הפרעות קשב וריכוז: הווטסאפ של רהב-מאיר

האם רבי נחמן מברסלב כתב על הפרעות קשב וריכוז? על הקושי של כולנו בעידן הזה להתמקד במשימה אחת? והאם הוא גם כתב על חלק מהדרך להתמודד עם הבעיה?

בחלק היומי של פרשת השבוע ("ויקהל") מסופר על השבת. רבי נחמן מפרש את הפסוקים האלה כך: "המחשבות כרוכים ונסבכים (מסתבכים) זה בזה מאוד, ועל ידי זה הולכים מרעיון לרעיון וממחשבה למחשבה... והעצה הכללית לזה הוא שפתאום יעמוד האדם וינוח וישבות במחשבתו. וזה בחינת שבת, שבתוך כל הטרדות והבלבולים והרעיונים הרבים והמחשבות – יבטל את עצמו לגמרי וינוח וישבות, בבחינת שבת".

כמאתיים שנה לפני הווטסאפ וה"פושים" כותב רבי נחמן על כך שהאדם מוצף במחשבות ורעיונות קטועים ומבולבלים, ועל כך שיש לנו קושי לשבת בשקט ולחשוב מחשבה רציפה ואמיתית משלנו.

הפתרון שלו הוא קודם כל יממה שבה מנטרלים את כל הסחות הדעת האלה. אבל הוא לא מסתפק רק בשבת פעם בשבוע, וכותב גם על "שבת" בתוך ימות החול. הוא קורא לאדם להתאמץ ולמצוא זמנים של שקט והתבודדות גם בששת ימי הפעילות והעבודה: "צריך האדם לזכור תמיד להמשיך על עצמו קדושת שבת גם בימי החול, היינו שבתוך כל הבלבולים יעמוד וינוח בבחינת שבת, ועל ידי זה ינצל מכל המחשבות הרעות".

תהיה חכם

חוכמה. המילה הזו חוזרת שוב ושוב בפרשה, גם היום. הפרשה ("ויקהל") מתארת בפירוט את בניית המשכן, אבל היא לא מספרת רק על "התלהבות" או "קדושה" או "התרגשות" אלא גם על הרבה חוכמה ומחשבה ותבונה שהושקעו שם. בהתחלה מסופר לנו שאת המשכן יעשה "כל חכם לב", אחר כך נאמר כמובן שגם "כל אישה חכמת לב" תביא דברים למשכן, ושוב נאמר שנשים תפרו "בחוכמה" דברים עבור המשכן. גם בצלאל, בונה המשכן, מלא על פי התורה ב"חכמה בתבונה ובדעת". ואחר כך כתוב – "ויבואו כל החכמים העושים את כל מלאכת הקודש". המילה הזו מופיעה שוב ושוב, בהקשרים שונים. אי אפשר להתעלם ממנה. עולה מכאן שבפעילות למען דברים חשובים וקדושים – לא מספיקה רק התלהבות. התורה דורשת מאתנו חוכמה.

לאן לוקחים את האנרגיה?

משפט נוקב אחד מסכם את כל מה שקורה בפרשת השבוע. המשפט הזה מנסה להסביר מה בעצם מתרחש כאן: לפני רגע העם התלהב והתנדב כדי להקים את עגל הזהב, ועכשיו – אותו עם מתלהב ומתנדב להקים את המשכן.

יש ממש דמיון בין הפסוקים שבהם מתוארים שני ה"פרויקטים" האלה, אחד של עבודה זרה ואחד של קדושה. התלמוד הירושלמי מסביר זאת בסוג של סלוגן קצר ומשמעותי: "אין אתה יכול לעמוד על אופייה של אומה זו. נתבעים לעגל – ונותנים. נתבעים למשכן – ונותנים". כלומר, ציבור יכול להיסחף לעשייה שלילית או חיובית. חוכמת ההמונים יכולה להיות גם טיפשות ההמונים, תלוי מה היעד שמסמנים. בשני המקרים, יש פה איזה רצון פנימי לתת בלי חשבון, יש פה הכרה שיש ערכים שגדולים מהרכוש האישי שלנו. אולי לכן מצאנו תמיד יהודים בראש מהפכות - קומוניזם, סוציאליזם ועוד אידיאלים, טובים או רעים. פרשנים רבים מנתחים את הפרשה ומסיקים שהעיקר הוא לדעת (גם כציבור וגם כפרטים) איך ולאן לנתב את כל האנרגיה הרוחנית התוססת שיש בנו, בין דברים שהם "עגלי זהב" לבין דברים שהם "משכן".

