חינוך או אילוף? כך נשמור על הבחירה החופשית של ילדינו

כידוע, גם "חינוך" וגם "אילוף" הם שיטות להקניית דרכי התנהגות, ולכל הדעות – שונות הן זו מזו: הן במהות והן בתכלית. אלא, שלרבים – ההבדל המעשי בין שתי השיטות, אינו ברור דיו.

לכן, כשאנו מדברים אודות המונח "חינוך", חייבים אנו להגדיר, תחילה, את המונח "אילוף", הנראה דומה, אבל למעשה – שונה הוא ממנו, כאמור: הן במהות והן בתכלית, ולכן, מטבע הדברים – תהיה גם דרך ה"חינוך" שונה מדרך ה"אילוף", כפי שיבואר להלן.

ראשית, יש לחזור ולהדגיש, שהואיל וכאמור לעיל, ההבחנה למעשה, בין דרך ה"חינוך" לדרך ה"אילוף" דקה ביותר – רבים הטועים, ולכן הדבר מחייב לימוד, ורק ע"י לימוד המקורות בלשון הקודש, מתבאר ההבדל העצום שבין שתי הפעולות הנ"ל; ובעקבות ההבנה הנכונה של ההבדל ביניהן – ממילא יובן, שמתחייבות דרכי פעולה שונות, עבור כל אחת מהן.

(צילום: shutterstock)

נמשיך, אם כן, בהגדרת הפועל "אילוף":

כדי להבין המונח "אילוף", חייבים אנו לפנות אל מקורו בלשון הקודש, ומקורו הוא מהמלה "אלוף" [הערה: "אלופו של עולם" הוא אחד מכינויו של הקב"ה] שמשמעו: שליט, שר, מושל וכדו', שכל אחד מהם מבטא, למעשה, תואר מעמדי ברור, מעולה וקבוע, באופן קיצוני, המאפשר כושר השלטת חוקים ודרכי התנהגות באופן שרירותי – בין עצמיים ובין על הסביבה. ומשם נלמד גם אודות ה"אילוף", שתכליתו הינה למעשה: הקניית שליטה והישגים, ברורים וקבועים, בתחום השליטה ההתנהגותית.

מאידך, המונח "חינוך", בכל מקום שהוא נזכר במקרא – פירושו הוא: התחלה, כפי שפירש רש"י את הפסוק בבראשית (י"ד, י"ד): "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו וגו'" (בד"ה חניכיו), וז"ל: חניכיו. "חנכו" כתיב [כלומר: כתוב בלשון יחיד], זה אליעזר שחנכו [אברהם אבינו ע"ה] למִצְוֹת, והוא לשון התחלת כניסת האדם, או כלי, לאומנות, שהוא עתיד לעמוד בה, וכן: "חֲנֹךְ לַנַּעַר" (משלי כ"ב ו'), "חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ" (במדבר ז' י"א), "חֲנֻכַּת הַבַּיִת" (תהלים ל' א'), עכ"ל.   ומפירושו של רש"י ע"ה, מוכח, שפירוש המלה "חינוך" בכל מקום הוא "התחלה", שיש בה הכְוונה לדרך עתידית. כלומר: הדגש העיקרי בחינוך הוא: הנחלת "יסודות מְכַוְונים" בתחילת הדרך, שמטרתה לאפשר למקבל להמשיך באותה הדרך לעתיד לבוא – בכוחות עצמו [הערה: יש לתת את הדעת לכך, שהפועל "חֲנֹךְ" מתחיל ב"חן", ואולי יש בזה רמז לאופן שבו יש לחנך]. כאן נציין, שבלשונות העמים אין ערכים לשוניים יחודיים, הדומים במשמעותם לאלה, אלא שה"חינוך" מיוחס ללימוד, וה"אילוף" לאימון.

לא התוצאה, אלא הדרך

המסקנה: יש הבדל עקרוני בין "אילוף" ל"חינוך", שב"אילוף" הדגש הוא על הסוף [ואולי תהיה המטרה מקדשת את האמצעים], ואילו ב"חינוך" הדגש הוא על ההתחלה [שמתחילה ב"חן"]; וזאת, למרות שגם ב"חינוך" – תכליתה של ההתחלה הוא, למעשה, להשפיע על התנהגות עתידית. וכן מוכח מדברי החכם באדם במשלי (כ"ב ו'): "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ, גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" [הערה: מדברי שלמה המלך ע"ה מובן, שהדרך הנכונה להשגת מטרת החינוך של הנער היא – על פי דרכו של הנער, ולא על פי דרך החונך, כלומר: עם החניך, ולא נגדו; דהיינו: בדרך המובנת לו, והמתקבלת על ליבו].

