רפורמים והשקר שמאחוריהם: למה הרפורמים כל כך מסוכנים ליהדות?

הרפורמים עולים שוב לכותרות. אחרי החדשות על הפשרה שהגיעה אליה הממשלה מול נשות הכותל הרפורמיות, חברי הכנסת החרדים מוחים היום על הפגישה שקיים ראש הממשלה נתניהו עם נציגים רפורמים בכירים מארצות הברית. שלשום התקוממה הרבנות על הוראת בג"ץ להתיר לאנשים שעוברים גיור רפורמי לטבול במקוואות של המועצות הדתיות. אי אפשר להימלט מהתחושה שבחודשים האחרונים התנועה הרפורמית זוכה ללא מעט אזכורים בתקשורת.

יש ישראלים שלא ממש מבינים את ההתקוממות האורתודוקסית כנגד כל לגיטימציה לרפורמים. איפה הסובלנות, איפה קבלת האחר? גם הציבור הדתי האורתודוקסי, הם סוברים, כולל גוונים רבים בתוכו. למה אי אפשר לתת זכות קיום גם לרפורמים? לפחות מדובר באנשים שמגלים עניין מסוים ביהדות, בניגוד לבורות המוחלטת שמאפיינת חלק גדול מהצבירו החילוני הישראלי.

(צילום אילוסטרציה: פלאש 90)

כדין להבין את פשר ההתנגדות האורתודוקסית העזה לתנועה הרפורמית (ולתנועות דומות חדשות יותר, כמו הקונסרבטיבים) צריך לחזור אחורה לגרמניה של המאה התשע עשרה, ערש הולדתה של היהדות הרפורמית. עם הענקת זכויות ליהודים, השתוקקו יהודי גרמניה יותר מתמיד לקבלה מוחלטת בחברה. כדי לזכות בקבלה הזו, הם סברו, היהדות צריכה לעבור 'התאמות'. הם לא רצו להתנצר: הם רצו להגדיר את עצמם כגרמנים בני דת משה. אולם כדי שהדת שלהם תיראה באור חיובי יותר על ידי החברה הנוצרית, הם החלו לערוך בה שינויים. משה מנדלסון, הוגה דעות מבריק שכתביו בישרו את לידת התנועה הרפורמית, גרס שחוקי התורה יסודם בהבנה רציונלית. לפיכך – ממה שלא מתקבל על דעתנו אפשר פשוט להתעלם. אחד הדברים הראשונים שהתנועה הרפורמית כפרה בהם, בשם אותה 'רציונליות', היה מתן תורה לעם ישראל בהר סיני. משם לא ארכה הדרך לכפירה גם בגאולה העתידית: האזכורים של ציון וירושלים הוסרו מסידורי התפילה. "ברלין היא ירושלים שלנו". הצהירו אותם יהודים. ולשינויי התוכן התלוו עד מהרה שינויי צורה: בית הכנסת היה ל'טמפל' (היכל) החזן המסורתי הפך להיות חלק ממקהלה, מלווה בנגינת עוגב גם בעיצומו של יום השבת. שפת התפילה הפכה לגרמנית, וטמפלים רפורמים רבים ויתרו על טלית, תפילין וכיפה.

הרפורמים לא הסתפקו בשינויים שערכו בתוך הקהילות שלהם: הם חששו כי כל עוד קיימים יהודים אורתודוקסים שמזכירים לגרמנים עד כמה בעצם שונים היהודים מהנוצרים, היטמעותם בחברה לא תצלח. בהתאם לכך, הם נלחמו מלחמת חורמה ביהודים שסירבו לאמץ את הווריאציה החדשה של יהדות. בקהילת פרנקפורט, לדוגמה, פרנסי הקהילה היהודית סגרו את מקווה הטהרה ואסרו את השחיטה הכשרה. גם לציונות התנגדו מנהיגי הרפורמים בכל תוקף: "התקווה לשיבה לאומית", פסקה ועידת רבנים רפורמיים במאה התשע עשרה, "סותרת את רגשותינו כלפי המולדת, גרמניה".

