למה הרגשות שלנו רוצים שוקולד וצ'יפס?

כולנו מכירים את הסיטואציות הללו: הבעל אמר מילה פוגענית - אנחנו רצים למקרר, השידוך הסתיים לא כפי שתכננו - אנחנו רצים למקרר, העבודה מכניסה אותנו לטו מאץ' סטרס - אנחנו רצים למקרר. המכנה המשותף לכל שלושת הסיטואציות האלה הוא שקרוב לוודאי שאנחנו לא באמת רעבים באותם רגעים שאנחנו נעמדים מול המקרר, ומחפשים משהו לאכול. 

אז למה אנחנו ניגשים אוטומטית למקרר כשמישהו הרגיז אותנו, ובא לנו לבכות? כי במצב של לחץ גדול או כל רגש 'עמוס' אחר שלא מוצא פורקן בדרך אחרת - חומרים מסוימים משתחררים לזרם הדם שלנו, וגורמים לנו לראות באוכל זרז לפורקן מיידי של אותם רגשות 'עמוסים'. לחץ או עצב מאוד גדולים שנמשכים לאורך זמן - משחררים לדם שלנו כמויות גבוהות של הורמון קורטיזול, שעשוי לשנות באופן קיצוני את קצב המטבוליזם בגופנו. כשהוא נמצא ברמות גבוהות מדי בגוף, הקורטיזול עלול להעלות את רמות הגלוקוז בדם ומכאן ועד ליצירת תחושת רעב גדולה, הדרך קצרה. 

אך לא רק הקורטיזול 'אשם' בכך, כי אם גם הורמון הגרלין שבשמו השני נקרא גם 'הורמון הרעב', מסיבה אחת ויחידה: תפקידו הוא להתריע לגוף במצב של רעב, אבל... הוא בהחלט מופרש גם במצב של סטרס גדול לאורך זמן. 

ואם חשבתם לעצמכם: 'נו, מה הבעיה?, נאכל סלט ונגמור עם הסיפור'. אז זהו, שזה לא ממש מדויק. מחקרים רבים שנעשו בתחום הוכיחו כי בזמן 'אכילה רגשית' אנחנו מחפשים דווקא את הטעמים ה'פיקנטיים', ה'שומניים' ו'עתירי הקלוריות'. מדוע? כי במצב של אכילה מתוך עומס רגשי, הגוף שלנו זקוק לאנרגיות גדולות יותר כדי למלא את המצבורים המתרוקנים, והתחושה שלו היא שהאנרגיה הזמינה יותר נמצאת במזונות אלו דייקא. 

(צילום: shutterstock)

מלבד זאת, בד בבד לאיתות על רעב, הגרלין גם מפעיל את אזורי ההנאה במוח - כך שאנחנו תמיד נעדיף את המזונות שמהם נפיק הנאה מירבית, על אלה שהם 'בריאים' אבל לא הכי 'טעימים' לנו. במילים אחרות, אם לגרלין היה פה, הוא ודאי היה אומר לנו מפורשות: 'כדאי לכם לזלול את השוקולד הזה, הוא ינחם אתכם' או 'הפיצה הזו ידועה במומחיות שלה להפחית את רמות הסטרס ואחרי שתאכלו אותה, תוכלו לחזור לשגרת החיים הרגילה והשלווה שלכם'. 

אז מה קורה למוח שלנו בזמן האכילה הרגשית? בזמן הזה, הוא מתנהל בשלושה מצבים עיקריים: רגש, רציונאל ותבונה. 

ונסביר:

המוח הרגשי

מונהג על ידי רגשות, ולא בצורה רציונאלית. מוח זה 'מתעורר' כשאנחנו במצב של עייפות, חוסר שליטה, עצבנות, עצבות וכדומה ובמצב זה - החשיבה, ההתנהגות והקוגניציה יהיו מאוד מוקצנים. המאכלים שנחפש במקרר, כשהמוח הזה פועל יהיו עתירי שומן ועתירי קלוריות וככל שנשקע במצבנו יותר - כך נגדיל את הסיכויים לאכילה אימפולסיבית, שתביא לחרטה גדולה ולעלייה חדה במשקל. 