השאלה המתבקשת מאליה היא: מדוע ברור לכולנו, ש"אילוף" הוא הדרך להשיג תוצאות התנהגותיות אצל בעלי חיים, ואילו בדרך ה"חינוך" אנו משתמשים עם בני אדם?

התשובה לשאלה הנ"ל נעוצה בהבנת ההבדל המהותי שבין האדם לבעלי החיים:

בעלי החיים מנהלים את חייהם, על פי אינסטינקטים [פירוש: חושים טבעיים המפעילים תגובות אוטומטיות, ללא מחשבה, לשם הגנה ושמירה על קיומם], שהקב"ה הטביע בהם, כלומר: על פי טבעים מוּלדים, ולכן, הם: נטולי בחירה חופשית – לחלוטין. אלא שבין הטבעים המוּלדים בהם, הוטבעה בהם גם התכונה, ללמוד להתרחק מהדברים המזיקים להם. לכן, בכוחו של האילוף, שבו נוקטים בשיטת: "המקל והגזר", או בלשון תורתנו הקדושה: "השכר והעונש" – ניתן להגיע עם בעלי חיים להישגים התנהגותיים מאוד מרשימים.

האילוף מול החינוך – סוד הבחירה החופשית

שיטה זו, למעשה, יסודה בהתניית הקשר שבין פעולה מסוימת – לשכר, ובין פעולה אחרת – לעונש; ולפעולה זו אנו קוראים: "אילוף". לדוגמא: אדם המגדל כלב לשמירה, ורוצה למנוע את כלבו מלאכול מידי אדם זר, כדי למנוע הרעלתו – במהלך האילוף, בכל עת שמתפתה הכלב לאכול מכל מקור אחר, חוץ מאשר מיד הבעלים – מכה המאלף את הכלב, עד אשר יוטבע בכלב – עולמית, הקשר שבין האכילה ממקור אחר לבין הכאב. ואז, לעולם לא יאכל הכלב ממקור אחר, כדי להימנע מכאב [בין בנוכחות בעל הבית, ובין שלא בנוכחותו; למסקנה מדעית זו, הגיע פיזיולוג רוסי ששמו  "איוון פבלוב", חתן "פרס נובל" שחי לפני כמאה שנה, וחקר את נושא "הרפלקס המותנה", אלא שלאחר הבנת משמעות המלה "אילוף", בלשון הקודש, מוכח, שהיהדות הקדימה אותו באלפי שנים] מכל מקום – זהו כוחו של ה"אילוף" וזוהי תכליתו. לסיכום: מכיוון שבעלי החיים נטולי בחירה חופשית – שיטת ה"אילוף", הפועלת על הרפלקסים הטבועים בהם – יעילה ביותר לגביהם.

(צילום: shutterstock)

להבדיל מבעלי החיים, על אף העובדה שגם את בני האדם חנן הקב"ה באינסטינקטים טבעיים מוּלדים, הואיל ונֵיחנו בני האדם גם בחכמה, בינה ודעת – מנהלים בני האדם את חייהם מתוך בחירה חופשית, ואין הדבר סותר את עובדת היותם בעלי טבעים מוּלדים, כלל ועיקר. אדרבה, טבעים אלה משרתים את כושר הבחירה החופשית באדם. אלא, שמחמת היות בני האדם בעלי בחירה חופשית – אין אפשרות להגיע ע"י "אילוף", לתוצאות מושלמות עם בני אדם. ואע"פ שניתן לכפות על האדם, בדרך זו, כללי וחוקי התנהגות מסוימים המנוגדים לרצונו, ע"י התניית הקשר שבין פעולה מסוימת לשכר, ובין פעולה אחרת לעונש, הואיל והאדם הינו בעל בחירה חופשית – כאשר יחשוב האדם, במצבים מסוימים, שאין העונש ודאי – יתכן בהחלט, שיבחר לנקוט דווקא בדרך המנוגדת למערכת החוקים שנכפתה עליו.

הגוף מציית – ומה עם הלב?

לעומת זאת, הואיל וה"חינוך", כפי שהוגדר ביהדות, כהתחלת כניסת האדם למסלול של קיום מצוות, כלומר: ציות לחוקים ומשפטים, ועיצוב דרכי התנהגות, התואמות למערכת כללים קבועים – על אף הבחירה החופשית הטבועה באדם – בכוחו של ה"חינוך" לעצב באדם אישיות צייתנית [הערה: ולהבדיל אלפי הבדלות מהיהדות, רק צריך להיזהר, שמערכת חוקים, אליה יציית האדם, תהיה חיובית ואנושית, הואיל וכבר הוכיחה ההיסטוריה, שיכול האדם להגיע לדרגת ציות מעולה – מחד, ומאידך – תת אנושית, מחמת ציות למערכת חוקים אכזרית – כפי שאירע בגרמניה, ע"י הנאצים, יימח שמם, לפני כשבעים וחמש שנה].

