מה שהלב חפץ: הנסיון שבעבורו ירדנו לעולם

היהודי ושכנו הגוי התקוטטו שעה ארוכה למי מהם שייך ברווז שהסתובב באזור. הגוי הציע שישחררו את הברווז ויראו לאן הוא רץ. אבל היהודי רצה קצת מעבר: "כל אחד מאיתנו ייתן לשני מכה הכי חזקה שהוא יכול. מי שמכה חזק יותר – הברווז שייך לו".

הגוי בעל הבשר הסכים מיד, והיהודי קפץ: "אני ראשון"...

לאחר שהתרומם הגוי כואב ודואב ממכה שיש בה כדי לרסק, נענה היהודי בזיק שובב: "ניצחת, קח את הברווז"...

(צילום אילוסטרציה: פלאש 90)

לאחר שנאספו התרומות למשכן, היה צורך באמנים שיצרו את כלי המשכן מחומרי הגלם. וכך מצוה הקב"ה את משה רבינו: "ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה... והם יקחו את הזהב" וכו'.

שני דיוקים ישנם בפסוק: א. מתחיל בלשון רבים "חכמי לב" וממשיך בלשון יחיד "אשר מלאתיו רוח חכמה". ב. "והם יקחו את הזהב", דומה שהציווי הזה מיותר. ברור שרק לאחר שייקחו את הזהב – יוכלו לעשות את הבגדים. ומה בא הכתוב ללמדנו בכך?

וכן, לא שכחנו, אנחנו מחפשים את המסר בפסוקי התורה השייך לדורות, אלינו. מהו?

בנוסף לייסוריו הרבים טרדה את מנוחתו של החולה, הדאגה לממונו. בעיר מגוריו לא שפר עליו גורלו והוא נאבק להביא לחם לפי הטף, בעצת רעייתו החליט ש"משנה מקום משנה מזל", ונסע לחו"ל לעסוק במסחר וב"ה ההצלחה האירה לו פניה. מחלה חמורה חשוכת מרפא, בה לקה לפתע, לא אפשרה לו אף לשוב לעיר מגוריו ולהיטמן בה.

מרותק היה למיטתו. מוחו קדח ממחשבות כיצד להעביר את הכסף שצבר לידי רעייתו וילדיו. הוא לא סמך על אף אחד מן השליחים שעלו בדעתו, אך בסופו של דבר מצא פתרון: "מה שאתה רוצה תן לאשתי, והשאר בשבילך", כתב וחתם החולה בשמו המלא על כתב השליחות שבו צוין סכום הכסף: 10,000$.

השליח יצא לדרכו כשהוא חושב שייקח שכר טרחה נאה, 1,000$. אך לאורך המסע השתנתה דעתו פעמים רבות, הן ניתן לו קרדיט מלא להחליט כמה עמלה ייקח. משעמד מול האלמנה המסכנה, הודיע לה שהחליט לתת לה רק 1,000$ והשאר בשבילו. כך אישר הבעל.

(צילום אילוסטרציה: Shutterstock)

האלמנה, שפקחית הייתה לא פחות מבעלה, תבעתו לדין-תורה בהבינה שלא ייתכן שזו הייתה כוונת אישה המנוח. הרב שמע את הסיפור וברק האיר את מוחו: "כמה רצית ליטול לעצמך? 9,000$?" שאל הרב את השליח, "תן את הסכום הזה לאשה והסתפק בעשירית הסכום".

לשאלת השליח מהיכן לוקח הרב את ההחלטה, פיסק הרב את לשון ההוראה: "מה שאתה רוצה", לעצמך, "תן לאשתי. והשאר – בשבילך"...

בספר "דברי שאול" מפרש את הדיוק בלשון הפסוק שפתח בלשון רבים "חכמי לב", וסיים בלשון יחיד "אשר מלאתיו": הקב"ה מצוה את משה שיפנה אל חכמי הלב, ומהיכן יֵדַע משה מי הם? הם ירגישו בעצמם שהקב"ה העניק להם יכולת מיוחדת לעסוק במלאכת הקודש, כל אחד יבין ש"מילאתיו רוח חכמה".

בנוסף, ממשיך ר' שמואל אלטר, לפרש לפי דבריו את המשך הפסוק: "והם יקחו את הזהב", שכל אחד מהאמנים ייגש מאליו לחומרי הגלם בהם הוא מרגיש שניחן משמים ביכולת מיוחדת, וכך ידע משה לאיזו מלאכה מיועד כל אחד.

"אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ" (עבודה זרה יט.), מלמדים אותנו חז"ל. על פי ההסבר בפסוקים שהבאנו, ניגש לקשר את הדברים אלינו: למדנו בספרים הקדושים שכאשר אדם מרגיש משיכה מיוחדת לסוג לימוד, או סוג מצוה מסוימים, אות וסימן הוא שתיקונו בעולם הוא לעסוק דווקא בדברים אלו, כל אחד מבני ישראל מרגיש "אשר מלאתיו רוח חכמה" המיוחדת רק עבורו.

על זו הדרך, הדבר נכון גם לעבירות מהן קשה לו יותר להימנע, ובהן נמצאת ההתמודדות העיקרית שלו. עליו לדעת שהדבר נעשה בכוונה לרמז לו שיעמול לתקן את עצמו בדיוק בשל סיבה זו, שעבורה ירד לעולם.

(צילום אילוסטרציה: פלאש 90)

בזהירות רבה נוסיף משל ברוח הסיפור: "מה שהוא רוצה", מה שחושק האדם מאוד לעשות מהנאות העולם, "ייתן לאשתי", השכינה הק' והתורה הק' מכונות בכינוי "אשה" בכתבי הקודש. את הדברים בהם אדם מרגיש ניסיון מיוחד, זה יצטרך להקריב מעצמו בעבודת הבורא, "והשאר, בשבילו".

כי כאשר היצר הרע מצליח להכות את היהודי, הוא לא מחכה למכה שיעניק היהודי בתורו, הוא מפטיר לעברו בלעג: "ניצחת, קח את הברווז"...