איך "יום המנוחה" הפך ליום של חיפוש חניה בתל אביב? על השבת הראשונה שלי

1. שמי אלמוג. ייתכן שקראתם את טוריי הקודמים, וכאן אמשיך את סיפור התשובה וניסיונות האמונה. את הטור הזה אקדיש לשמירת השבת, והדרך בה הגעתי לשמירת שבת כהלכתה וכן צביון השבת בחברה הישראלית.

אך כמו כל סיפור, אתחיל מההתחלה. היה זה לפני כמה שנים, הייתי נער חילוני, וכפי שסיפרתי, הדת לא " דיברה" אליי, בלשון המעטה. יום השבת בעבורי לא היה יותר מיום חופשי בשבוע. אחרי שתם השבוע הארוך והמייגע, הגיע לו הסופ"ש. כל עוד נמשכה עונת הקיץ הארוכה בארצנו, בישר לי בואה של השבת שהנה הנה הגיע זמן הנסיעה לים. אז תורגלתי לקום מוקדם בבוקר ולנסוע לחוף הים הקרוב, לעמוד בפקקים, לחפש חניה שהיא בגדר "מחט בערימת שחת" בתל אביב העמוסה, להתלונן שהחניונים עושקים אותנו במחיר, לשכוח לשים קרם הגנה, להישרף בשמש, להתמלא בחול ולמלא גם את האוטו, להיתקע שוב בפקקים, לצפור להוא שחתך אותך מימין, ועד שמגיעים הביתה כבר נגמרת השבת – וחוזר חלילה.

מצטער, זו לא מנוחה. אני גרתי בירושלים, כך שהנסיעה השבועית הייתה לחוף הים בתל אביב המרוחקת. לפעמים לים, לפעמים לנמל ת"א, לבית קפה, לפעמים זה היה למסעדות אחרות ברחבי הארץ, לאכול מגוון מאכלים לא כשרים כיאה למסעדות הפותחות את שעריהן בשבת.

(צילום: shutterstock)

אז ויתרתי. ויתרתי על כל אותן מסעדות המציעות מגוון טריפות כלל לא טעימות, שמח על כך שירדתי זה מכבר מדרך חטאים. ויתרתי על כך ש"יום המנוחה שלי" יהיה יום נסיעות לכל מקום אפשרי, מין מרוץ אחר עסקים הפתוחים בשבת. וכן, לפעמים גם קניות בסופר ביום השבת. לא היה זה יום מנוחה, אלא עוד יום ככל הימים, רק שלימודים לא היו בו, ומלאכה נעשתה ללא הרף. ולגבי קידוש בביתנו – כמו משפחות חילוניות אחרות, גם אנחנו לא נהגנו לעשות קידוש, ואת סדר הקידוש לא שמעתי ולא הכרתי, אולי פעם ראיתי משפחה מקדשת בטלוויזיה. וכמה אירוני לדבר על מרוץ אחר עסקים פתוחים בשבת, כשבעיר רעננה חברת מועצת העיר מטעם "מרצ", נלחמת, קוראת להפגין ורוצה לכפות על בעל בית קפה אשר "מעז" לנוח ולשבות ביום השבת.

2. אז כן, כזה היה יום השבת בעבורי. עוד יום בשבוע, וחוזר חלילה. אני כבר מספיק "בשל" לשתף אתכם, קוראיי, בעברי. כפי שאתם מבינים, ה"אני" של היום זה האנטי-תזה של עצמי פעם – וזה בסדר לשנות דעה. הדרך להתחזקות הייתה ארוכה. ובצעדים מחושבים. אל תשפטו אותי לפי מי שהייתי פעם, אלא לפי מי שאני היום.

אז כיצד הגעתי משבתות של קניות בטיב טעם, מסעדות וים – לשמירת שבת כהלכתה? אם קראתם את טורי: "הלוואי שכל החרדים יהיו כמוך", אולי קיבלתם קצה חוט. ובכן, הכל בעצם התחיל בכך שהייתי מוכן להיענות בחיוב להזמנה לסעודה שנייה בשבת אצל משפחה חרדית שגרה לא הרחק ממני. למרות הפחד מלובשי השחורים ודעותיי הקדומות עליהם, הסכמתי להגיע למרות כל החששות, ונחשפתי אל עולם חדש ומנהגים חדשים – שכביכול היו אמורים להיות כל כך קרובים אליי, אבל היו רחוקים כל כך מחיי היום יום שלי.

