה איתן ואז הובילה לנושא חשוב עוד יותר: "יש מטרה חשובה מאוד בשיעורי הבית, והיא התעסוקה של הבנות. האם אתן בטוחות שטוב יהיה להשאיר את הבנות היקרות שלנו בטלות ופנויות משך כל אחר הצהריים?"

הנושא הטעון הזה הועלה על הפרק, ומיד זכה להבנה רבה. "בטח שאסור להשאיר אותן פנויות מדי". הראשונה שהגיבה הייתה אמא ליונית, בת זקונים משועממת. השנייה הייתה אמא של רחלי – בת במשפחה קטנה בת שלושה ילדים. "הבת שלי חייבת שיעורי בית, אחרת מה תעשה כל היום?" רחלי היא גם בדרך אגב, ילדה מוכשרת מאוד בלימודים, ושיעורי הבית לא דורשים ממנה יותר מזמן קצר ומהנה.

התשובות המגוונות הפכו שוב לדיון סוער ומחודש. כל אמא דברה מגרונה היא. מנקודת המבט המשקללת את היכולות הלימודיות של בתה, את הנתונים המשפחתיים של הבית שלה. את התמונה הכוללת היוצרת מציאות אינדיווידואלית וייחודית לכל משפחה בכל תקופה.

בין משפחה למשפחה: איך אמא לחמישה יכולה לעזור בלוח הכפל?

"יש הבדל בין תלמידה לתלמידה", סכמה המורה. "יש גם הבדל בין משפחה למשפחה וגם בין תקופה לתקופה". המשפט הזה היה כה נחוץ, כי הוא זה שערך את הסדר בתוך כל המהומה.

אמא של נחמה הזדהתה: "בתחילת השנה, ממש אחרי שנולד לנו התינוק, הרגשתי ששיעורי הבית והלימוד למבחנים הורסים לנו את השלוה. הם פשוט איימו על קיומנו. הייתי זקוקה לעזרתה של נחמה בכורתי, והיא הייתה עסוקה למעלה ראש במבחנים. כל יום קבעה עם חברה אחרת ללמוד למבחן, ולנו בבית לא הייתה בת בכורה. רציתי שתשמור קצת על הילדים בשעת מנוחת צהרים. רציתי שתרוץ לקנות משהו דחוף במכולת. אבל היא לא הייתה. אחריה יש שיירת בנים שלא יכולה להושיט יד, והיא – הבת הבכורה שוקדת על לימודיה במקום להושיט עזרה".

"האם היית רוצה שנוריד את הרמה הלימודית בגלל תקופה מסוימת של עומס?" שאלה המורה. אמא של נחמה חשבה. "את צודקת המורה. אבל מה יכולתי לעשות?"

"בשביל זה יש פתקים ועטים, אמא יקרה. כאשר את רואה שהעומס מכביד מדי על בתך, תני לה אישור לדחות את המבחן או בקשי עבורה התחשבות בשיעורי הבית. הילדה שלך יכולה להבין שתקופת עומס כזאת דורשת בבית יותר עזרה. חבל להוריד את הרמה הלימודית רק בגללה".

אני אמא או מורה? חמש עצות להורים

היתה זו עבורי חוויה גדולה, להיות שותפה בדיון כה סוער. חשבתי שראויים הדברים לעלות על הכתב, ולשאול גם אתכם הורים יקרים: מה דעתכם? איך אתם מתמודדים עם סוגית הלימודים של בנותיכם? האומנם שיעורי הבית מאיימים על שלוותכם? האם הם באמת מפריעים את שגרת יומכם?

לאחר הדיון הזה שאלתי דמויות מעולם הלימודים. אנשי צוות מורים ומחנכים. שאלתי גם הורים שיש להן יותר מילד אחד, שזה אומר ניסיון רחב ולא רק מצומצם וממוקד. כל אחד החכים אותי בעצה משלו, והרי לפניכם אסופה של עצות פז להורים של בנות לומדות. חמישה כללים שיעזרו לכם להתמודד עם מטלות לימודיות של בנותיכם.

