מירב סלומון: "הייתי כמו אדם צמא ששותה מים מלוחים"

בתור ילדה שגדלה בשכונה חילונית בירושלים, מירב סלומון לא ידעה אפילו מהו סידור.

"ההשכלה עשתה עבודה טובה מאד על המשפחה שלי", היא אומרת בצער. "לפני פסח מילאנו את המקרר במוצרי חמץ. ביום כיפור לא צמנו, אלא ישבנו לראות סרטי וידיאו בזה אחרי זה. אני כבר לא ידעתי כלום על יהדות". חוץ מהריחוק מדת, היא גם ספגה שנאה גדולה לחרדים. "כמובן, לא הכרנו חרדים מהמציאות אלא רק מדיווחי תקשורת חילונית על חרדים שזורקים אבנים ושורפים תחנות אוטובוס. חינכו אותנו להתרחק מחרדים ומערבים".

בגיל 18, מירב החליטה שלא מתחשק לה להתגייס לצבא, ובמקום זה היא מעדיפה לטייל בעולם. "טסתי ליפן, מכרתי שם תמונות. משם התחיל מסלול חיים שכל תכליתו לחפש כמה שיותר חוויות. זה הרעיון המוביל היום בעולם החילוני: אכול ושתה כי מחר נמות. התכלית היחידה היא לעשות כיף. ואני הגעתי ממשפחה שבאמת נחשבת ערכית, שני הורים עם דוקטורט... עדיין, כל מה שרציתי זה לצבור חוויות, וההורים שלי שמחו שככה טוב לי".

במסגרת מסעותיה על פני כדור הארץ, מירב הגיעה גם להודו. "שם, באופן מעניין, התחלתי להיחשף למושג התודעה. למדתי מדיטציה וגיליתי שאפשר לשבת לרגע, להתנתק מכל מירוץ החיים ולהתחבר לעצמך. זה היה חידוש גדול מבחינתי. אותי חינכו שצריך לפעול ולעשות כל הזמן, לא לעצור. ופתאום זה היה כאילו פותחים לי חלון לאפשרות לנשום, להתבונן".

למרות התובנות החדשות, מירב לא התמידה בלימודי המדיטציה ולא התחילה להתעניין ביוגה בשלב הזה. היא שבה לארץ ובחרה ללמוד תיאטרון חזותי. "שלוש שנים של מוחצנות מוחלטת, מעוררת רחמים", היא נאנחת. "אני מתנחמת בזה שכנראה גם במחוזות התיאטרון החזותי יש ניצוצות רוחניים שצריך להעלות, ואני כנראה הייתי השליחה לעשות זאת".

גם עם סיום הלימודים, תאוות הנדודים של מירב לא שקטה. "מגיל קטן ליוותה אותי תחושה פנימית שמשהו לא בסדר. על פניו הייתי ממש מוצלחת, ובכל זאת הייתי אדם די דכאוני. לא הצלחתי להקים משפחה וזה כאב לי מאד". בשלב הזה, היא יצאה לסיבוב נוסף בעולם. בסן פרנסיסקו היא עצרה לזמן מה וקיבלה עבודה בעיצוב אתרים. "בסן פרנסיסקו התוודעתי לראשונה ליוגה. הבוסית הסינית שלי היתה עושה יוגה באופן קבוע, ועד מהרה הצטרפתי גם אני לקבוצת היוגה שלה. בקבוצת היוגה הכרתי מישהו באנגליה שנדהם לשמוע שאני מישראל. הוא אמר לי שאחת המאסטריות הכי גדולות של היוגה גרה בירושלים".

מירב החליטה לנסות ללמוד אצל אותה מאסטרית מעיר ילדותה. היא שבה לארץ והגיעה אל המאסטרית מירושלים, שזיהתה אצלה כשרון מיוחד. "היא מיד אמרה לי: אין לך מה לבוא לשיעורים רגילים שלי, לכי ישר לקורס למורים ליוגה", נזכרת מירב.

יוגה בהוד השרון

במקביל לקורס מקיף של שלוש שנים בוינגייט, מירב גם נרשמה ללימודים באוניברסיטה כדי ללמוד את הפילוסופיה ההודית שמאחורי היוגה. "זו עבודה זרה, כמובן, אבל שם פתאום התחלתי לשמוע מושגים שלא נתקלתי בהם עד אז: האחד, אלוקות... אך ברוך ה' די מהר זנחתי את הלימודים שם." כשסיימה את לימודי היוגה בוינגייט, מירב פתחה סטודיו יוגה מצליח בפלורנטין שבתל אביב. "היו לי שלושים תלמידים בממוצע בשיעור. מוינגייט היו שולחים אלי תלמידים לעשות סטאז'".

אחת הסטאז'ריות שהגיעו לסטודיו היתה השליחה לשנות את מסלול החיים של מירב. היא היתה אז בעיצומו של תהליך התקרבות ליהדות. לא ראו עליה דבר: היא היתה לבושה כמו כולן. עדיין, היא כבר החלה ללכת לכיוון אחר.

