תיאטרון האבסורד: מחשבות על החינוך החילוני בארץ

אני לא כלכלנית. לא סוציולוגית. לא משכילה. בלי תואר ראשון. אלרגית לאקדמיה. אבל יש לי כלי אחד שעלה לי ביוקר, ואי אפשר לקחת ממני – למרות שלפעמים אני מקווה שניתן היה – וזה קצת ניסיון. הניסיון שלי הוא שנים של ילדות ונעורים וצבא (וטיפהל'ה אוניברסיטה) בתוך המערכת הישראלית החילונית. ולאחר מכן, עוד כמה שנים בקהילה של חוזרים בתשובה, קהילה בעלת צביון חסידי.

בגלל שבכל זאת, אין לי מספיק ניסיון וידע כדי להקיף את הנושא, ואפילו חלק קטן ממנו, אני מבקשת בעיקר להעלות שאלות. סימני שאלה שעולים אולי אצל כל אדם – ולפני כולם, אצל חוזרים בתשובה, או כל אדם שנמצא על הגבול, או שהכיר בכל דרך את העולם החרדי וגם את זה החילוני. כי מי כמוהו יכול להבין את התהום את האבסורד, שבדיבור על החרדים כעל עול כלכלי.

הנה כמה מהשאלות שעלו אצלי, בעקבות אירועים אחרונים, וראיונות שבהם צפיתי: אפילו אם רוב החילונים בגיל מסוים עובדים - מה הם עושים בעבודה? העובדים במשרדי הפרסום, בתעשיית הבידור והפנאי, בחברות הסלולר והאינטרנט, בחברות הביטוח - האם זהו תוצר? לאיזה כיס הולך אותו תוצר, ומה התועלת האמיתית של עבודתם? האם התל"ג הוא השורה התחתונה? האם התל"ג הוא ערובה ליציבותה של חברה? האם אפשר להישען על הגרפים של העו"ש בלבד, כשבאים לבחון את כוחה האמיתי של מדינה, ואת גבורתם של אנשיה? האם מה שהטביע מדינות לאורך ההיסטוריה, היה תל"ג נמוך – או דווקא חור מוסרי בתחתית הספינה, ששאב אליו גם את התקציבים, ולבסוף הביא לשקיעתה?

תמיד טוב ללמוד. אבל כמה מהספרים שכאן יובילו את האדם אל מהות חייו בעולמו?

ואם מדברים על משברים כלכליים כרקע למלחמות ולשקיעה, כמה מהמשברים הכלכליים של העת החדשה נבעו מספקולציות של הבורסה, מבניית מגדלים באוויר? משפחה של שמונה נפשות שגרה בדירת שני חדרים עם מרפסת (לא מחזה נדיר באזורים חרדיים), עד כמה היא פגיעה למשבר כלכלי כזה? אולי הריאליות הכלכלית שנכפית על החרדים על ידי העוני וההסתפקות במועט, דווקא היא הביטוי הפשוט ביותר של חוסן הכלכלי?

מהי חברה יצרנית? מה היא מייצרת? מי חי בעוני (אבל בכיף), ומי חי במותרות? איך מגדלים חמישה או שישה ילדים בתקציב שבו, במרחק של עשרים דקות נסיעה, מגדלים שניים? מהי המשמעות הכלכלית ארוכת הטווח של ציבור שמסתפק במועט, לעומת ציבור שלא מסתפק בהרבה, ובעוד יותר הרבה (מאוד), עם השנים? מה באמת עולה לנו ביוקר? לאן הכסף של העירייה ושל המדינה באמת הולך? כמה עולה מלחמה? כמה עולה מופע בכיכר רבין לכבוד איזה חג שהמציאו, ולמי המופע הזה מועיל? מהי בורות? באיזה מבחן מיצ"ב אפשר למדוד תלמיד כיתה י"ב, שלא יודע מה זה תפילת שמונה עשרה? מי היא החברה הישראלית? האם היא חפצת חיים? מהם חיים בעיניה? ואם אנחנו רוצים לחיות בברלין – למה לעשות את זה דווקא פה? פה חם וקשה.

האם החרדים באמת לא עובדים? האם הנשים החרדיות באמת לא עובדות? האם ייתכן שיש סיבות (ערכים, הלכה, צניעות) שבגללם עולמות עבודה רווחיים יותר חסומים בפני הציבור הזה? למה צוות שמרכיב אייפון מרוויח עשרות מונים יותר מאשה שמביאה ילד? מה סכנה גדולה יותר - קצבאות הילדים, עלות השוקו והמיטה והאוטובוס של ילד חרדי, או חברה שצורכת את עצמה לדעת? ולמה החרדים לא הפגינו במחאת האוהלים? ולא במילקי? ולמה המילקי בבני ברק זול יותר? ולמה העוני שם כואב פחות, מעליב פחות, אנושי יותר?

