אין אנחנו מספיקים להודות לך: למה הקב"ה צריך את מחצית השקל שלנו?

הנושא הראשון המוזכר בפרשה, הוא "פרשת שקלים". מהי פרשת שקלים?

לאחר חטא העגל, שבעקבותיו נהרגו כשלושת אלפי איש, ציווה הבורא את משה לספור את בני ישראל. מטרתה המרכזית של הספירה היא הבעת חביבות של כל אדם ואדם מישראל, להבדיל, כפי שאדם סופר בחביבות שוב ושוב שטרות של כסף.    

כיצד מתבצעת הספירה? על כל אחד לתת מחצית השקל לתוך קופה משותפת, וכשכולם מסיימים לתת, סופרים את חצאי השקלים וכך יודעים את מספר הנפשות.  

מטרת נתינת חצאי השקלים, איננה רק אמצעי לדעת את מספר בני ישראל, אלא היא נועדה גם עבור מספר מטרות קונקרטיות - עבור אדני המשכן (בסיסים מכסף, עליהם היו מונחים קרשי המשכן), עבור קרבנות התמיד שהוקרבו מדי יום בבוקר ובערב, ועבור אחזקה שוטפת של המשכן. מה שמעניין, שהתורה כותבת, שנתינה זו שימשה גם בתור "כופר" לנפש – "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ להשם" (שמות ל, יב). התרומה הזו ניתנת תמורת החיים עצמם.

אין זה פשוט כפי שזה נשמע. הנתינה הזו היא לא עניין של "מכס" וכופר נפש שאנו מכירים, שאנו משלשלים מטבעות לבורא עולם עבור נפשותינו ועבור הזכות לנשום אוויר בעולמו הגדול.

מה כן?

חכמים במדרש כותבים דבר מעניין: "כיון שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: "ונתנו איש כופר נפשו", אמר לו משה: מי יוכל לתת כופר נפשו? "וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ" (איוב ב, ד). כלומר, אדם ירצה לתת תמורת נפשו את כל מה שיש לו, כך שכשמשה שמע שעל בני ישראל לתת כופר לנפשם, הוא שאל את הבורא כיצד ייתכן הדבר? וכי אדם מסוגל לתת משהו תמורת נפשו? הרי כל הכסף והזהב שבעולם לא שווים את נפש האדם?     

מה ענה הקדוש ברוך הוא למשה? "איני מבקש לפי כוחי, אלא לפי כוחן: זה יתנו" (במדבר רבה יב). אני לא דורש מאדם משהו שהוא אינו מסוגל לעמוד בו. "זה יתנו" – "רק" מחצית השקל.  

מוסר השכל גדול יש כאן. המשנה במסכת אבות אומרת כך: "לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה" (אבות ב, טז). בשר ודם אינו מסוגל ליצור דבר שלם, אולם אין זה פוטר אותו מלעשות מה שהוא כן מסוגל לעשות. נכון שאדם לא מסוגל להשיב לבורא ולהכיר לו טובה באופן מושלם, אולם אין זה פוטר את האדם מלעשות מה שהוא כן יכול לעשות.

שלמה המלך כותב בספר משלי: "כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ - עֲשֵׂה" (קהלת ט, י). מה שאתה יכול לעשות בכוח שלך – תעשה. הקדוש ברוך הוא יודע שאדם לא יכול לתת כופר בעד נפשו, אבל חצי שקל הוא כן יכול לתת, וזה מה שנדרש ממנו. 

ישנה תפילה מפורסמת הנאמרת בשבת - "נשמת כל חי". זהו פרק הודאה לבורא עולם. בתוך השירה אומרים אנו כך: "אִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם, וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה כַּהֲמוֹן גַּלָּיו, וְשִׂפְתוֹתֵינוּ שֶׁבַח כְּמֶרְחֲבֵי רָקִיעַ, וְעֵינֵינוּ מְאִירוֹת כַּשֶּׁמֶשׁ וְכַיָּרֵחַ, וְיָדֵינוּ פְרוּשׂוֹת כְּנִשְׁרֵי שָׁמָיִם, וְרַגְלֵינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת, אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִים לְהוֹדוֹת לְךָ השם אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, וּלְבָרֵךְ אֶת שְׁמֶךָ עַל אַחַת מֵאֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים וְרִבֵּי רְבָבוֹת פְּעָמִים, הַטּוֹבוֹת שֶׁעָשִׂיתָ עִם אֲבוֹתֵינוּ וְעִמָּנוּ...". אנו מודים בעובדה, שהכלים שניתנו לנו, קטנים מלהכיל ומלבטא את הכרת תודתנו לבורא עולם, ומיד לאחר מכן אנו אומרים: "עַל כֵּן, אֵבָרִים שֶׁפִּלַּגְתָּ בָּנוּ, וְרוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁנָּפַחְתָּ בְּאַפֵּינוּ, וְלָשׁוֹן אֲשֶׁר שַׂמְתָּ בְּפִינוּ, הֵן הֵם יוֹדוּ וִיבָרְכוּ וִישַׁבְּחוּ וִיפָאֲרוּ וִירוֹמְמוּ וְיַעֲרִיצוּ וְיַקְדִּישׁוּ וְיַמְלִיכוּ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ".

האם אין כאן סתירה? בהתחלה אנו אומרים שאין באפשרות האברים שלנו להודות לבורא, ולכן מה הפתרון? שהאברים הם אלו שיודו לבורא...

התשובה היא, שזה אמת וזה אמת. ברור שגם אם פינו יהיה מלא שירה כים וידינו יהיו פרושות כנשרי שמים, לא נספיק להודות לבורא על כל הטוב אשר הוא גומל אותנו בכל רגע נתון, אולם מחובתנו להודות לו עם הכלים המוגבלים שכן יש לנו, במקסימום האפשרי.  

כל ברכה שאדם מברך לאלוקיו לפני האכילה, כל תפילה שאדם מתפלל וכל מצוה שאדם מקיים, זהו בעצם "מחצית השקל" שאנו מסוגלים לתת בכל יום.