היה שלום, שיערי היקר: מה עקדתי על מזבח האהבה?

היה זה בבוקרו של יום לאחר החתונה שלי, עמדתי בחדר הרחצה מול המראה והבנתי שהגיע הרגע הזה, שכל כך ייחלתי לו ומצד שני פחדתי ממנו, להגיד שלום ולהיפרד יפה מהשיער שלי, שטיפחתי, שהשקעתי בו, שפינפנתי אותו וגם תילתלתי כל בוקר וערב: כל זה הולך בדקה הקרובה להיעלם לתוך טורבן. היה שלום, שיערי היקר.

ת'אמת? רציתי לבכות. הדמעות כבר ביצבצו בעיניים, וניגבתי אותן במהירות. מה יגיד בעלי, החתן הצעיר, שמחכה שאצא כבר עם כיסוי הראש החדש, הוא בטוח יסתנוור.

אבל אי שם, בנפש שלי, הייתה זעקה אילמת, מעין מפגן מחאה על ה"לוק" הלא מוכר. כן, עוד לא התרגלתי לדמות הססגונית שניצבה מולי במראה, האם זו אני? שאלתי ולא קיבלתי תשובה.

ושלא תבינו לא נכון, הייתי בחורה שלמדה במוסדות תורניים, ידעתי כבר שנים שכשיבוא היום המיוחל הזה, אצטרך לענוד אותו, את כתר הפאר על ראשי, ובכל זאת...

זו שעת כאב ומלחמה פנימית שהופכת לשעת רחמים ורצון, השעה שבה את צריכה לעקוד (תרתי משמע) את שערך, שהיה חלק מהתדמית המעוצבת שלך.

לעקוד אותו על מזבח האהבה.

על מזבח האהבה לה'.

כן, אהבה לקב"ה, מבחינתי הייתה זו מנחת תודה, על כך שנתן לי משפחה נפלאה, חתן מקסים, וחיים נהדרים.

במשך הזמן, למדתי לאהוב אותו, את הכיסוי ראש, הבנתי כמה אור וקדושה הוא מוסיף לי לפנים, בבחינת "קרן עור פניו", איזה יופי הוא נותן לאישה, כמה כיף להתאים את הצבעים שלו ולגוון כל פעם מחדש במראה שונה ומותאם לקולקציה האישית.

אז הכתה בי ההכרה, שה' נתן לי, לא לקח, עטיפת השיער בחבלי משי וארגמן או אם תרצי, בחבלי אהבה, היא מתנה שזכיתי לקבלה.

כמה פעמים בחייך, היית צריכה לוותר על חלום אהוב, על חפץ מוכר ויקר לליבך, על הרגל מהנה, כי הבנת שזה לא הולך בד בבד עם דרך התורה שבה בחרת, ועשית את הבלתי אפשרי מבחינתך, עקדת את הרצון שלך מול רצון האלוקים, עמדת בגבורה אל מול יצרך ויכולת לו. כמו הקורבן אשר הוקרב על גבי המזבח. אשרייך.

(צילום: shutterstock)

את קוראת בפרשת תרומה על כלי המשכן ומתמלאת ערגה, התיאורים על ארון ה', על מנורת הזהב, על שולחן הפנים ועל המזבח, ממלאים בתוכך רצון וגעגוע למשהו טמיר ונעלם, שאבותינו מימות קדם זכו לראות ואנחנו לא, אין! אין לנו ארון ה' ואין מנורת זהב, אין שולחן הפנים אבל מזבח יש! כל אחת זוכה לראות בחייה את המזבח המיוחד הזה, בו את מקריבה את הדבר היקר לך, ויורדת אלייך אש של אהבה מהשמיים, לוחכת את קורבנך ומחבקת אותך.

מדרש תנחומא על הפרשה נותן לנו גם סימן מרגיע, כן, זה אפשרי, מזבח בימינו,

הוא אומר שמזב"ח הם ראשי תיבות של המילים: מחילה זכות ברכה חיים.

ארבעה אפשריות לחוש את תחושת המזבח:

מחילה - כשאת נזכרת במישהו שפגע בך וכל רגשות הכעס והטינה עולים בליבך, היכולת שלך לסלוח לו היא בעצם קורבן, אם תחליטי לעשות זאת, זה עומד להיות קשה אבל תרגישי מטוהרת כמו שרק מזבח יכול לטהר.

זכות – הכוונה לזיכוי הרבים, כשאת לוקחת משהו שה' נתן לך ומחלקת ממנו לסביבתך על מנת לקרב אותם לבוראם, זהו בדיוק טעמו של מזבח, שנועד להשכין שלום בין ישראל לאביהם שבשמים.

מה אני יכולה לחלק לאחרים? את שואלת, ובכן רבות התשובות בדיוק כמספר השואלות.

יש לך בית גדול ולב רחב, את יכולה לארח שיעורים בסלונך. את נוהגת ברכב גדול ומזמין, באפשרותך להסיע נשים לשיעורים או מתנדבות לבתי חולים. את נעימת שיחה, אולי תצטרפי ללימוד בחברותא עם אשה שמחכה לך. התברכת בממון, חלקי אותו במקומות המתאימים. כל כשרון או חפץ שברשותך, עם רצון טוב יוכלו להיות חלק מזיכוי הרבים, ויהוו המזבח הפרטי שלך.

ברכה – כמה גדול הכוח שבפיך, תברכי, תברכי, תברכי ותתברכי, כשאת מברכת בלבבך ובשפתייך את כל מי שנמצא מולך, כאילו יצקת שמן קודש על גבי המזבח.

חיים – אין חיים אלא תורה, ומרבה תורה מרבה חיים, איך להרבות תורה? ללכת ביחד ולחוד לשיעורים באופן עקבי, לעיין במקורות הקודש שלנו, לתמוך בלומדי תורה, לתת שוב ושוב פיסות זמן מחייך למען תורה, זוהי התגלמות מזבח הקטורת.

וכך נבנה, אט אט, בהתמדה ובמסירות, מזבח לב הזהב שלך...

יהי רצון שאורו של משכן וקדושתו של מקדש יקיפו אותך ואת משפחתך בשמחה ובאהבה שמימית שילוו אותך בכל אשר תלכי.

המאמר נכתב לע"נ בת דודתי רבקה ג'ני סופיר ע"ה

יעל עט לוי היא מרצה ויוצרת 8400398@gmail.com