את הסוף העצוב של ניסיונות ההתבוללות הרפורמיים בגרמניה מכירים כולם. אלא שעוד לפני גוויעתה המוחלטת של הקהילה הרפורמית הגדולה בגרמניה בסיועו הפעיל של היטלר, כבר התבסס לו מרכז אחר של יהדות רפורמית בארצות הברית.

התנועה הרפורמית הגיעה לארצות הברית דרך מהגרים יהודים רפורמיים שהגיעו לאמריקה באמצע המאה התשע עשרה. אמריקה היתה קרקע פורייה למסר שלהם: לא הייתה בה הנהגה רבנית מרכזית, ומרוץ החיים החומרני שהקשה על שמירת ההלכה (בארה"ב של אותה תקופה לא היה ניתן כמעט להימנע מעבודה בשבת) גרם ליהודים לא מעטים להטות אוזן קשבת לרעיונות הרפורמה. כפי שניסו להיות גרמנים נאמנים, היהודים הרפורמים בארה"ב עשו כמיטב יכולתם להיות אמריקאים לכל דבר ועניין. ולזמן מה, הם זכו להצלחה גדולה: בסוף המאה ה-19 יותר מתשעים אחוז מבתי הכנסת בארצות הברית היו רפורמים. הטמפל הרפורמי הממוצע היה דומה למדי לכנסייה הפרוטסטנטית של אותה תקופה: מטיפים בגלימות, ישיבה מעורבת, מקהלות ועוגבים. הרבנים הרפורמיים הכריזו ב'מצע פיטסבורג' שחוקי תורה בענייני כשרות טהרה ולבוש הם כללים אנכרוניסטיים שרק מפריעים לרוחניות בעידן המודרני: היהודי הרפורמי נדרש רק לשמור מצוות שהוא מרגיש כי הן 'מרוממות אותו' ויכול לוותר על אלו 'שאינן מתאימות לדעות ולהרגלים של הציביליזציה המודרנית'. התנועה גם המשיכה להתנגד לציונות. רק ב-1935, כשחלום שיבת ציון כבר צבר אוהדים יהודים ברחבי העולם, שינתה התנועה הרפורמית את מצעה וכללה בו 'סיוע בבניית בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל'.

(צילום: פלאש 90)

למרות כמה שינויים קוסמטיים כאלה, התנועה הרפורמית המשיכה להיות כה מנותקת מהיהדות המסורתית, שמספר תנועות לא אורתודוקסיות אחרות קמו באמריקה במאה העשרים בניסיון להציע וריאציה מודרנית של יהדות – עם קצת יותר אידישקייט. כך, למשל, קמה התנועה הקונסרבטיבית, שניסתה לשמר יותר מצוות בקרב חבריה. אולם העקרונות הבסיסיים של הרפורמה לא נדחו: ההיגיון המודרני וערכי התקופה לעולם גוברים על ההלכה היהודית האותנטית. אפילו דברים שהיוו קו אדום בעבר – כמו נישואי תערובת שלהם התנגדה התנועה עד אמצע המאה העשרים – הפכו עד מהרה ללא יותר מהמלצה מעורפלת. רבנים רפורמים וקונסרבטיביים רבים מנצחים היום על טכסי נישואים לבן זוג גוי בלי להתבלבל. וכדי שההתבוללות המהירה לא תגרור אובדן חברי קהילה, החליטו הרפורמים על הגדרה חדשה ל'מיהו יהודי'. יהודי על פי ההלכה הוא רק מי שאמו יהודייה או שהתגייר על פי ההלכה? בתנועות הלא אורתודוקסיות בארצות הברית, יהודי הוא כל מי שאחד מהוריו יהודיים, או שעבר גיור כלשהו. התוצאה? כיום, מחצית מהיהודים הרפורמים נשואים ללא יהודים. 80% מהיהודים הרפורמים שנישאו בין 2000 ל-2013 נישאו ללא יהודים. זוהי השואה השקטה שמאיימת על יהדות אמריקה.