ומה לגבי אוכלוסיית מדינות מסוימות במערב, שמתאפסת לאיטה כי אין ילדים? ולמה אין ילדים? שמעתי את רותם סלע, כתב כלכלי ב-nrg, עונה בפשטות: "המערב הופך לחברה של בתי אבות עצומים. לציוויליזציה שמתאבדת. ומעל הכל: זו חברה שנכרת רצונה לחיות". 

הוויכוח החרדי-חילוני הוא לא על כסף, אני חושבת. באחד הסרטים שראיתי אז, אמר הפיזיקאי המשוגע לשכנתו: "כסף הוא סיבה חשובה, את צודקת. אבל נדיר מאוד שהוא הסיבה האמיתית". 

רבים מאיתנו שילמו מחיר כבד על הבלבול

אני גדלתי בחברה יצרנית. כולם עבדו, ועבדו קשה. בכל זאת, חלק מהמשפחות חיו במועקה כלכלית מתמדת. גמ"חים – זה סוג של תכנית ביטוח? לא היה דבר כזה. לקחנו הלוואות. שקענו במינוסים, שילמנו ריביות. בינתיים, העיר התרחבה, בתי ספר ומוסדות הוקמו. סביבנו, תל אביב הלכה והפכה יפה יותר (במונחים מערביים), עשירה יותר, אופנתית יותר ויותר. הדברים התקדמו, התל"ג צמח.

עוד בבית הספר היסודי, התחלנו להשתלם באמנות הניכור. כשלא היה מה לעשות איתנו, הושיבו אותנו בחדר המחשבים. שמחנו. שיחקנו בחלליות, בדייב, בצבע את המפה. חמש שנים אחר כך עברנו לסנייק. חמש שנים אחר כך לאינטרנט. אחר כך לאייפון. בקולנוע ראינו סרטים של דיסני, על נסיכות אמיצות ורזות. אחר כך ראינו סרטים אחרים, שהשתעשעו עם התפישה שלנו על אהבה, גורל ואיכפתיות. 

כך נראים חלקנו בימים מסוימים. אבל היי, העיקר שהתל

אבל החברה, המנוונת ממילא, הלכה והתנוונה. בתי הספר לא יכלו ללמד אותנו דבר, והרגשנו את זה (פה ושם הופיע מורה עם לב טוב, שנתן לנו כוח להמשיך עוד סמסטר). ערכים לא היו. הצופים היו ערך עליון, וצופים זה לא ערך. בטיולים, היינו מחכים ללילה, וצובעים זה את זה במשחת שיניים. מישהו המציא את האינטרגרציה, והילדים העניים מדרום העיר יובאו לצפונה, וישבו באותה כיתה עם אלה העשירים. הלבבות על פי רוב נשארו פרודים, הגבולות ברורים.

בשיעורי תנ"ך פירקנו את הפרקים, את הפסוקים, לפי אסכולות ותקופות. למדנו על מבנה כיאסטי, על המספר המקראי. על חוקי חמורבי, על תיאמת, על עלילות גלגמש. ביום הזכרון עמדנו, נזכרנו באח של ילדה אחת שהכרנו. ביום העצמאות משתכרים. ילד עצוב, ילד כואב, מי יעזור לו ומי יושיט יד? אין משגיח, פה זה לא בני ברק. אמונה? בעצמך. ביטחון? עצמי. גם המורה מבולבל, גם יועץ השכבה. רבים מאיתנו שילמו מחיר כבד על הבלבול הזה, כשהדבר הגיע למקומות הרגישים: קשר בין המינים, ערך עצמי, בריאות נפשית. והתכלית של כל זה? אין תכלית. אין סיבה. ונדמה שמצבנו היה מצוין, יחסית לתיכוניסטים של היום.

חיפשנו לב זהב. ניסינו את הבודהיסטים. הסופים. את אושו וגורדייף. פילוסופיה יוונית. לאן שאפשר, רק לא הביתה. ניסינו מדיטציות, יוגה, ובו בזמן הערצנו כוכבי קולנוע נוצרים. אפילו כשביקשנו ללמוד על צדק, ניסינו להשען על אנגלס וגנדי, הרבה לפני הנביא ירמיהו. רצינו להיות מפורסמים. בינתיים, הנשמה צעקה. כל העולם שממה.

ונחזור לתל"ג לרגע - כי גם בתחום הזה לא תמכנו מי יודע מה בתוצרת המקומית. העדפנו בגדים מיובאים, כמו גם נעליים. כי החיים האמיתיים התנהלו במקום אחר, ובאנגלית. וכך, בשעה שמשפחה מסנהדריה העמיסה בימי חמישי חצי סופר על העגלה - תנובה, שטראוס, טרה, חומוס אחלה, צבר, סנו, השחר העולה, הרבה במבה אסם - אנחנו חיזקנו את זארה. נסענו לטייל באירופה וארה"ב לפני שטיילנו בארץ. ושם האנשים היו יותר אדיבים. ראינו טלוויזיה, ואז רק עוד טיפ טיפה. דרכה פיתחנו רעיונות משונים על החיים, כמו גם הפרעות אכילה.