"היא אדם רגיש מאד והיא הצליחה למצוא את הסדקים בחזות החזקה והמקצועית שלי. היא פשוט קלטה אותי. יום אחד – הייתי כבר בת 32- היא פשוט נשארה בסטודיו אחרי השיעור, ואמרה לי שהיא רוצה לדעת מה קורה איתי".

השאלה הישירה שברה את הדיסטנס בין המורה והתלמידה. "התחלתי לבכות. אמרתי לה שטעמתי כבר כל כך הרבה דברים, הרווחתי כל כך הרבה כסף, ובכל זאת אני לא מאושרת. אני כל הזמן מסתובבת בתחושה שמשהו לא בסדר. אני כמו אדם צמא ששותה ושותה, אבל המים תמיד מלוחים ולא מרווים אותו".

מה היא אמרה לך?

"היא חיכתה שאסיים לדבר ואז אמה לי: 'יש מישהו שכדאי שתלכי אליו'. חשבתי שהיא מתכוונת לפסיכולוג וישר הצהרתי שאני לא הולכת לשום פסיכולוג. מעולם לא החזקתי מטיפול פסיכולוגי. אבל היא אמרה שזה לא פסיכולוג, זה מישהו שמעביר טיפול אחד על אחד, אבל לא פסיכולוג. אז מה הוא עושה? שאלתי אותה. ואז הקב"ה פשוט הכניס לה את המילים לפה, והיא אמרה לי: 'איך אני אסביר לך? הוא עושה תיקון של הלב'. הרגשתי כאילו שפכו עלי מים קרים. שיערותיי סמרו. פתאום הבנתי מה הבעיה שלי: הלב שלי גמור, אני צריכה תיקון של הלב. הייתי כמו אדם שהלך 4000 שנה במדבר וסוף סוף מקבל כוס מים חיים".

האדם עליו דיברה תלמידתה של מירב היה הרב גידי דבוש. "בזמנו הוא היה מקבל בשכונת שפירא בתל אביב. הוא החזיר בתשובה מאות אנשים. אני חבה לו את חיי. בהתחלה כשהתלמידה שלי אמרה שהוא דוס, נרתעתי מאד. אבל היא הבטיחה שהוא בעל תשובה, יודע מאיפה אני מגיעה, והוא בסדר גמור. כשהגעתי אליו בפעם הראשונה וסיפרתי לו על עצמי, הוא התחיל לצטט מתהילים פרק מ"ב: 'כאייל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלוקים'. הרגשתי שאני עומדת להתעלף. מי כתב את המילים המדהימות הללו?"

כך התחיל תהליך התחזקות של מירב.  "קודם כל למדתי על המשמעות הרוחנית, הפנימית של היהדות, ומשם הגעתי לשמירת מצוות. תוך פחות משנה הייתי כבר ממש דתית".

איך השפיעה ההתחזקות על הקריירה שלך כמורה ליוגה?

"בהתחלה הודעתי שאני לא מלמדת יותר גברים. זה היה צעד מאד לא פשוט, כי היו אנשים שלמדו אצלי שנים, היו זוגות שהגיעו תמיד ביחד. אחרי שהגברים עזבו, גיליתי שעבור הרבה נשים יוגה בחברה נשית בלבד לא מעניינת, וגם הן עזבו...בסופו של דבר נאלצתי לסגור את הסטודיו".

כשסגרה את הסטודיו, מירב החליטה ללכת ללמוד במדרשה לבעלות תשובה. "הייתי בת 33, מבוגרת בעשור בערך מרוב הבנות. היה לי לא פשוט בכלל. למרבה הנס, בשבוע שבו עברתי למדרשה הכרתי את בעלי בשידוך ותוך שלושה חודשים התחתנתי".

בעלה של מירב, אגב, חזר בתשובה הרבה לפניה, כשהיה בן 26. "תמיד כששאלו אותו למה הוא עוד לא מתחתן הוא היה צוחק ואומר שהמיועדת לו טרם חזרה בתשובה. היום אני שואלת אותו: 'לא יכולת להתפלל עלי כדי שאחזור יותר מהר?'..."

אחרי נישואיה, מירב שבה להוראת יוגה. "בהתחלה חששתי שיש בעיה אמיתית עם יוגה, אבל שאלתי רב שהסביר לי שהכל תלוי בכוונה וכל עוד אני מלמדת יוגה כהתעמלות בלבד, אין שום בעיה". עדיין, היו לה משברים לא פשוטים בתחילה. "מכיתות של 30 תלמידים היו לי בקושי שלוש תלמידות בהתחלה...אבל הוראה היא בנפשי, ובעלי עודד אותי כל הזמן להמשיך עם זה. היום ברוך השם יש לי הרבה תלמידות חרדיות מובהקות, שבאות ליוגה כדי לשפר את הבריאות ואיכות החיים שלהן. התמחיתי גם ביוגה נשית, וב'שיטת אביבה', התעמלות מיוחדת לנשים עם בעיות פריון ואיזון הורמונלי. ברוך השם, היום אני מרגישה שאני ממלאת את הייעוד שלי בדרך הכשרה והנכונה ביותר".