הטור של ידידיה מאיר: פרידה מהרבנית שפרה נבנצל

1. בשבוע שעבר נכנס לשבעה על הרבנית נבנצל אדם אחד, התיישב מול הרב האבל ומול הבנים שהתייתמו, והכריז: "אוי, הרב נבנצל, תאמין לי, אם הייתה לי אישה כמו אשתך המנוחה – גם אני הייתי הרב נבנצל!".

הבנות של הרב מספרות את הסיפור הזה למנחמות שסביבן. כולן צוחקות, אבל אז משתרר השקט המביך הזה שיש בשבעה, כשנגמר סיפור ולא בדיוק יודעים לאן להמשיך את השיחה, ומחכים שמישהו במעגל יגיד משהו. ואז אחת הבנות אומרת פתאום בחיוך מריר, ספק לעצמה ספק לנוכחים: "אתן יודעות מה? האיש הזה גם קצת צודק".

2. כשישבתי בסלון בית משפחת נבנצל שבעיר העתיקה, פתאום סדר היום הדתי הסוער שבחוץ נראה הרבה פחות סוער (תקציר השבוע האחרון* האם העם היהודי התחיל בירושלים, במצרים, או איפה שסתיו שפיר תחליט ותודיע לנו? למי עשו שיימינג יותר חמור – לסרבן הגט או לרב יצחק נריה? והאם בגיל 97 רזי ברקאי כן ייצא לפנסיה או שהברנז'ה שוב תזדעק?). מסביב יהום הסער, אבל אימפריות אמיתיות נבנות לאט, בשקט ובהתמדה, והרבנית נבנצל, הרבנית של הרובע היהודי, בהחלט הייתה אימפריה.

"לאמא שלכם היה שילוב של שתי תכונות", איבחן אחד מתלמידי החכמים בשיחה עם בניה. "הייתה בה גם פיקחות וגם טוב לב. אם לאדם יש רק טוב לב, בלי פיקחות, מה הוא כבר יכול לעשות? אם לאדם יש רק פיקחות, בלי טוב לב, הוא עלול להגיע למעשים נוראים. אבל לה היו גם פיקחות וגם טוב לב".

אלפי המנחמים מכל שדרות הציבור באו לנחם את רבו הנערץ של הרובע היהודי. את כולם הוא מקבל במאור הפנים המיוחד שלו (אני מחכה לכותב שיצליח לתאר מה בדיוק קורן מפניו, מה מרגישים כשעומדים מולו). אל הבית הגדול שמחלונותיו נשקף מקום המקדש נכנסים רבנים חשובים וראשי ישיבות ולצדם עמך ישראל. חובשי כיפות סרוגות ומגבעות שחורות וגם כיפות שנחבשו במיוחד לרגל הניחום. ובעזרת הנשים – נערות צעירות וקשישות מופלגות, בנות שירות וחיילות ורבניות וקבצניות. וגם אני הגעתי לשם, כי הכרתי ואהבתי את המנוחה עוד כילד קטן שגדל בסמטאות הרובע, וגם בבגרותי הרגשתי תמיד שהיא מקבלת אותי במאור פנים מיוחד (טוב, בהספדים ובשבעה הבנתי כמה מאור הפנים לא היה מיוחד. כלומר, הוא היה מיוחד. מאוד מיוחד. אבל ממש לא רק אליי).

המנחמים ניסו לדבר על "מסירות נפש" ועל אישה שהייתה "בעלת חסד", אבל המנוחמים תיקנו אותם: "אף פעם לא חשבתי שיש לאימא 'מסירות נפש'", אמר הבן, הרב חזקיהו. "היא תמיד עשתה הכול בשמחה, בחפץ לב ובפנים קורנות. אם היא הלכה למשל למצוות ביקור חולים, זה לא היה 'מצוות ביקור חולים' אלא מפגש מחייה. כשאימא לקחה על עצמה את ניהול הבית למען התורה של אבא זו לא הייתה 'מסירות נפש לתורה'. ההרגשה הייתה שהכול הכול נעשה בצהלה ובשמחה. הכול זכות ולא חובה. גם ההגדרה 'בעלת חסד' לא מתאימה.

אני אתן דוגמה: מחפשים את אבא בטלפון עם שאלה. אמא הייתה אומרת: הוא יחזור בעוד רבע שעה, ואז אם הוא מקדים וחוזר אחרי עשר דקות בלבד, אימא הייתה מתקשרת לאותו אדם: 'הנה, הרב הגיע'. ואנחנו היינו משתוממים. מה הלחץ, אמא, הוא יצלצל בעוד חמש דקות? אבל אימא ידעה שהיא יכולה לשמח כאן יהודי, ואפילו שזה לא מקובל, דאגה שהרב יחזור אליו חמש דקות קודם. לפעמים אדם, גם אם הוא מה שנקרא 'בעל חסד', לא יכול לעזור. ואז הוא באמת פטור. הוא יצא ידי חובתו כי באמת ניסה לעזור לזולת – ולא הצליח.

