איך מקבלים שבת ברוגע נפשי?

אחחח... שוב לפת אותי הכאב בעוצמה רבה. חיכיתי כבר להתפתחות המתבקשת, אך המיילדת שהגיעה לחדר הלידה שבו שהיתי, גרמה לי להתייאש. "גברת, אני לא מבינה למה שלחו אותך ממחלקת נשים. אין סיכוי שתלדי הלילה, את אפילו לא במצב התחלתי. בינתיים כדאי שתחזרי למחלקה", אמרה ויצאה מן החדר, משאירה אותי לבדי עם מחשבותיי.

הרגשתי מתוסכלת, כאובה ומיוסרת.

התסריט של הימים האחרונים רץ במהירות במוחי. אני מסתובבת בין ביתי, מחלקת נשים וחדרי לידה, עוברת בדיקות מציקות, נדודים ליליים ואין סוף אכזבות. המצב נראה תקוע, כאילו כל העולם יולד, או ליתר דיוק, כל העולם יולדת, ורק עלי דילגו משום מה.

הכאבים המרובים שחשתי לא שכנעו, כנראה, את המוניטור המצפצף לשתף עמי פעולה, ולפרגן לי ציורי גרף גבוהים יותר ומרשימים. מעבר לכך, גם ההתקדמות הפיזיולוגית נשארה כמות שהיא, בלי להשתפר ולנוע לאן שהוא.

זהו, הגיעו מים עד נפש, עוד מעט יוציאו אותי מכאן ואני  ל-א  ר-ו-צ-ה!!!, עצמתי את עיני, נותנת לדמעות לזלוג מהן בחופשיות. "ה', בידך מפתח הלידה, למה הכל מתעכב? מדוע אני לא יולדת בזמן?", בכיתי בלא קול.

ואז ראיתי אותה, בעיני רוחי. גם היא כמוני מבוישת, שואלת אותי בעדינות, "ולמה את לא מקבלת אותי בזמן, ובכבוד הראוי לי?"

"את צודקת" עניתי לה, בעודי משחזרת את ערבי השבת בביתנו, המלאים בלחץ ובמתח, להדלקת נרות תמיד הגעתי נטולת נשימה, עייפה וחסרת כוחות, והיא, השבת, קיבלה אותי תמיד בחיבוק גדול ואוהב, מניחה לי להירגע בכנפיה.

אבל בתוך תוכי הרגשתי שהדבר צריך וראוי להשתנות, למה אני מעכבת משימות לרגע האחרון? מדוע ימי שישי מוצפים במטלות, שיכולתי לעשות בימים אחרים?

טוב, הבנתי את התשובה. "ה', אבי, אב הרחמן" אמרתי בשקט ובהיסוס "אני מקבלת על עצמי, בלי נדר, להתכונן לשבת כראוי, ולהכניס אותה מתוך רוגע ושמחה".

בקושי סיימתי את המשפט וחשתי טלטלה עזה בכל גופי. פלטתי צווחה חדה שהזעיקה את המיילדת. היא הופתעה לגמרי, "גברת, אני לא מאמינה, את בלידה, קדימה, בואי, שתפי פעולה".

תוך מספר דקות, הרך הנולד היה מונח בזרועותיי האוהבות, נותן בי מבט תמים ומתוק, ואני מתענגת על מראהו, כשבלב שירה ענקית של הודיה.

את נושמת לרווחה, אומרת מזל טוב, ורוצה להמשיך לאייטם הבא. אז זהו, אולי אצלך נגמר הסיפור, אבל אצלי הוא רק התחיל.

כשחזרתי הביתה, לא ידעתי את נפשי. קולות מהוססים עלו בי. אמא'לה, איך קיבלתי על עצמי כזו קבלה? איך אוכל לעמוד בה? במיוחד עכשיו, עם התינוק החדש.

אור החיים הקדוש נתן לי תשובה לשאלותיי הרבות, והוא אכן מופיע בפרשת כי תשא.