באותה סעודת שבת קיבלתי יחס נפלא. הגעתי ללא כיפה ועגיל באוזן השמאלית, מה שנקרא "חילוני למהדרין". שמעתי פעם ראשונה קידוש, וזאת הייתה פעם ראשונה שחוויתי סעודת שבת לפי המסורת. היחס, הסבלנות ומאור הפנים לבחור שלא מכיר את ההלכה, את סדר נטילת הידיים, את הפסקת הדיבור. מה שבטוח, בלי הסבר לא הייתי יודע מה פשר העניין, שכולם אחרי הנטילה מדברים ב"נו, נו", ומסמנים בידיים. זמירות השבת, כינוס המשפחה סביב השולחן – הדליקו אצלי את הניצוץ הכבוי, הקיים בכל יהודי. בואו נשים את הדברים על השולחן: בדרך כלל לא מתחילים לשמור שבת אחרי סעודת שבת אחת, אבל הטעם הטוב שנשאר אחרי ארוחת השבת, ואחרי חלוקת אוכל למאושפזי בית החולים אלי"ן הסמוך – עשתה לי חשק לחזור גם בשבוע הבא, ואז בשבוע שאחריו, ובכל שבוע. גיליתי שהיהדות הרבה יותר יפה ממה שחשבתי, ממה ששמעתי עליה ב"סיפורי האימה".

אלמוג לזרוביץ'

3. שבוע עבר מהשבת ההיא, וחזרתי לאותו שולחן שבת. שוב שכחתי שלא מדברים אחרי הנטילה, וכמה פעמים נוטלים כל יד, ושוב התיישבתי לשולחן. בתוכי עברתי שוב את אותה חוויה, אך עדיין היה מוקדם מדי בשבילי לשמור שבת. בתום הארוחה הייתי מודה למארחיי, עוד לא הספקתי לחזור לביתי – וכבר היינו מתארגנים ויוצאים לטיול או לים ברכב.

אך בהדרגה התחלתי לפקוד את בית הכנסת מדי שבת, ועם כל הקושי, הפסקתי לחלל שבת בפומבי. אך בביתי הייתי רואה טלוויזיה ביום הקדוש, ומחלל שבת כרגיל. באמת שרציתי עמוק בלבי, אבל עוד לא הגעתי לדרגה זאת. לאט לאט, כל תפילת שבת העצימה את אמונתי עוד ועוד. ושמתי לי מטרה לקבל על עצמי בכל פעם אי עשיית מלאכה אחרת בשבת.

באותה תקופה נהגתי להכין בשבת עבודות לבית הספר. אז בתחילה קיבלתי על עצמי את ההימנעות ממלאכת הכתיבה, לצד גזירה ומחיקה. אחר כך חשבתי לעצמי, מה עם בישול? אז גם עם בישול הפסקתי, זה עוד היה קל, נשרוד בלי ביצת עין, גם ככה מתמלאים מהצ'ולנט אצל המארחים. אחר כך החלק היותר קשה – הפסקתי לדבר בטלפון בשבת. חברים היו מתקשרים לטלפון של הבית לבקש אותי, ומי מבני הבית שענה, היה עונה: "אלמוג לא מדבר בטלפון בשבת". בטח חשבו שהסתובבו לי כמה ברגים.

וכך עליתי בסולם האמונה המונח לפניי, כשבכל פעם אני מקבל על עצמי עוד הלכת שבת, עד שהרשימה התמעטה, ונותר לי רק העניין הזה, של הצפייה בטלוויזיה. מה, איך אפשר בלי שום טכנולוגיה עשרים וארבע שעות? יום שישי אחד, כשהשבת הלכה והתקרבה, הגעתי למסקנה שזהו, הגיע הזמן. עברתי כברת דרך ארוכה, קיבלתי על עצמי הלכות שבת, ויתרתי על טיולים, על ים, על מסעדות – הגיע הזמן להעלות הילוך, ולקיים את מה שהקדוש ברוך הוא באמת רוצה ממני: שמירת שבת כהלכתה.