מה לעשות? אבל אצל אמא, אם ביקשו ממנה טובה והיא עצמה לא יכלה להועיל, היא מיד צלצלה למישהו אחר שחשבה שיכול לעזור, ואחרי כמה ימים אם פגשה מישהו רלוונטי היא ביקשה ממנו להועיל בנושא. היא בעצם לא נרגעה עד שהעניין לא היה מסודר. כלומר, היא לא הייתה 'בעלת חסד', היא פשוט באמת רצתה תמיד שיהיה הכי טוב לאחר, אז היא הייתה חייבת לדעת שהשני קיבל את מה שהוא צריך".

בן אחר סיפר איך חשב בילדותו שלאמא שלו יש פשוט מין חיבה לנשים קשישות. היא הרי תמיד הלכה, ביחד עם אחותה, לבקר דווקא זקנות ואלמנות. "עד שאבא לא אמר לי פעם 'דע לך שאמא ודודה חסידה הן מצדיקות ירושלים', לא הבנתי שיש פה משהו מיוחד. חשבתי שאלה החברות שלה. שיש לה חיבור איתן. ולמה? כי היא לא נתנה הרגשה שהיא עושה כאן מעשה הרואי של חסד והקרבה. תמיד בשמחת חיים".

3. בהספד הגדול שנערך ביום ראשון האחרון עם תום השבעה בבית הכנסת החורבה, סיפר הבן הרב אלידע מהו אדם גדול: "ר' חיים שמואלביץ נהג לומר שאדם קטן עושה מעשים גדולים, אבל אדם גדול – עושה מעשים קטנים. הכוונה היא שאדם קטן יכול לפעמים לעשות משהו גדול, אבל מה בונה אדם גדול באמת? המעשים הקטנים. הוא עושה המון מעשים קטנים, שוב ושוב, יום יום, שעה שעה, וכך הוא הופך לאדם גדול. ובאמת, אמא הייתה בנויה מהמון מעשים קטנים. הארת פנים לכל אחד, הכנסת אורחים לכל אחד, ככה נבנים, כך נוצר אדם כל כך גדול כמו אמא".

בגלל הקרבה לכותל המערבי מסתופפים בצלו של הרב תלמידים מישיבת הכותל, אש התורה, מעטרת כהנים, מפורת יוסף וכמובן מהכולל שהוא עצמו עומד בראשו, אבל הקרבה הזאת זימנה לאורך השנים למשפחה גם לא מעט אורחים אחרים. "פעם קמנו בשש בבוקר, כל הילדים, למשמע הפסוקים של קהלת במטבח הבית", מספר הרב חזקיהו. "נבהלנו. 'אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים!', הכריז מישהו בקול גדול. חשבנו שאולי זה תלמיד שנבחן אצל אבא, אבל מתברר שזה איש מוזר שעמד ודקלם את קהלת בסלון ביתנו. אמא העניקה לו סכום כסף, ומאז ועד היום דאגה לו. שלושים וחמש שנים היא היתה בקשר איתו ונתנה לו צדקה, גם כשהיה במוסד סגור. עכשיו, באמצע השבעה, הוא צלצל. הוא רצה לדעת למה הכסף שלו לא הגיע השבוע. סיפרנו לו שאמא נפטרה והוא היה כל כך עצוב".

ניסיתי לשאול את בני המשפחה על החיבור המיוחד שהרב והרבנית הצליחו ליצור בין המגזרים. נדיר למצוא בימינו רב עם תלמידים חרדים ודתיים-לאומיים שרואים בו את רבם המובהק. "אתה לא מבין", אמר אחד הנכדים, "ברגע שנכנסים בדלת הבית הזה, אין מגזרים. יש רק נשמות. רואים רק נשמות ואת מה שטוב בהן. אנחנו דווקא בכלל לא שאלנו את עצמנו על הסוגים השונים של הדתיים, אלא על שני מגזרים אחרים שסבתא חיברה: השפויים, ואלה שקצת פחות... היא הצליחה לדבר עם האנשים הכי חשובים וחכמים ועם האנשים שגורלם לא שפר עליהם באותה טבעיות. לתת גם למסכנים ולמבולבלים תחושה שהם בסדר גמור".

וכאן מגיע סיפור שהפך לקאלט משפחתי. "פעם אחת, בליל בדיקת חמץ, הטלפון צלצל מאוחר מאוד בלילה. דווקא בשעה הלחוצה הזאת, ביום הלחוץ הזה, ביקש מישהו להתייעץ עם אבא. אמא, שתמיד ידעה לנתב ולבדוק, ניסתה להבין מה הוא רוצה. היא חשבה שבטח הוא פונה בשאלה חשובה שקשורה לפסח, אבל הוא אמר שהוא צריך לדבר עם הרב בדחיפות בעניין שם לבת. במקום לכעוס עליו על הטלפון בשעה הזאת וביום הזה, אמא התחילה לגלגל איתו שיחה. היא אמרה לו לקראת סוף השיחה: אבל מתי בעצם תיתן לה שם?

