יהודה גרובייס: "שמעתי ממשפחה שהתחילה לשמור שבת בזכות סרט שלי"

כשיהודה גרובייס נתקל לפני כ-17 שנים בסרט ישראלי על נחום איש גמזו, לא היה לו שום רקע בקולנוע. אבל גם בלי רקע כזה, הסרט הביא אותו לתובנה מפתיעה: גם סיפור של חז"ל יכול להיות מוסרט באופן שלא מתאים לבית חרדי. "דוגמה קטנה: השחקנים ששיחקו חיילים רומאים הלכו עם גופיות וחצאיות קצרות. זה פשוט לא עובר בבית חרדי. אבל כשצפיתי בסרט חשבתי פתאום כמה נפלא זה יהיה לו מישהו הפיק סרט כזה עם התאמה לחברה החרדית".

הרבה אנשים מהרהרים מידי פעם עד כמה נפלא יכול להיות פרויקט מסוים, אבל אצל גרובייס החשיבה הפכה עד מהרה למעשה. "ביקשתי מחבר לראות את חומר הגלם של אותו הסרט, ואחרי צפייה של כמה שעות, כשהבנתי את ההבדל בין סוגי צילום שונים, החלטתי שאני יודע הכל ונתחיל לצלם סרט...היום אני יודע כמה זה היה מגוחך".

יהודה גרובייס

גרובייס אסף כמה חברים שישחקו בסרט ויצא לדרך עם מצלמה. הוא היה הבימאי, התסריטאי, והצלם. "ביום הראשון, מתוך חוסר הבנה מולט, אמרתי לשחקנים שיסתכלו ישר למצלמה כשהם מדברים, כמו קרייני חדשות. רק כשצפיתי בצילומים האלה באותו ערב הבנתי עד כמה זה מגוחך, ושיניתי את ההוראה. אבל גם הצילומים הכושלים הללו של היום הראשון הופיע בסרט הסופי..."

הסרט הראשון של גרובייס יצא ב-1999, והוא סיפר על רבי חנינא בן דוסא. "ההצלחה היתה בלתי נתפסת. הוצאנו את הסרט בחנוכה, במסגרת הסכם עם רשת גלאט מרקט של אותה תקופה שכל מי שיקנה מעל לסכום מסוים יקבל את הסרט. הביקוש היה כל כך גדול שביום הראשון נגמרה כל המהדורה הראשונה של הסרט. לא היינו ערוכים בכלל לדבר כזה, ורק בסוף חנוכה הגיע המשלוח השני של הדיסקים".

גרובייס ואחיו, שהיו שותפים בהפקת סרטים במשך שנתיים תחת השם 'האחים גרובייס', הבינו מיד שעלו על נוסחה מנצחת. בעידן שבו עולם התרבות החרדית היה דל בהרבה מזה של היום, הסרטים של גרובייס היו המרענן הרשמי של השנה. "הבנו שיש פה ביקוש אמיתי, והתחלנו להוציא סרטים בקצב של אחד לחודש. המגזר החרדי נהר בהמוניו לקנות את זה. בפעם הראשונה בהיסטוריה יצאו למכירה סרטים שמתאימים למגזר החרדי והדרישות המיוחדות שלו".

הסרטים שהוציאו השניים הלכו והשתפרו. ("את שני הסרטים הראשונים שהוצאנו אי אפשר למצוא היום – אני די נבוך מהם ולא מוכן שיימכרו יותר") גרובייס מספר שהוא למעשה היה אוטודידקט בתחום: "למדתי הרבה מניסיון, אבל בשלב מסוים שכרתי במאי ועורך וידיאו מפורסם שביים לנו שני סרטים תוך כדי שהוא מלמד אותי המון. הקפיצה הגדולה שלנו היא ב'הדרך לתורה' ששם כבר הרמה גבוהה הרבה יותר".  בהתחלה הסרטים התמקדו בסיפורי צדיקים בלבד, אבל עם 'נקמה יהודית 1' ו'נקמה יהודית 2' נוספו גם סרטי אקשן לתפוקה המתמדת של גרובייס.

אחרי שנתיים, גרובייס נותר לבד בחזית הוצאת הסרטים ("אחי קיבל ג'וב משתלם בעיתון המודיע"), אבל הפופולאריות המשיכה. ב-2005, עם זאת, קצב הוצאת הדיסקים הואט משמעותית, וב-2008 יצא הדיסק האחרון של גרובייס.

מה קרה, בעצם?