המוח הרציונאלי

מתעורר כאשר הרגשות שלנו מאופקים ומאובנים, עד כדי כך שגם רמת המודעות שלנו אליהם היא קטנה. כשמצב זה מופעל בנו, נתנהג בצורה שקולה, מתונה ומנותקת מכל רגש, אף הקטן ביותר. הסכנה במצב זה היא שכשניגש למקרר, נקמץ באכילה ברמות יוצאות דופן. האכילה כאן נעשית מתוך הקפדה אובססיבית על כמויות וסוגי מאכל, ויכולה להביא לירידה דרסטית במשקל. לכן היא גם מסכנת את האיזון התזונתי שאליו אנחנו שואפים. 

אז מה עושים? כאן נכנס מצב שלישי, שהוא כעין סינתזה בין השניים האחרים:

המוח הנבון

במצב זה יש סוג של איזון בין שני המצבים התודעתיים שהזכרנו - זה של המוח הרגשי, וזה של המוח הרציונאלי. המוח הנבון הוא שילוב בין שכל לרגש, בין ראש ללב. במצב זה הראייה שלנו מפוכחת ומקיפה, ובחירת המזונות הבאים אל גופנו תהיה בלתי הרסנית. כשהמוח מופעל במצב זה, הוא יעזור לנו לברור את המזונות שלנו ביתר קפידה ולא להתפתות למזונות עתירי שומן וקלוריות. 

ועכשיו לשאלה שכולכם ודאי שואלים את עצמכם: 'איך משאירים את כפתור ה'מוח הנבון' על מצב ON תמידי?':

התשובה פשוטה והיא מתחילה במקורות שלנו שאומרים: 'נפש בריאה - בגוף בריא'. 

זיהיתם בתוככם רגשות כרוניים של עצבות, ייאוש, עייפות, חוסר שליטה וכעס? אל תזניחו את הנפש שלכם, ותצפו שהישועה תגיע מאליה. נפש בריאה, בגוף בריא ולהיפך. הגבירו את המודעות לעצמכם, לרגשות שמתחוללים בכם, ולעקבות שהם משאירים בכם אחרי כל 'סערה'. החובה לזהות את הרגש שמנהיג אותנו בכל רגע נתון, מוטלת עלינו. אז נכון ש'לא עליך המלאכה לגמור', ו'אין אסור מתיר עצמו מבית האסורים' - אבל בואו נתחיל לפחות לשאול את עצמנו 'מה הרגש הזה עושה לנו, ואיך אנחנו יכולים להתייחס אליו'?

נופתע לגלות איך פעמים רבות, אולי רבות מדי - הרגש יאמר לנו שאנחנו בכלל לא רעבים, אלא פשוט זקוקים לשיחה טובה עם אדם שאנחנו מעריכים, שיחה שתעזור לנו לשכך את תחושת הבדידות, העצבות והכאב למשל. ופרופורציה, היא חלק אינטגרלי מהעניין. כי כשאנחנו שרויים במצב תודעתי 'נמוך' מבחינת הרגש, אנחנו נוטים לצייר את הצרה כסוג מסוים של 'מפלצת' אימתנית ומשווים לה מראה מפחיד במיוחד. ומאידך, האוכל הוא סוג של 'פייה טובה' שבאה עם פתרונות קסם ויכולה להוציא אותנו מתוך ה'עוני' ו'המסכנות'. 

כולנו צריכים להיזהר ממלכודת הדבש הזו (כי מה יותר קל ופשוט מאשר לנחם עצמנו באוכל שאנחנו אוהבים?), אבל זה יקרה רק אם נגביר את רמת המודעות שלנו לרגש ולרגישות, נשלים עם הרגשות ונביט עליהם בצורה פרופורציונאלית. ככל שנלמד להתמחות בעבודה הזו עם עצמנו - לזהות את הרגש ולהבחין במצב התודעה שבו המוח שלנו נמצא - כך נוכל להפחית את הצורך באכילה שמסכנת את בריאותנו כמו גם את שמחת חיינו. 

איך נצרוך מזון שבריא לגוף כמו גם לנפש? הרצאתו של הרב זמיר כהן