שרה יוכבד ריגלר, סופרת ישראלית-אמריקאית, כתבה לפני מספר שנים בשברון לב על אחייניתה, ג'ודי, שנישאה בכנסיה קתולית לבן זוג גוי, כורעת ברך לפני צלב מוזהב ענק.

"בגיל ארבע היא חששה שסנטה קלאוס לא יביא לה מתנות...בגיל עשרים היהדות איימה על חיי האהבה שלה...סבא וסבתא שלה היו יהודים, סבא שלה היה חבר בית הכנסת הקונסרבטיבי וציוני נלהב. סבתא שלה דיברה אידיש והכינה בלינצ'ס. האם לא היתה שום נוסטלגיה או מסורת יהודית שתמנע ממנה לכרוע ברך לפני הצלב?... ולמה בריאן התעקש על חתונה בכניסה? האם סעודות הכריסטמס שלהם היו חגיגיות יותר מסדר פסח בביתה של ג'ודי?...איך הצליחו הוריו של בריאן להנחיל לו נאמנות לקתוליות שגברה על הנאמנות של גודי למסורת היהודית?" וג'ודי, היא מציינת, אינה היחידה. בסקר משנת 2001, 1.4 מיליון אמריקאים שנולדו להורים יהודים או התחנכו כיהודים הזדהו כמשתייכים לדת אחרת.

(צילום אילוסטרציה: פלאש 90)

התשובה, אמרה ריגלר, נטועה באופן בו תנועות לא אורתודוקסיות מציגות את היהדות. "לשם מה המנהיגות היהודית מנסה למנוע התבוללות? כדי להנציח גנים יהודים? תרבות יהודית? חיבה לקרפלך, כליזמרים ויצחק בשביס זינגר? אם כך, לא פלא שהקתולים מנצחים. הם לא מנסים לחנך את הילדים לאהבה לתרבות קתולית...הם מלמדים אותם דת שכוללת אלוקים, נשמה וחיי נצח. אנחנו דוחפים בסך הכל תרבות עם 'שלום עליכם', סביבונים ותמונות של הכותל המערבי. ועבור תרבות, מעניינת ככל תהיה, אף אחד לא מוכן להקריב את חייו, או את חיי האהבה שלו. מול הנצרות מתמודדת לא יהדות, אלא יודאיקה".

 על כך ניטש הקרב. לכן נלחמת היהדות הדתית בישראל בכל כוחה נגד הייבוא מאמריקה של רעיונות התנועה הרפורמית ושאר תנועות לא אורתודוקסיות. 70 פנים לתורה, אמנם – אבל כולם מקבלים את התורה כגורם על מחייב. גם יהודי שאינו שומר מצוות יכול להיות בעל תפיסה נכונה של היהדות: אבל עבור הרפורמים והקונסרבטיביים, היהדות אינה משהו שהם מתקשים לקיים או מעדיפים להתעלם ממנו: הם פשוט מרוקנים מתוכן את המילה 'יהדות' כשהם מייחסים לה פרשנות הכופרת בכל עיקרי האמונה והעקרונות ההלכתיים היהודים.

למרות כל הסובלנות והפתיחות שלהם, התנועות הלא אורתודוקסיות בארצות הברית סובלות מנטישה מתמדת של חברים. עם כל החידושים ב'טמפל', על אף הרבנים שאומרים רק מה שהקהל רוצה לשמוע ולמרות קבלת פנים חמה לבני זוג לא יהודיים – רק 4% מהיהודים הרפורמים בארה"ב מבקרים בבית הכנסת לפחות פעם בשבוע. בימים אלה, כשהרפורמים ודומיהם מתמודדים עם קהילות הולכות ומצטמקות, הם מחפשים מרחב מחיה חדש ואטרקטיבי במדינת ישראל. על בסיס ההיסטוריה, צריך לעשות הכל כדי למנוע מהם את מרחב המחיה הזה. 

צפו בראיון עם הרב זמיר כהן בנושא הרפורמים: