נורית סירקיס-בנק: "באמצע המוזיאון, התאהבתי באלוקים לנצח"

באלבום תמונות הילדות של נורית סירקיס בנק יש מגוון מפתיע של תצלומים. בעמוד אחד היא מצולמת לבושת קימונו, בעמוד שני – על רקע חביות יין ענקיות ביקב צרפתי. פה ההרים מאחוריה הם הרי האלפים, כאן הם הרי האטלס, ושם – הרי האנדים. מי שינסה להבין מאלבום התמונות מהו הלאום של הילדה המצולמת והיכן היא גדלה, יתקשה מאד להגיע למסקנות. נורית גדלה כבת הכפר הגלובלי.

"ההורים שלי הם ילידי הארץ, אבל אבא שלי, שסיים את הטכניון בהצטיינות, קיבל מלגה ללימודים בארה"ב עוד לפני שנולדתי", מסבירה נורית. "כשהייתי בת שלוש, אבא שלי התמנה לקונסול כלכלי בלוס אנג'לס. כחלק מהתפקיד הדיפלומטי, סיירנו בכל העולם. באירופה, בדרום אמריקה, במזרח הרחוק. אפילו באירן ביקרנו – היא נשלטה אז על ידי השאח והייתה ידידותית לישראל. טהרן הייתה יפהפייה בעיני, ואנשי אירן טובים ונעימים מאד. החלום שלי הוא שיהיה שלום ואוכל לשוב ולבקר שם". הטיולים האלה בעולם, אגב, גם ערכו לאמה של נורית, רות סירקיס, היכרות עם מטבחים שונים ומגוונים. ההיכרות הזו דרבנה את הקריירה שלה ככותבת ספרי בישול אהובה ופופולרית. 

נורית סירקיס-בנק

כשהיתה נורית בת שמונה שבו הוריה לארץ. הטיולים התכופים בעולם המשיכו, אבל אליהם התווספו גם טיולים ברחבי ארץ ישראל. "הורי הם אנשים עם אהבה גדולה לטבע. הם לקחו אותנו לטיולים בכל פינה של ארץ ישראל. היינו בגמלא ובמצדה, בבית לחם ובקבר רחל. נכנסנו בלי היסוס גם למקומות יישוב ערביים – ההורים לימדו אותנו להכיר את כל תושבי הארץ, לא לפחד, לזכור שכולם נבראו בצלם אלוקים".

בשנות העשרה, נורית נרשמה לקורס מקיף של ידיעת הארץ. "קורס מעמיק מאד, שנכנס לכל הממדים - הבוטניקה של כל מקום, היצורים שחיים בו, הגאולוגיה, וכמובן ההיסטוריה: מה קרה במקום הזה בתקופת האבות? מה התרחש בימי דוד המלך? אלו קרבות התחוללו כאן בימי קום המדינה?". הייחוסים לתקופת התנ"ך, היא אומרת, נשמעו לה טבעיים. "תמיד אהבתי תנ"ך. הוא היה טקסט מרתק בעיני. כאדם רב ממדי, הרגשתי שבתנ"ך יש ממדים רבים, שצפון בו דבר סוד".

כשהגיע הזמן להירשם ללימודים אקדמיים, נורית בחרה להירשם ללימודי פילוסופיה ואמנות. "ההורים שלי היו מעדיפים מקצוע פרקטי כמו עריכת דין או רפואה, אבל לזכותם ייאמר שהם גיבו אותי באופן מלא. אמא שלי, שהיא ממש הקואצ'רית שלי, הציבה לי שורה של שאלות שעזרו לי להבין מה אני רוצה בחיים שלי. היא בעיקר הציעה שאחשוב מה יגרום לי לשמוח ללכת לעבודה כל בוקר. לאיזה מקום הייתי רוצה להגיע מידי יום? וכשחשבתי על זה, היה ברור לי שאני רוצה ללכת כל יום למוזיאון. מוזיאונים, במיוחד מוזיאונים אנציקלופדיים, נתפסו בעיני כמו המשך טבעי לילדות הרב גונית והרב תרבותית שחוויתי. מוזיאון הוא הרי מקום של אמנות, אסתטיקה, ומפגש בין תרבותי. זה היה נראה לי כמו הדבר שהכי משקף אותי".

בגיל 27, עם תואר שני באמנות, נורית רצתה להתחיל לימודים לדוקטורט.  כשניסתה לחשוב על נושא מתאים לעבודת הדוקטורט, החליטה שהדרך הטובה ביותר לקבל השראה תהיה סיור בכמה מהמוזיאונים המפורסמים באירופה. מה שהיא לא צפתה היה שהנסיעה הזו לחו"ל תעניק לה תשובות לשאלות משמעותיות הרבה יותר מנושא הדוקטורט.

