מקנדי קראש בחזרה לחיים: למה עברתי לטלפון כשר?

הלסת של אחי כמעט ונשמטה ממקומה. "תגיד, זה נראה לך הגיוני שלעורך אתר גדול לא יהיה טלפון רגיל?", שאל בתמיהה כשראה את הטלפון החדש שלי, עם חותמת "מסונן" של ועדת הרבנים. "יש כאן אפליקציות מסוננות, וגם ווטסאפ שאני צריך עבור העבודה, וכמובן מצלמה ונגן mp3", ניסיתי להרגיע אותו, לפני שיוציא לי בדחיפות צו אשפוז בכפייה. "התחרפנת לגמרי", סינן. "מה הבעיה בטלפון רגיל? מאיפה הבאת את כל השטויות האלה?".

עברו חודשיים וקצת, והיום אני מבין יותר מתמיד שה"שטות" הזו היתה אחד הצעדים החכמים שעשיתי אי פעם. ולא, אני לא שייך לאותם עומדים בשער שמטיפים כנגד "אייפון ודומיו". אני מכיר כמובן סיפורי בלהות על אנשים שמשפחותיהם נהרסו בגלל איזה גלקסי 2, אבל לדעתי לא זו הסיבה היחידה (והחשובה כשלעצמה), שבגללה צריכים להיפטר מהניקוטין הממכר הזה. יש שתי סיבות לא פחות חשובות: חינוך ילדים, והחיים עצמם.

מרגישים כך לפעמים? (תמונה: Shutterstock)

אומרים שאדם שיש לו מידות מסוימות, אפילו שליליות במידה מסוימת, צריך להפנות אותן אל הקדושה. למשל, מי שניחן במידת העצלנות – צריך להתעצל מלבצע עבירות; מי שניחן במידת ההתלהבות והפזיזות, צריך לרתום אותה ולהתלהב מעניינים שבקדושה. אז אני, מה לעשות, נולדתי עם מידת המרדנות. אני לא אוהב להיות שייך לשום עדר או קבוצה. תמיד אשמור על ייחודיות משלי. 

אז איך התמודדתי עם המידה הלכאורה-בעייתית הזו בתהליך התשובה שלי? פשוט מאוד. הפניתי אותה כלפי הצד החילוני. פשוט מרדתי בו. בזמן שכתבתי ב"רייטינג", שהתהדר בטייטל "מגזין הטלוויזיה והבידור של ישראל", העפתי את הטלוויזיה מהבית, והפכתי להיות כנראה הכתב היחיד שמסקר בין השאר טלוויזיה – מבלי שיש לו אחת כזו בעצמו (ועל הבעיות שזה יצר לי כשביקשו ממני לראיין כוכב סדרה כלשהי, כשבקושי ידעתי איך הוא נראה - אולי בטור אחר). 

כשמגיפת הפייסבוק החלה להשתולל, וזה היה המקום הנכון לראות ולהיראות (או נכון יותר, להיראות ולהיראות) – מחקתי את החשבון שלי, בצעד שגרר אף הוא הרמת גבות ("עיתונאי בלי פייסבוק? התחרפנת?!").

מוכר לכם מאיפשהו?... (תמונה: Shutterstock)

אז בגלל שדי מזמן לא השתמשתי במידת המרדנות שלי, ובגלל שבמקביל התחלתי להבין עוד יותר את סכנות הסמארטפון – החלטתי לעשות צעד הגיוני למדי, ועברתי למכשיר מסונן. מה קרה מאז? אולי תתפלאו, אבל השמיים לא נפלו עליי. אי אפשר לומר שהעבודה שלי פחות יעילה כיום – ממילא אני נמצא רוב שעות היום מול מחשב (שמוגן ע"י אינטרנט כשר, כמובן). אז פשוט בזמנים שבהם אני מחוץ לבית, הטלפון כובש את הזמן הרבה פחות.

אין אפליקציות עדכניות (חוץ מהידברות כמובן), אין דפדפן, אין הסחות דעת. הכל פרקטי וענייני. אין שטויות. או במילים אחרות, יש חיים. וגם כשאני רוצה לחפור קצת בטלפון, אז יש מייל, יש ווטסאפ עם 2 וחצי קבוצות מהעבודה, ובעיקר משפחה.

ישנן אפליקציות שימושיות כמו פנגו, ניהול חשבון הבנק, יומן, סידור, תהילים, הלכות, ווייז, וזהו בגדול. אין קנדי קראש, אין גוגל, אין דפדפן, אין ynet, אין אינסטגרם – ובקיצור, אין בזבוז זמן שגורם לך לבהות בטלפון, טרוט עיניים, ואחרי חצי שעה להרים ראש בבהלה, ולחשוב "מה, כבר עברה חצי שעה?"...

(תמונה: Shutterstock)

הסיבה השנייה, והלא פחות חשובה, היא חינוך הילדים. היום ילדיי יודעים שלאבא יש טלפון מוגן, שאין בו משחקים ואינטרנט, והדבר הכי מסעיר שאפשר למצוא בו הן תמונות ממסיבת יום ההולדת של סבתא רבקה, או אולי מחשבון שאפשר לבדוק בו כמה זה 9999 כפול 9999.

היום, כשהתאומים הגדולים שלי הם בני 9 וחצי, כמובן שסמארטפון הוא כלל לא דיון. אבל עכשיו אני מניח את התשתית לבקשות שאולי יגיעו בהמשך. כשהם יהיו בני 16, ואולי ירצו טלפון נייד, הדוגמה האישית הוותיקה תשמש אותי להסביר להם מדוע סמארטפון הוא דבר שלילי, ממכר ומיותר (כל עוד המכשיר המוגן לא הכרחי במסגרת העבודה. כמובן שעל מכשיר פרוץ לגמרי אין על מה לדבר).

כשאין דוגמה אישית, אפשר להרצות עד מחר על סכנות האינטרנט וכו', אבל הילדים לא טיפשים. הם לא ילמדו לעולם מהטפות מוסר, כפי שילמדו מדוגמה אישית נחרצת ומלאת עקרונות נכונים.

האמת היא שלא היה לי קשה להיפרד מהטלפון הישן והפרוץ. אני לא מתגעגע אליו, ולהפך – רק מעריך את הזמן שהתפנה לי בעקבות הפרידה. אבל מי שלא מצליח לדמיין את חייו ללא הטלפון נטול הסינון, רואה בכך משימה בלתי אפשרית, ושולל לגמרי מעבר לטלפון מוגן לכל הפחות – זה בהחלט צריך להדאיג אותו. קוראים לזה התמכרות.