1. לא לקחת את האחריות

 אחת המטרות של שיעורי בית היא הרגל לנטילת אחריות. מסיבה זו אל תיקחו את העול של שיעורי הבית על כתפיכם. העול חייב להישאר בתחום אחריותה של הילדה. גם אם היא זקוקה לעזרה, עליה לרצות אתה, לבקש אותה, ולא להיות תחת חסותכם חסרת אחריות. ההבדל בין נטילת אחריות לבין עזרה מתבטא ביוזמה. הילדה אמורה לבוא ולבקש את עזרתכם. אם אתם יודעים שהיא באמת זקוקה לעזרה – השתדלו לסייע לה, אך אל תהיו היוזמים. לא אתם מזמנים אותה לשיעורי בית. לא אתם בודקים במה נשאר עוד להכין. היא זו שקוראת לכם לעזרה, ואתם נרתמים לקריאתה. זה לא רק הבדל טכני, אלא הבדל מהותי משמעותי. הילדה תתרגל לשאת באחריות, ולקבל את העזרה בהערכה.

2. האם זה כך אצל כולן?

שיעורי בית נועדו לחזרה על הנלמד. בדרך כלל לא יהיה בהם חומר חדש אלא שינון ותרגול של הנלמד בכיתה. אם אתם רואים שהילדה מתקשה מאוד בהבנת המטלות ובביצוען, כדאי לכם לפנות אל המורה ולשאול אותה אם כך הוא המצב אצל שאר הילדות בכיתה. הורים ערניים יכולים לשים לב לקושי מסוים אצל הילד ולעזור לו. אם למשל חסרה לו תובנה מסוימת בחשבון, או כלל ספציפי בדקדוק – אפשר לעתים להשלים את העניין ולחסוך פער מצטבר בהמשך. לעומת זאת – אם הילד מתקשה בביצוע מטלות מצד הבנת ההוראות – יכול להיות שהוא יזדקק לעזרה בתחום הבנת הנקרא. עזרה כללית שיכולה לקדם אותו במגוון המקצועות. כאשר תשאלו את המורה, תוכלו לוודא אם המשימות אכן הותאמו לגיל התלמידים או שהיתה פה חריגה שהעיקה על כולם. ערנות של הורים ופניה אדיבה ומנומסת אל המורה יכולה לסייע בתיווך נכון יותר של המשימות לשיעורי בית. מלכתחילה אמורות המורות להטיל על התלמידות משימות מוכרות שהן יכולות להתמודד עמן בכוחות עצמן.

3. לימוד נטו או חוויה חברתית

לימוד למבחן 'נטו' – אפשר להעריך אתו בזמן. אבל הלימוד 'ברוטו' הוא תמיד סיפור אחר. אל תחשבו שבאמת חייבים ללמוד לכל מבחן עם חבורת חברות עליזה ותוססת שאוכלת ממתקים ומפטפטת פטפוטים סוערים. זכרו את מה שהיה בהיותכם בגיל הזה. כבדו את החוויה החברתית הזאת, אך הבדילו אותה מהמחויבויות הלימודיות שלא תמיד באמת קשורות אליה. אם הנערונת מבקשת להיפגש עם חברות מתוך לחץ לימודי גדול, כוונו אותה. אפשר ללמוד לבד ואחר כך ללכת ליהנות עם חברות. אפשר גם לחזור על החומר עם החברות, ולא דווקא ללמוד מתחילה ועד סוף. בהזדמנויות רבות חוזרת הנערונת אחרי שעות ארוכות ומייגעות והיא מתוסכלת בגלל שלא הספיקו כלום. כהורים אתם יכולים להאיר את עיניה במסקנות מן הפעם הקודמת. אפשרו לה להיפגש עם חברותיה לבילוי החברתי היקר הזה. הוא תורם לאישיותה לא פחות מן הלימודים. תנו דעתכם שמדובר בחברות טובות ובנושאי שיחה מבוקרים, אבל אל תתפתו לחבר את זה ממש לעניין הלימודים. לפעמים נוצרת חוויה חברתית מקסימה שאורכת שעות ארוכות, וההספק הלימודי שלה שווה לכמה דקות. למדו את הילדה להיערך בהתאם, לא לשגות באשליות, ולתכנן את סדר יומה באופן שירגיל אותה באמת לעמוד במשימותיה בכבוד. אלו מסרים חשובים מאוד לחיים, לא רק לחיי הלימודים.