כאן המקום להבהיר, שאע"פ שדרך החינוך הנכונה מחייבת מידה מסוימת של כפייה, לצורך הכְוונה – אין דרך זו אלימה, ועיקרו של החינוך הינו למעשה – הנחלת ערכים חיוביים, והטמעתם בנפשו של החניך – באופן שיבין בשכלו, ויפנים אל ליבו [ככתוב (דברים ד' ל"ט): "וְיָֽדַעְתָּ הַיּוֹם, וַֽהֲשֵֽׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ"], ורק אז – "גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה", הואיל וחוּנך "עַל פִּי דַרְכּוֹ". יש לציין, שהנחלת הערכים נותנת משמעות לחיים, הואיל והם כשמם – בעלי ערך, וממילא, כאשר מאמץ החניך לעצמו ערכים, והוא מקבל תגובות של הערכה על כך – גדל ערכו העצמי, והוא מתחזק להמשיך ולקיים את הערכים אשר רכש לעצמו, ולרכוש לעצמו ערכים נוספים, ובזאת להמשיך ולהגדיל את ערכו בעיני עצמו ובעיני זולתו. משום כך, ולמרות שהצָּבת גדרים הינה אחת המטרות היסודיות של החינוך [לצד הנחלת הערכים] – עיקרו של החינוך חייב להיעשות ע"י עידוד, ולא ע"י השפלה, הואיל ומצאנו בדברי רבותינו, שההשפלה מורידה את ערך החניך בעיניו, ואז משום ערכו העצמי הירוד – לא ימָנע מן החטא. וכן כתב ר' מתתיה היצהרי בפירושו למשנה (אבות פרק ב'), בשם הרמב"ם ז"ל, וז"ל: כשיחשוב עצמו חסר, לא יגדל בעיניו חסרון שיעשהו, עכ"ל.

למה לא לגנוב? מאהבת השם יתברך

מתוך לימוד ההבדל בין "חינוך" ל"אילוף" מוכח, שאם יאמר אדם לבנו: "בני, אל תגנוב! שאם תגנוב מאחרים – יגנבו אחרים ממך!" אין זו מדרכי החינוך, הואיל והדגש הוא על התוצאה – בדומה לאילוף. ואז כאמור: אם יראה לו שגם אם יגנוב לא יגנבו ממנו – עלול הוא לבחור לגנוב.

לעומת זאת, כשאנו פונים לילדינו ומספרים להם אודות מעלתם של הצדיקים, הנזהרים מלפגוע בממונם וברכושם של זולתם, אפילו יותר מאשר שומרים הם על של עצמם, ושזוהי אחת ממצוות השם יתברך, ובכך הצדיקים עושים לבורא נחת רוח. וכשהם, ילדינו, הולכים בדרך זו, הם ממש כמו הצדיקים, ובזאת הם נעשים טובים יותר וחשובים יותר – מקדשים שם שמים, ומרבים: אהבה ואחווה, שלום ורעות בעולם, ועולים, ומעלים את כל עם ישראל איתם, ובזכות זו הקב"ה שמח בהם, ומוריד שפע לעולם בזכותם, ומרפא חולים, ומציל אותנו מאויבים, ועוד מעלות רבות לשם המחשת העניין, והחדרת חשיבותו בליבות הילדים; בדרך חינוכית זו, אנו מעלים את ערכם בעיני עצמם, מחזקים אצלם את הרצון להיות טובים יותר, ואנו מחסנים אותם בפני קשיי התמודדות בנושא הממון – גם כאשר אינם נמצאים תחת שליטתנו. בדיוק כמאמר הפסוק (תהלים כ"ז ד'): "כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים", המדבר בחינוך הילדים.

(צילום: shutterstock)

על פסוק זה כבר הקשו: לכאורה, גבורתו של הגיבור צריכה להימדד דווקא בקרב פנים אל פנים. אם כן, מדוע יחשב אדם השולח חיצים ממקום מסתור לגיבור? ולכאורה, אין כאן אלא פחד?  ואמנם, התירוץ לקושייה זו הוא, שהמשל מתאים לנמשל – הואיל ובא להמחיש את המשך מסלול החץ, לאחר שעזב את ידי היורה. כאשר ממשיך החץ במסלולו, למרות הרוחות הרעות וההשפעות הזרות, ופוגע במטרה – אין לך ראייה גדולה מזה להצלחת הגיבור היורה אותו. אבל כאשר מושפע החץ מרוחות רעות וכדו', ואינו ממשיך במסלול שיעד לו היורה – יתָּלה הכישלון ביורה [הואיל ולא כיוון את החץ כראוי]. ומכאן לחינוך: מכיוון שמטרת החינוך היא: שילדינו ימשיכו בדרך שחונכו, גם לאחר שעזבו את "קן גידולם", כשם שמטרת היורה היא: שהחץ ימשיך במסלולו גם לאחר שיצא משליטת היורה – המשל בפסוק מדויק ביותר.