"זה פשוט הפסיק להיות משתלם. עלות ההפקה הלכה ועלתה כי הציבור כבר הבין יותר בסרטים ודרש הפקה באיכות גבוהה. במקביל, הרווחים התדלדלו מאד. הטכנולוגיה המתקדמת פשוט חיסלה את המכירות שלנו: בכל מחשב היה צורב ואתרי אינטרנט התחילו לאפשר צפייה אונליין. זה חיסל את שוק הדיסקים. בתחילה נשארתי בתחום סרטי הנשים, שמוקרנים רק באירועים מיוחדים ולא נמכרים כדיסקים, אבל גם חלק מסרטי הנשים שהפקתי הגיעו איכשהו לאינטרנט. זה פשוט לא כלכלי להוציא סרטים חדשים. אנשים כל הזמן שואלים אותי למה לא יוצאים סרטים חדשים של גרובייס. לפעמים אני מקבל את השאלה הזו עשר פעמים ביום. ואז אני מספר מה קרה עם הסרט האחרון שהוצאתי, 'הזכייה הגדולה'. עדיין לא סיימתי למכור ממנו אלף דיסקים - ולעומת זאת, באינטרנט, באתר לא חוקי, צפו בסרט הזה כבר 26,000 פעמים".

גרובייס לא משלה את עצמו שהבעיה הזו עתידה להיפתר. "הוליווד לא יכולה להתמודד עם זה, אז אני יכול? בכלל, סרטים בישראל הם לא דבר רווחי. המדינה מבינה את זה ולכן תומכת בקולנוע הישראלי בסכום של 100 מיליון שקלים לשנה. אבל כמעט שום דבר מזה לא מגיע לציבור החרדי. פניתי בעבר לכל הקרנות שתומכות בקולנוע, ניסיתי לשנות את החוק כדי שיצבעו כסף לקולנוע ייעודי – אבל בסוף התייאשתי. ראיתי שהאטימות הממסדית והשליטה של הבוהמה על התקציבים פשוט חזקים מידי".

אתה בעצם אומר שאי אפשר להתפרנס מתחום הקולנוע.

"יש איך להתפרנס. אני יוצר היום סרטים לפי הזמנה. למשל, בימים אלה אני מכין סרט עבור ארגון 'אבות ובנים'. כשיש גורם מממן, זו לא בעיה. אני גם מלמד קולנוע במוסדות מגדלור של הרב גרוסמן ובישיבה לנושרים בבני ברק. רק סרטים עלילתיים בהפקה עצמאית לא שווה להוציא".

המוני ילדים גדלו על הסרטים שלך. איזה סוג של ד"שים אתה מקבל מהם?

"אני בעיקר מקבל ד"שים מסרטים בהם שיחקתי. יש למשל סרט שאני די מתבייש ברמת המשחק שלי בו – הסרט 'ממעמקים' שהוא סוג של סרט הישרדות. אנשים זוכרים אותי משם. גם מהסרט 'מושקה והדב המרקד'  זוכרים אותי - שם לפחות רמת המשחק שלי סבירה. התבגרתי במראה מאז אבל אנשים עדיין מזהים אותי. מסתכלים פעמיים, שואלים איך קוראים לי, ואז מתלהבים כשמקבלים את התשובה".

מה התגובה לסרט שלך שהכי זכורה לך?

"יש המון תגובות זכורות שקיבלתי המהלך השנים. ריגשה אותי במיוחד המשפחה שסיפרה לי שהם התחילו לשמור שבת בעקבות הסרט 'דמעה של שבת'. אבל גם בתוך הציבור החרדי, סרט הוא מדיום מאד משפיע. אנשים לא רואים סרטים כל היום, כשהם כבר רואים סרט זו חוויה חזקה ברמה אחרת".

בגלל האמונה בגודל ההשפעה שיש לסרטים, גרובייס לא נמנע גם מלכוון ביקורת פנימית. "לא צילמתי סרטים רק על גוים רשעים ויהודים צדיקים. באחד הסרטים שלי למשל מסופר על יהודי חרדי קלאסי אבל מחפף. מעגל פינות בעבודה, אין לו זמן ללמוד עם הילד, מנסה לרמות את חברת הביטוח. ואז בדיקה רפואית מגלה שנשארו לו שבועיים לחיות, והוא מנסה לתקן את מעשיו בזמן הקצר הזה., רק כדי לגלות שאי אפשר לתקן בשבועיים התנהלות מזיקה של שנים. בסוף מתברר שהייתה טעות בבדיקה והוא בריא ושלם, אבל הוא נשאר עם מסר לעל החיים. היה עלי עליהום מטורף בעקבות הסרט הזה, אבל אני לא חוזר בי, ויודע שהוא גם הביא תועלת. חשוב להראות לילדים את המסר שלא מספיק להשתייך לציבור שומר תורה ומצוות – צריך גם לבחור כל יום לחיות לפי התורה".