4. לחץ חברתי

מתוך העצה הקודמת עולה גם עצה זו: אל תשכחו שלימודים אצל בנות, ובפרט מתבגרות – הם חלק בלתי נפרד מן המערך החברתי. לפעמים כל הסיפור מתחיל ונגמר בסוגיה החברתית. יש בנות שזכאיות בגלל לקויות למידה להקלות בחומר הבחינה או לפטור של ממש מחלקים נרחבים. אך בנות רבות מסרבות לכך מפחד הבושה החברתית. ללימודים יש מימד חברתי משמעותי מאוד. ילדה מרגישה לעתים מאוימת, כאילו ציון נמוך יפגע במעמדה החברתי. במציאות האמיתית בשטח בדרך כלל אין כל קשר בין ציונים למעמד חברתי. העולם שלנו הולך ונעשה יותר ויותר מודע לעניינים חברתיים, למשמעותה של תקשורת נכונה ובריאה, ופחות כבוד לאינטליגנציה ולמעמד לימודי. בכל זאת עדיין היותו של בית הספר מוסד לימודי – יוצר את האשליה הזאת, כאילו לימודים יוצרים את החזות המכובדת יותר או פחות. לכן חשוב לזכור זאת, כאשר משתדלים לכוון את הילדים להסתכלות נכונה. לא תמיד אפשר להגיד לילדה 'עזבי את הלימודים, זה לא העיקר', כי לפעמים זה נוגע קרוב כל כך לציפור נפשה – הפחד מן המשמעות החברתית הנלווית.

5. אמא היא לא מורה

ברגע שעיסוק לימודי משותף מעכיר על מערכת היחסים בין ההורים לילדים – מוטב לוותר. ההכוונה הזו נכונה גם בקשר לבנים לומדי תורה. אם הלימוד פוגם בקשר שבין ההורה לילד – מוטב לפנות לייעוץ ולהדרכה. לימוד משותף ראוי שיחזק את הקשר החיובי בין ההורה לילד ולא שיגרום ללחצים מיותרים ולאווירה עכורה. הורים יכולים לקבל הדרכה מקצועית כיצד ללמוד עם הילד בצורה לבבית שתקרב ביניהם ולא תגרום חלילה את ההפך. במקרים רבים יומלץ להורים להימנע מלימוד משותף הורה וילד, ולהעביר את השרביט דווקא למורה פרטי חיצוני. לפעמים המעורבות היתרה של ההורים, האכפתיות שלהם לגבי הישגיו של הילד והבנתו – יוצרים אווירה לחוצה. הילד מאבד מביטחונו העצמי ונותר חשוף לנחיתות, דימוי עצמי נמוך ותחושת חוסר ערך. כל אלו מחבלים בכל בניין אישיותו וגם ביכולותיו הלימודיות. יוצא אפוא ששכרו יצא בהפסדו. חשוב מאוד להיזהר בתחום הזה. להיות רגישים וערניים ולהקשיב לפעימות הדקות האלו שבין השורות. דווקא ההורים האכפתיים שכל כך כואבים את קשייו של הילד, עלולים להגביר אצלו את תחושת הכישלון ולגרום לו לחוש כה קטן וחסר ערך. סכנה זו קיימת בבתים רבים וטובים. לא להיבהל, רק להתייעץ ולנהוג בהתאם, כדי שלא להפסיד את העיקר בשביל כמה מטרות אמצעיות בדרך.