ענני יהלומים בדרך אליך: פרשת ויקהל לנשים

לפעמים כשאני פוגשת אישה שמדברת איתי בפאתוס על קיום מצוות, ועל האושר הטמון בהם, הלב שלי מתכווץ. איך הולך לה כזה בקלות? מה זה? אין לה יצר הרע? ואז הבנתי והגעתי למסקנה, הוא פשוט מפחד ממנה, היצר, היא בטח דרכה עליו בנעלי השפיץ שלה ובעטה בו לקינוח. לא הייתה לו ברירה, והוא נמלט כמו פודל יללני לעברם של לקוחות אטרקטיביים יותר, כמוני למשל.

אצלי בכלל, היצר מחופש לגברת, כן, מגונדרת כזו עם נעלי עקב, חליפה מחויטת ואודם על השפתיים, ויש לה מתק לשון ועושר שפה, לא יודעת איך היא שמעה, אבל גונב לאוזניה שנעניתי סופסוף לבקשת בעלי, להזמין אורחים לשבת, מה יש? גם מצוות הכנסת אורחים, וגם באמת, הגיע הזמן שאפתח את הבית ובעיקר את הלב ואשמח משפחה נוספת בישראל, אמרתי ישר, למה לא? בשמחה! היא מיד קפצה לי מול העיניים.

"בשמחה, את אומרת, בשמחה, אני כבר אלמד אותך מה זה שמחה" הזהירה וניגשה אל התריסים, מנגבת את אצבעה שנהפכה אט אט שחורה. היא הניפה אותה למולי עם הממצאים המרשיעים. "כך, את רוצה להזמין אורחים? ככה?"

"שטויות" אמרתי לה "מי בכלל ישים לב?".

(צילום: shutterstock)

"בטח ישימו לב, זה שהם לא יאמרו לך שום דבר, כי אורחייך מנומסים ואדיבים, זה עדיין לא מעיד עליהם, שהם לא חושבים, ואחר כך כמובן, גם ישתפו אחרים במחשבות הנחמדות הללו", כך נאום הגברת הנחמדה גם.

לא הספקתי לענות לה, והיא כבר הריצה בפני סדרת שאלות כמו עיתונאית מקצועית. חדר הרחצה שלכם, מבריק דיו? המאכלים שאת מכינה, לא נראים כמו אוכל גורמה, אמת? על העוגות הפשוטות שאני איכשהו מכינה, היא בכלל לא רוצה לדבר, והילדים, הילדים שלך לא רבים, נכון? בטח לא על שולחן שבת". היא נאנחת, מצקצקת בלשונה, ומסיימת בציניות "שבת לתפארת תהיה לך. רחמנות עליך, כבר מעכשיו"

ורגע לפני שאני מתקשרת לבעלי, בהיסטריה, שיבטל את ההזמנה לאירוח, עולים במוחי דבריו של הכלי יקר על הפסוק "והנשיאם הביאו את אבני השהם" (פרשת ויקהל) שהכוונה לא רק לנשיאי העדה אלא לנשיאים כלומר העננים הביאו את האבנים היקרות. הוא מצטט את הגמרא ומסביר שהגשמים נעצרים בגלל אלו שפסקו לתת צדקה, ואם לא נותנים - אז גם העננים מסרבים לתת גשם. אבל כאן בבניית המשכן, שכל אחד נתן נדבתו אז הנשיאים (העננים) הביאו גשמם בעתם, והיתה הברכה משתלחת בכל מעשה ידיהם עד שהיו קונים אבני שהם, וכל אבן יקר ע"י רוב עושר שהשפיעו להם הנשיאים.

ובמילים שלנו - קשה לך, את עוצרת את הנתינה. גם ענני הברכה של חייך עצורים, ומסרבים להוריד את השפע האושר והעושר שאת מצפה להם. לעומת זאת, את פותחת את ידייך ואת לבך להעניק לאחרים? גשם של רווחה ינחת עלייך וירטיב אותך בטיפות של שמחה ותקווה. אז למה את מפחדת לתת? תני בשמחה, בריווח כפי שאת יכולה, מעשייך יתאדו לעננים שירעיפו עלייך כל טוב, בדיוק כמו מחזור הגשם.