מה הכוונה לשמור את השבת? כמו "ואביו שמר את הדבר" שלא יהיה השבת כטורח אלא ממתין ומצפה מתי יבוא.

בעצם, חשבתי לעצמי, זה כמו כלה שמחכה ליום נישואיה. היא הרי לא תדחה את כל סידורי החתונה ליום האחרון. היא תתכנן באופן מושכל את כל ההכנות.

אז איך מקבלים שבת ברוגע נפשי?

1. קודם כל מחליטים. ורצוי לרשום את ההחלטה "אני רוצה בעז"ה לקבל שבת בזמן וכראוי".

2. כותבים את כל המשימות והתפקידים שעלינו לעשות במשך השבוע.

3. ממינים ומסדרים את המטלות לפי ימים. חלק מהפעולות יכולות להיעשות בתחילת שבוע, חלקן באמצעו, וכך נשאיר את ימי סוף השבוע פנויים להכנות האחרונות לקראת שבת.

(צילום: shutterstock)

נו, נו, הביצוע לא כזה קל כמו שזה נכתב. נדרשים ממך המון יצירתיות, שינוי תפיסתי ועיצוב הרגלים מחדש. והעיקר, להטמיע בנפשך את הגעגוע, אלא ממתין ומצפה מתי יבוא, לחכות לשבת כמו שאת מחכה למישהי שיקרה ללבך.

והשבת, היא תחזיר לך במקורה. מקור הברכה שלה ייתן לביתך שפע, שאת מצפה לו. התכנון שתעשי למענה, יסדר עבורך את כל השבוע. פתאום תמצאי זמן לעיסוקים שרק חלמת עליהם ועכשיו יוכלו להגיע לידי מימוש.

ולקינוח, אסיים בסיפור ששמעתי מנינתו של בעל המעשה.

יוסף ג'רבי היה ידוע בעירו, טריפולי, בירת לוב, כ"יוסף מוקיר שבת", כל חפץ מוצלח, מאכל טעים, יין מיוחד היה משמר עבור השבת. במשך כל השבוע, היה משתוקק לקראתה, כחתן לבוא כלתו.

בימי מלחמת העולם השנייה, באחת השבתות, ירד יוסף למרתף ביתו להביא את היין המיוחד ששמר לשבת. בדיוק באותם רגעים, החלה הפגזה אווירית על העיר, ופגז נחת ישירות על ביתו של יוסף. בני משפחתו הצליחו להימלט, אך כל הבית קרס, ויוסף נלכד במרתף בעודו מחזיק בידיו את בקבוק היין.

פחד החל להיכנס ללבו. האם ינצל? הוא לכוד בין ההריסות, האבק והרסיסים. הוא התחיל להשתעל, אין אוויר לנשימה, כמה זמן יוכל לעמוד בכך?

לפתע הוא רואה לפניו דמות מוארת, "אני מלאך השבת שלך, נבראתי ממסירות נפשך עבור היום הקדוש. אל תדאג, נשלחתי להצילך, ואני אשמור עליך עד שיבואו להוציא אותך מכאן".

וכך, כל אותה שבת ישב יוסף בין ההריסות, מרטיב את גרונו היבש באמצעות היין שבידיו, ורואה עין בעין את הצלתו הפלאית, בשעה שמוציאים אותו מערימת לבנים ענקית שהייתה פעם ביתו.

* * *

השבת קוראת לך, מחכה לגעגועיך. המלאכים שהיא שולחת לביתך בליל שבת עם הקידוש, רוצים לראות נר דולק, מיטה מוצעת ושולחן ערוך. הם משתוקקים לברך אותך, כן יהא לשבת הבאה.

יהי רצון שכנפיה המוארים של השבת, ושובל הברכה שלה, יסוככו עליך ויובילו אותך אל הרוגע והאושר, אותם את מבקשת.

המאמר נכתב לע"נ בת דודתי רבקה ג'ני סופיר ע"ה

יעל עט לוי היא מרצה ויוצרת 8400398@gmail.com