אז באותה שבת העליתי הילוך. וכן, שרדתי! מסתבר שאפשר יום אחד בלי טלוויזיה, ובלי אינטרנט, ובלי פייסבוק (טוב, אז הווטסאפ עוד לא עלה לשלטון...) ולא סבלתי! עברתי את זה כמו גדול, עם תחושת סיפוק שמעולם לא חוויתי כמותה, מנוחה אמתית. באמת מעין עולם הבא! ואחרי שיצאה השבת, סימנתי לעצמי "וי" על שמירת השבת. ואז עשיתי מעשה אשת לוט, והסתכלתי אחורה על העבר, וחשבתי על כל חילולי השבת, ועל הדברים שיותר לא אעשה, ושכולם ייסעו בלעדיי וימשיכו באורח חייהם, ואני אשאר בביתי. כן, הרהרתי במחשבות אסורות.

אבל אמרתי לעצמי שזה שווה את כל הדרך הארוכה, והמריבות הבלתי פוסקות עם ההורים על כך שאני לא אגיע למנגל ביער בן שמן, או לחוף הים. והדמעות זלגו כנהר. אך  אני  אדם של עקרונות, וערך השבת הקנה לי משהו באמת מיוחד וחשוב, משהו שמילא בי חוסר. והחלטתי שאלחם עליו. אבל רגע, איך אפשר לשמוח כשבבית מתחוללות מריבות, ואני את סעודות השבת מקיים בכל שבוע אצל משפחה אחרת?

חכו, יש לסיפור הזה המשך, וגם סוף טוב!

4. אז כפי שהבנתם, שמירת השבת שלי לא התקבלה בברכה בסביבתי. היא נקלטה כסוג של ניתוק מהמשפחה, ומ"פעילויות" השבת. לצערי, בהרבה מקרים, הסובבים את החוזרים בתשובה מפחדים "לאבד" את קרוביהם, עקב השינוי הדרסטי באורח החיים החילוני המוכר. וכך היה אצלי.

אבל אני סבור שצריך למנוע בכל הכוח מריבות, ושלמרות הקושי צריך לנסות כמה שיותר לקרב. בכל זאת, שבת בנויה על התא המשפחתי. אבל זה לא קורה ביום אחד. שנה חלפה מאז סעודת השבת הראשונה שלי, שנה שבה "התנתקתי" מאווירת השבת הביתית-חילונית לטובת אירוח אצל משפחות חרדיות – עד היום בו שכנעתי את הוריי לערוך קידוש, וסעודת שבת משותפת. כן, הרגשתי כמו מנחה של טקס.

דרך ארוכה עברנו עד ל"צו הפיוס" – אך בסוף זה קרה. אסור לפחד מדרך ארוכה. עברנו שנה של נתק מסוים. אני לחוד, והוריי ומשפחתי לחוד. יום אחד לא יכולתי לשאת את זה יותר, ניגשתי לאמי ואמרתי לה שהגיע הזמן שנעשה ארוחת שבת משפחתית. למרבה הפלא, היא לא סירבה. עם כל המריבות סביב הנושא, הייתי חסר להם. אין יותר אלמוג שיבוא איתנו? ומה יגיד הגיס לעתיד? והחברה של אמא, שכמעט התעלפה כששמעה בטלפון שחזרתי בתשובה?

אני חושב שהיום אני מבין את הכעס שחש הצד השני. אני חושב שהצד השני חש נבגד. ואני, מצדי, לא הבנתי איך התחברות לערכים יכולה להיתפש כבגידה. כך או כך, החלטתי לשקם את הקשר, "להחזיר" את עצמי למשפחה. הארוחה המשותפת הייתה הצלחה, ובשבילי – סגירת מעגל, חידוש הקשר המשפחתי שאיבדתי. ואיך אני יודע שהיה מוצלח גם עבורם, אתם שואלים את עצמכם? כי סעודת השבת המשותפת חזרה על עצמה גם שבת לאחריה, ובכל שבת עד עצם היום הזה. כפי שאני, בתחילת התשובה, חזרתי לעוד ארוחות שבת בביתם של מארחיי – כך גם הוריי חזרו לארוחות שבת יחד איתי.