השלום לאורחים? את שואלת בסקרנות. אכן, שלום להם ושלום למארחיהם. הייתה אווירה מקסימה, והם כל כך נהנו וממש לא רצו לעזוב. אם לא שהראיתי להם באלגנטיות את הדרך החוצה, פשוט דאגתי להם. הם כבר ביקשו להתארח פעם נוספת, ואיך הם יבואו שוב, אם הם לא יצאו. צריך הגיון בריא בחיים, לא?

ועכשיו ברצינות, לאחר האירוח המוצלח, לא איחרו לבוא ענני השמחה והברכה המשתלחת אל חיי, איך? את זה, נבצר ממני לספר הפעם, אשאיר זאת לדמיונכם הפורה...

באחד הימים, פנה גבאי בית הכנסת לאבי שיחיה, להתייעץ עמו מה לעשות. עד עתה התפללו אנשי הקהילה בקרוון פשוט, ועכשיו המועצה הסכימה לתת שטח לבניה, וגם ברוך השם, נאספו במאמצים מרובים כספים בסכום המספיק לבניית השלד בלבד. השאלה שהופנתה לאבי הייתה, האם לחכות עד שייאסף כל הכסף לבניית הבניין כולו או להתחיל בבניה. הגבאי התמלא בחשש גדול. אם לא יצליחו להמשיך לבנות, הרי הכול ילך לטמיון, כדאי?

אבי היה נחרץ בדעתו, ודאי תתחילו בבניה, ומה יהיה הלאה, אל דאגה, והבנייה החלה ו...נעצרה.

השלד עמד בבושתו, מחכה מתי יסיימו את בנין בית מקדש מעט זה. אך מה לעשות, כספי הצדקה ניתנו טיפין טיפין, ולא הספיקו לים ההוצאות.

אוטובוס משקיעים מחו"ל, שסייר ביישוב, נעצר ליד השלד הגבוה. מה זה? שאלו יושבי האוטובוס את ראש המועצה שאירח אותם. התשובה שלו גרמה להם לפתוח את הלב ואת פנקס השיקים. עוד באותה שנה נסתיימה הבנייה, ועד היום בית הכנסת מתנוסס ביופיו, בכניסה לישוב.

העננים שמתאספים שם מחכים רק לך

את רוצה לתת צדקה, להעניק שמחה לנשים אחרות, לפזר חסד ואהבה, והנה חומה של חששות וקיר של פחדים מונעים אותך מכל אלה, עצרי רגע והביטי לשמים, העננים שמתאספים שם מחכים רק לך, אם תעצרי, הם יעצרו גם, אל תניחי לדאגה מפני הבאות לשלוט בחייך. תתני ותתני והנה הם באים, הנשיאים להמטיר עלייך אבני שוהם ויהלומי ברכה.

(צילום: shutterstock)

יהי רצון שהנתינה תהיה חלק ממהותך, ורגלייך ירקדו תמיד בינות לשלוליות האושר והעושר שירעיף ה' עלייך ברוב חסדו.

נ.ב. אחרי שסיימתי לחבר את המאמר, פנתה אלי הגברת הנ"ל, זאת עם האודם על השפתיים. "לא הצלחתי לשכנע אותך להפסיק לכתוב על הנתינה, אין בעיה. אני הולכת לשכנע את העורך לא לפרסם אותו, ואם לא אצליח גם איתו, אלך לשכנע את הקוראת הפוטנציאלית לא לעיין בו, ובטח לא להפיץ אותו הלאה, יש גבול למה שאפשר לתת", אמרה וטרקה את הדלת. אני לא יודעת מה תהיה התחפושת שלה אצלך, אבל ראי הוזהרת...

המאמר נכתב לע"נ בת דודתי רבקה ג'ני סופיר ע"ה

יעל עט לוי היא מרצה ויוצרת 8400398@gmail.com