הרי מחר בבוקר שורפים חמץ, וזה ערב פסח, אז בתוך כל הבלגן תתנו לה שם? אולי בחג הפסח? בשבת חול המועד? ואז הוא אמר: אה, היא עוד לא נולדה. היום אמרו לנו באולטרסאונד שזו בת, ואנחנו חושבים על שם. הוא אפילו לא התנצל. אמא לא רק שלא התעצבנה, אלא הפכה את הסיפור הזה למשהו משעשע, משמח. אבא אמר: רגע, למה הוא לא צלצל קודם? למה לא לצלצל לפני האולטרסאונד ולשאול: אם זה בן איך לקרוא לו ואם זו בת איך לקרוא לה?". (הסיפור הזה, אגב, מציף נושא שאולי ראוי לטור נפרד: אנשים שמנדנדים לרבנים בשאלות לא קשורות, או בזמנים לא קשורים, או בשניהם ביחד. זה כמובן עדיף על אלה שלא שואלים רבנים בכלל, אבל לפעמים אתה נתקל – כמו בסיפור הזה – באנשים שהם פשוט לא בגרוב).

4. אני מסתכל עכשיו בפתקים שרשמתי לי אחרי ביקור של בסך הכול חצי שעה בבית האבלים, ומגלה שם עוד לפחות עשרים נקודות משמעותיות ששמעתי שם. למשל, על הייחוס החשוב של הרבנית (בת למשפחת פינקל, ראשי ישיבת מיר) שלא בא לידי ביטוי בהליכותיה הפשוטות והעממיות.

למשל, על תושבי הרובע היהודי, שחבריהם וקרובי משפחתם צלצלו אליהם השבוע לנחם אותם, ממש לנחם אותם, כי ידעו שהם עצמם אבלים. או עוד סיפורים קטנים על חסד ותשומת לב (מישהי שסיפרה לה יום אחד שיש לה הערב אסיפת הורים, והרבנית חיפשה אותה למחרת כדי לשאול איך היה), וגם על חינוך ילדים (איך ילדים בבית שבו כל כך מחמירים ומדקדקים בהלכה גדלו עם שמחת חיים ועם הומור מיוחד). ואינספור אנקדוטות על הזוגיות המיוחדת (אחד הבנים סיפר: "מדריכים שהביאו מטיילים לרובע אמרו לנו שהם הכניסו קבוצות אלינו הביתה כדי לראות בעיניים איך נראים בני זוג שיש ביניהם שכינה").

בשולחן השבת שלהם לא זכיתי להיות, אבל שמעתי עליו פעמים רבות. אוהד תורג'מן מישיבת הכותל כתב השבוע שמי שהיה שם, הבין את מה שאומרת הגמרא: "כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה, כאילו נהנה מזיו שכינה". ישבו שם גרושים, אלמנות, זוגות, בודדים, סטודנטים, חיילים, גרי צדק, בחורי ישיבה והמארחת ידעה היטב מי יישב ליד מי, ומי ישיר איזה ניגון ("זה הרי מה ששרת כשהיית אצלנו לפני שנתיים, בביקור הקודם שלך מלוס אנג'לס") וניצחה כך על תזמורת שלמה ומגוונת.

כשיצאתי משם, ראיתי את מודעת האבל הרבות מודבקות אל מול חומות העיר העתיקה. חומות שראו כל כך הרבה חורבן ובנייה, סיפרו השבוע עכשיו על דמות מיוחדת שנעלמה מנוף הרובע היהודי. אף מילה וסופרלטיב שנכתבו שם באותיות השחורות והגדולות לא נראו לי מוגזמים. "אִמהּ של מלכות", "לבה היה פתוח כאולם לכל אחד ואחד", "מופת מהוד קדומים של דורות עברו", "נודעה בפיקחותה הרבה ובדמותה המאירה לכול", "עמדה לימין בעלה הדגול", "אצילת הנפש והמידות", "נתנה ביתה ולבה להחיות לב נשברים ולקרב לבבות לתורה", "בנתה ביתה לתפארה".

מודעות האבל על הרבנית הצדקנית שפרה נבנצל (צילום: ידידיה מאיר)

ומה שליווה אותי בדרך החוצה מהרובע, בשדרת החנויות של ממילא, היה מחשבה אחת. לא עליה אלא עלינו. האם יהיו גם בדור הבא דמויות כאלה, שיוכלו לכתוב עליהן מילים כאלה. שתהיה להן סבלנות להמון המון מעשים קטנים שבונים אדם גדול.

לתגובות:  yedidyam@netvision.net.il

פורסם בעיתון "בשבע".