אחר כך שלחו אותנו לצבא. גם בצבא, אגב, יש יחידות יצרניות יותר ופחות, ולמרבה אי הנוחות, זה לא מתחלק לפי חרדי וחילוני. אני לא הייתי יצרנית. אבל הייתי חילונית, אז זה בסדר. ויש תעודת שחרור. וי. אחר כך לאוניברסיטה. רבים מהחבר'ה של תל אביב הלכו לכיוון של מדעי הרוח. למדנו קולנוע, היסטוריה (לפי מי?), אמנות. בינתיים עשינו סרטים, ניתחנו יצירות מופת מערביות, ניסחנו את דעתנו. כך למדנו להיות יצרניים? חלקנו המשיכו אחר כך לתואר שני. אפשר להמשיך לדוקטורט. אפשר לקבל מלגה. אפשר להמשיך ולהמשיך.

למה מראים סרטים כאלה, למה זה מה שמלמדים?

חלקנו יצאנו מהעולם הזה איכשהו. כל אחד בדרכו, מי בשן ומי בעין, נאחזים בתורה שאספה אותנו בחזרה כמו ניצולים של ספינה טובעת. חלקנו עדיין לא.

אני נזכרת עכשיו בשיעור קולנוע, באחת האוניברסיטאות בהן למדתי. הושיבו אותנו, תלמידי תואר ראשון, באולם ענק. המרצה דיבר, אני לא מצליחה להזכר על מה, ואז הקרין לנו חלק מסרט. הסצנות היו אלימות בצורה שגם אני, בוגרת מצטיינת של הסופרנוס, משום מה התקשיתי לעמוד בה. אלימות ועצובות. איש אחד נפצע, ואז טיפס ועלה מהקבר. מרדף מכוניות, בניין המשרדים בלילה, חוסר אונים וכאב. כל הסרט התייפחתי. לא מאימת הסרט, מהזוועה של הריק. של החלל הפנוי. מזל שהאולם היה חשוך וגדול. מימיני ומשמאלי המושבים היו פנויים.

שנים אחר כך, שהתחלתי להתקרב, או קצת לפני, כתבתי מייל לאותו מרצה. למה הראית לנו את הסרט הזה, שאלתי. מה העניין. למה מראים סרטים כאלה, למה זה מה שמלמדים? מה ניקח מזה לחיים? שאלה מצוינת, המרצה ענה. אני נוסע לחו"ל, ומיד כשאשוב, אענה לך באריכות. מאז שנים חלפו, ולא קיבלתי תשובה. אולי זו התשובה, בעצם.

אין חינוך היום בישראל החילונית, אומרים בסרט שצפיתי בו לאחרונה. לא לומדים כלום, התלמידים לא מקשיבים. כששמעתי את זה, נזכרתי בשתים עשרה שנות הלימוד שלי. ואז הפציעה מחשבה אופטימית: אולי כל כך רבים התלמידים במערכת החינוך הישראלית החילונית שלא מקשיבים ולא מכינים שיעורי בית – כי הם פשוט עדיין בגיל שבו הם קולטים קצת אמת? אולי הם קולטים שהדברים שמלמדים אותם הם דברים שלא שווה ולא נכון (ולפעמים אסור) ללמוד? אולי עד האוניברסיטה הם שוכחים.

לפי עולם הערכים המערבי, יש מצב שגם הוא תורם לתל

אני לא מציעה שימשיכו לא להקשיב. אני עדיין זוכרת את הלב שהתכווץ בתיכון, ממעמדו של המורה. אני רק חושבת על האבסורד שבבסיס התפישה, שהקימה מראש את בתי הספר האלה. 

תוצר של מדינה לא נמדד בטונות ולא בתל"ג - וגם תכלית לא נמדדת בכלים האלו. חישובי תוצר שמנותקים ממחשבה על התכלית של אותו תוצר, משולים למנוע סילון שמחובר לאופניים – שנוסעים אלי תהום. התפקיד שלנו הוא לא להתחרות עם מדינות המערב. המערב טועה, המערב הוא מגדל קלפים, ושמעתי שמי שביקר בפריז מאז מתקפת הטרור יודע את זה טוב מכולם. כי חוסן לאומי הוא – לפני הכל – עניין רוחני. פעם ידענו את זה, חבל שהיום שכחנו.

החברה החרדית היא חפצת חיים – כי יש לה בשביל מה לחיות. לא באנו ליהנות, אומרים – נכון, יש סיבה טובה יותר. מעריב היה תפילת ערבית הרבה לפני שהוקם העיתון, ויהיה כך, הרבה אחרי שייסגר. היהדות, התורה, אנשי התורה, הדבקים בה – הם מעל הזמן. ומי שלא מכיר בכך, מוזמן להכיר את החומר.