התערוכה שתיפתח ביום רביעי באוניברסיטה העברית

"נסעתי לכמה מדינות באירופה, כדי לחפש נושא לדוקטורט. באחד הימים, הגעתי למוזיאון בלונדון. עמדתי שם בתערוכה כשלפתע היכתה בי תובנה שחיפשתי כל חיי. תמיד הייתי אדם שקם בבוקר והולך לישון עם התהייה מהי מהות העולם ומהי מהותי כאדם. בתערוכה הזו פתאום הבנתי: לכל יצירה אנושית יש ממד טרנסצנדנטלי, ממד של 'מעבר'. ולכן, גם ליצירתיות אנושית או זו של הטבע חייב להיות ממד כזה. בעומדי שם עלה במוחי לפתע הפסוק: ''ויאמר אלוקים יהי אור, ויהי אור". הצטמררתי כולי. הבנתי כל כך הרבה דברים בשבריר שניה. הבנתי שיש כח עליון ואינסופי שיש לו כוח של בריאה לא במעשה אלא בממד המילולי והמחשבתי, מחשבה שיוצרת מציאות.

"הבנתי גם, ממש באותם רגעים, שמחשבת הבורא מחייבת אותי. שאני צריכה לבדוק אם העשייה שלי מסונכרנת לרצונו יתברך. קיבלתי תשובה לשאלת הזהות העצמית שרדפה אותי: אני זהו חוט המחשבה שלי שעולה ממני ועובר את תקרת המוזיאון, עובר את שכבת העננים, עובר את כל הרבדים ומתחבר לאינסוף, לבורא עולם".

נורית יצאה מהמוזיאון בתחושת התעלות. "פתאום כל העצים נראו לי כמו יצירה תלת ממדית. פתאום חוויתי את כל העולם כיצירה מדהימה ושלמה. פשוט התאהבתי באלוקים לנצח. השלב הבא היה להתקשר לאל-על ולחזור ארצה בטיסה הקרובה ביותר".

מאותו רגע של הכרה באלוקים ובקשר שלה אליו, אומרת נורית, התחיל תהליך מופלא של התקרבות ליהדות. "אני קוראת לזה מרוץ שליחים. הקב"ה התחיל לשלוח לי אנשים שמהם למדתי בהדרגה על עוד מצוות ועוד מצוות. המצווה הראשונה ששמעתי עליה היתה נטילת ידיים – והרגשתי פתיחת ערוצים מדהימה כשעשיתי זאת בפעם הראשונה. כל מצווה שעליה למדתי נראתה לי כמו אוצר, כמו יהלום. כל תפילה שלמדתי פתחה לי את התודעה. כשאמרתי 'נשמת כל חי' רק שלוש המילים הראשונות הללו הפעימו אותי. ברוך השם, תהליך הגילוי וקבלת המתנות השמימיות הללו ממשיך אצלי עד היום, כשהילדים שלי מלמדים אותי עוד מצוות והלכות שחדשות לי. אני מלאה הודיה על השפע האינסופי ששלח לי הקב"ה. קראתי לזה בזמנו: 'הבורא יתברך, שהוא אור אינסוף, מחבר אותי לאינפוזיה של מתנות'. לא הבנתי איך עברתי את מערכת החינוך הישראלית בהצטיינות בלי לשמוע אף מילה על המתנות האלה. עם כל העולם הפתוח והמגוון שגדלתי בו, הרגשתי כאילו הסתובבתי עד אז עם בד שחור על העיניים".

התערוכה שתיפתח ביום רביעי באוניברסיטה העברית

היום, חוץ מהיותה אם בישראל, נורית עובדת כאוצרת ומרצה לאמנות יהודית עכשווית, וכן כמאמנת אישית ('כמי שנישאה בעצמה אחרי גיל שלושים, אני רואה בזה שליחות לעזור לנשים לא נשואות לפתוח ערוץ לזוגיות'.) בעשרים השנים האחרונות היא ארגנה עשרות תערוכות במוזיאון ישראל ובמוזיאון היכל שלמה. בימים אלה היא עובדת על מיזם ייחודי שנושאו השראה. "הנושא של השראה קרוב מאד לליבי: זה מנוח מורכב שכולל השראה יצירתית ואמנותית, השארת הרגשה טובה, וכמובן גם השראת שכינה על ידי מצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו". המיזם הקהילתי-חברתי הזה, היא אומרת, סובב סביב אמנויות ברוח יהודית: צילום, ציור, אמנות וידיאו, מיצגים, עבודות תלת ממד, מחול, שירה ועוד. נעה לאה כהן אוצרת איתה ביחד את התערוכה.

"לשמחתי הרבה, האוניברסיטה העברית הזמינה את התערוכה שמתוך המיזם, 'אמא עילאה: אמנות האימהות', לחללים שלה. מבחינתי זה הישג שיוצר שיח והידברות עם קהלים שבדרך כלל לא נחשפים לאמנות יהודית. במסגרת התערוכה ארגנתי גם מפגשי פרופסורים עם אמנים שמציגים בתערוכה". התערוכה תיפתח ביום רביעי הקרוב בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית, ואז יתקיים גם יום עיון העוסק באמנות יהודית עכשווית.   

"מבחינתי זה סגירת מעגל ליצור מיזם שמתמקד בהשראה", מסכמת נורית. "כשגיליתי את היהדות, התגלו לי אינספור רבדים ואספקטים חדשים בעולם, שכלל לא הייתי מודעת אליהם קודם. מהתגלית הזו נולד החזון שלי להביא השראה לעולם, לעזור לכולנו להתרומם קצת - לפחות לעמוד על קצות האצבעות".