הישראלי היפה והמכוער

במהלך מבצע "צוק איתן", בשידור חי, דיברתי עם הדובר של "סורוקה", או של "אסף הרופא" (אולי של "תל השומר"? לא זוכרת). הוא עלה לשידור כדי לבקש מהישראלים בקשה יוצאת דופן: להפסיק להגיע. להפסיק לבוא למחלקות, להפסיק להביא אוכל ושתייה וממתקים וצ'ופרים ופינוקים למי שמאושפז ומטופל שם. "אנחנו לא עומדים בעומס", הוא סיפר לי, "יש פה מאות אנשים טובים שמפגיזים אותנו בכל טוב. הפצועים לא יכולים לאכול כל כך הרבה מרשמלו, וגם האחיות לא".

בעודו מדבר בטלוויזיה, ראו ברקע אנשים הולכים עם סירים מלאי תבשילים, ובני נוער עם גיטרות ודרבוקות, כולם מלאי רצון טוב והתלהבות, עד שהיה צריך לעצור אותם.

זה היה גם משעשע וגם מרגש, וזה דומה למה שמתואר היום בחלק היומי של פרשת השבוע: העם מתחיל להביא דברים למשכן, והוא כל כך נלהב – עד שצריך להפסיק אותו. וכך זה מתואר בתורה: "ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמור: איש ואישה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש, וייכלא העם מהביא". כלומר, משה פשוט חייב לעצור את השטף המתפרץ הזה של הנדיבות וטוב הלב. אחרי חטא העגל (שכולו "הישראלי המכוער") יש פה תיקון של ממש: הרצון הטוב פשוט עולה על גדותיו והישראלי היפה - נחשף.

קדושת הזמן

רק אתמול, תוך כדי הכנות לשיעור, קלטתי את זה: לא סתם הפרשה מתחילה בשבת, ורק אז עוברת למשכן. אחרי חטא העגל, הפרשה בעצם מלמדת אותנו מחדש מה צריך להיות היחס שלנו לקדושה.

החטא היה מאוד גשמי ופיזי. אנשים לקחו את התכשיטים שלהם, עשו מהם עגל והשתחוו לו. לכן התיקון הוא מאוד עדין ומתוחכם – עם ישראל בונה משכן (כלומר, יהיה לנו מקום במרחב שבו תהיה קדושה פיזית), אבל עוד לפני המשכן – התורה מצווה אותנו על השבת.

כלומר, יש פה מימד חדש: לא קדושה במרחב, אלא קדושה בזמן. וקדושת הזמן הזו - היא מעל קדושת המקום. הרי אחד הדברים הראשונים שהפרשה מלמדת הוא שצריך לעצור בשבת את בניית המשכן. למרות שזו מלאכה חשובה ולמרות שאנחנו מתלהבים – צריך לעשות סטופ לפעילות שלנו במרחב, ולתת לקדושת הזמן להיכנס. זה מנגנון שנכון עד היום: שישה ימים האדם כובש את הטבע, פועל, יותר, מתקדם במרחב, אבל ביום השביעי הוא עוצר ומרפה ומפסיק לכבוש. אחד הפרשנים מגדיר זאת כך: ששה ימים אנחנו משתלטים על העולם – וביום השביעי אנחנו מנסים להשתלט על עצמנו.

להצטרפות לקבוצת "החלק היומי" של סיון רהב מאיר, נא לשלוח בהודעת ווטסאפ את שמכם בלבד למספר 054-8151949