רפאה נפשי: לשם יתברך אפשר לספר על כל מחלה

הוא כבר התרגל לכך שהוא טיפש. אבל הפריעה לו העובדה שהוא מדבר עם עצמו כל היום. הוא ניגש לפרופסור מומחה וביקש טיפול. "מה אתה מדבר עם עצמך?" התעניין הפרופסור.

- "אני חושב בקול מה כדאי ומה לא כדאי לעשות ואין אנשים בסביבה". הפרופסור הרגיע אותו: "קודם כל זה לא נורא, אני גם מתייעץ הרבה עם עצמי, במחשבה".

"כן", קוטע אותו הפציינט הנרגן, "אתה מדבר עם פרופסור, אני מדבר עם טיפש..."

* * *

לאחר שעשה משה רבינו דין בחוטאי העגל, הגיעה העת לבקש רחמים על ישראל לפני בורא עולם. משה פותח את בקשת סליחתו במילים: "אנא, חטא העם הזה חטאה גדולה".

ידועה הקושיה המפורסמת, וגם במדור זה הובאה בעבר, היאך זה בבואו של משה לעורר רחמים על ישראל לפני הבורא, ולפייסו על כך שחטאו נגדו, הוא מבליט את חומרת וגודל אשמתם וכביכול גורם שהקב"ה במקום לסלוח להם – יכעס יותר.

ׁ(צילום אילוסטרציה: Shutterstock)

נפתח במשלו הנפלא של רבי יעקב קראנץ, המגיד מדובנא, שמבאר עניין זה, ואגב כך נלמד יסוד נפלא בעבודתנו הרוחנית לכל יהודי באשר הוא: חברים טובים היו כתריאל ומחלי, ידם לא זזה איש מרעהו במשך שנים רבות, לידידות זו לא היה מי שיפריע – לא משפחה ולא טפלי שתלויים בהם. וכיון שמחייתם תלויה הייתה בנדודים, הרי שהם הסתובבו רבות יחד. כתריאל ומחלי היו זוג קבצנים...

בעוד שכתריאל, כשמו כן הוא, היה מוכתר בנימוסים טובים ובבריאות איתנה, מראהו מעורר אמון וגורם לאנשים לפתוח את ידם ולרחם עליו, היה גם שמו של מחלי מעיד עליו: מצורע הנגוע בסוגי מחלות עור משונות, לא ידע היאך יש להתנהג עם בני אדם, וכתריאל היה מאלפו בינה תדיר.

"כאשר אנו מגיעים ליישוב כלשהו", היה כתריאל משבר את אוזנו של מחלי, "אל לך להבליט את מחלותיך. התעטף תמיד במעיל וכובע, בכדי שיסכימו אנשים להכניסנו ללינת לילה בביתם, או בהקדש המקומי, ולא יזרקונו בשל החשש מהידבקות בנגעיך".

כך חלפו להם שנים רבות, בכל הזדמנות היה כתריאל מחדד באוזני מחלי את ההבדלים בהתנהגות הנאותה ובנימוסי הבריות. מחלי אכן השתדל והתאמץ, אך כנראה שלא רק בממונו היה דל, אלא אף בשכלו והנהגותיו.

יום אחד חלפה התרגשות רבתי בעדת הקבצנים המקומית: רופאו האישי של המלך פתח במסע צדקה מיוחד, הוא יופיע בכל עיר למספר שעות ויקבל את החולים העניים לבדיקה חינמית וייתן להם מרשמים אותם יצטרכו להשיג בכוחות עצמם. האבחון היקר אמור היה לחסוך לעניים מרודים אלו, את הצורך להסתובב אצל רופאים שונים שלא יביאו להם מזור.

מחלי וכתריאל הצליחו להשתחל יחד לתור והיו מיועדים להיכנס פנימה. מחלי, נרגש כולו, שאל בהיסוס: "כתריאל, מה מותר ומה אסור לי לומר אצל הרופא, בקשר למחלת העור שלי?"

כתריאל פרץ בשחוק רם: "אוי, מחלי מחלי. מתי תבין שלא כל העתים שוות? כעת כשמגיעים אנו לרופא מומחה, הרי מה שתסתיר ולא תספר לו ממחלותיך – הוא טיפשות. הן בכך שמומחה כמותו יראה זאת לבד, והן בכך שמה שהוא לא יראה – הוא לא יוכל להמציא לך מרפא"...

בכך מתרץ המגיד מדובנא את השאלה בה פתחנו: משה רבינו ידע שבעת שמקטרגים על ישראל, יש לעורר רחמים ולעמוד בפרץ. אולם שונה הדבר בעת שהדבר נידון בבית דינו של הבורא בכבודו ובעצמו. שם אין דבר שניתן להסתיר, ואדרבה, ככל שיספר האדם את "מחלותיו" ויבקש רחמים – כן ייטב לו. משכך הפציר משה לרפואה שלמה שתהיה מספקת ל"חטאה הגדולה" שחטא העם הזה.

* * *

ב"צעטיל קטן", לרה"ק הרבי ר' אלימלך מליז'ענסק זי"ע, כותב בסעיף י"ג כך: "לספר בכל פעם לפני המורה לו דרך השם ואפילו לפני חבר נאמן כל המחשבות והרהורים רעים... ולא יעלים שום דבר מחמת הבושה, ונמצא על ידי סיפור הדברים... משבר את כח היצה"ר שלא יוכל להתגבר עליו כ"כ בפעם אחרת. חוץ מעצה הטובה אשר יוכל לקבל מחברו שהוא דרך השם והוא סגולה נפלאה".

לפני ה' יתברך בוודאי ובוודאי שלא ניתן להעלים מאומה, והעצה הטובה ביותר היא לשפוך את לבו בתפילה. אולם גם באזני אדם חכם ובעל סמכות, כדאי לספר את כל ה"מחלות", מלבד זה שעדיף "לדבר עם פרופסור מאשר לדבר עם עצמך", לימדנו הרה"ק מליז'ענסק: "והוא סגולה נפלאה!"...