התשובה: בחירה לשוב לדרך האמת

מכל האמור לעיל, המסקנה העקרונית המוכרחת היא, שדרך ה"חינוך" הינה הדרך היחידה המתאימה להנחלת ערכים אנושיים ומוסריים, ואימון לבחירה נכונה בהתמודדות עם ניסיונות החיים. בניגוד לדרך ה"אילוף" – שהיא כפייתית, ואינה מועילה, ואפילו מזיקה להשגת ערכים חינוכיים.

כעת, לאחר שהובן שדרך ה"חינוך" הינה הדרך היחידה המתאימה להנחלת ערכים אנושיים ומוסריים [הערה: לדוגמא האישית יש השפעה ניכרת על החניכים – לחיוב ולשלילה], ולכן הרוצים לחנך – מוכרחים ללמוד את יסודות דרך ה"חינוך" [ולא כאן המקום להרחיב בזה] – ומלבד ההכרח בלימוד, דרך ה"חינוך", הלכה למעשה, צריכים לבחור בערכים הנכונים, אותם רוצים להנחיל לחניכים. ואמנם, בכל התרבויות השונות של אומות העולם, מצאנו שאיפה להנחלת ערכים שונים ומשונים, המשולבים במערכות חוקים שלטוניות אנושיות שרירותיות וכוזבות, שהומצאו ע"י בני אדם, כמאמר הנביא (ירמיה ב' י"ג), וז"ל: "בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִילוּ הַמָּיִם", ע"כ, שאף לא אחת מהן הוכיחה את עצמה – ולוּ במקצת, ולכן אינן שורדות, ודומות לאופנות הלבוש, המשתנות חדשים לבקרים. ואין צריך לומר, שמעולם לא הביאו לשביעות רצון הנשלטים, והמציאות החברתית העגומה, בחברה האנושית העולמית, מעידה על כך כאלף עדים.

להבדיל מהנ"ל, היהדות הינה מערכת חוקים אלוקית מושלמת "הוראות היצרן" – "תורתנו הקדושה", שהונחלה לנו – עם ישראל, בזכות אבותינו הקדושים ע"ה, ע"י משה רבנו ע"ה, מבורא העולם – הקב"ה, "אלופו של עולם", כאמור במסכת אבות (א' א'), וז"ל: משה קיבל תורה מסיני וכו', ע"כ. שנועדה להדריך את האדם בחיי העולם הזה – כדי שיזכה לחיי נצח בעולם הבא, כאמור במסכת אבות (ד' ט"ז), וז"ל: רבי יעקב אומר: העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתכנס לטרקלין, ע"כ. מערכת חוקים ומשפטים זו, אמת מושלמת היא, כאמור במדרש תנחומא (במדבר, פרשת קרח אות י"א): "משה אמת, ותורתו אמת", הכוללת כללי התנהגות: "בין אדם למקום" ו"בין אדם לחברו", שבהם – גם החיוב לעמידה בכללים של "בין אדם לחברו" מחויב ע"י בורא העולם – יתברך שמו, ומאפשר לפרט ולכלל המקיימים אותו – חיים מתוקנים, באיכות שאינה ניתנת לתיאור, שפע רוחני וגשמי בלתי נתפס להבנה אנושית, וטועמיה – חיים זכו. וכבר היו לעם ישראל תקופות רבות כאלה, של שגשוג ופריחה, כאשר הלכו בדרך השם – דרך אבותינו הקדושים – כמובטח בתורתנו הקדושה.

לזכות עם ישראל יאמר, שכיום – אלפים ורבבות חוזרים לכור מחצבתם, בשמירת השבת, הכשרות, שאר המצוות, לימוד התורה וחינוך הילדים על אדני התורה והמצוות וליראת שמים; ואע"פ שהורגלו כבר לדרכים שונות, מתוך הבנת הטעות שבדבר – בוחרים הם לשוב לדרך האמת. יהי רצון, שנהירה זו תחזיר אותנו, יחד עם כל עם ישראל, בתשובה שלימה, ונזכה לגאולה קרובה, לביאת משיח צדקנו ולבניין בית המקדש – במהרה בימינו, אמן.