"מצטערים, לא נראה לנו שזה יכול להתאים"

אני זוכרת את הרגע ההוא, כאילו היה אתמול.

עמדתי מול החלון המואר בנרות החנוכייה שזה עתה הדלקתי, בדירתי השכורה בניו יורק. האור המפזז אל מול פניי הרטובות מדמעות, היה אנטיתזה גמורה לחושך הגדול ששרר בחוץ, ברחוב הקפוא והריק כמעט מכל סממן יהודי.

הנחתי את סידור התפילה על אדן החלון, התבוננתי על האור הזה שכל כך בטוח בעצמו וב'מקום' שלו בעולם – ומפי נמלטה זעקת שבר, המלווה בתפילה מלב נשבר: 'ריבונו של עולם, עד מתי אקרא ולא תענה? עד מתי אהלך בעולם ברגליים יחפות ולב כוסף, ואתפרנס בקושי רב מעיסוקים שאינם תואמים את כישוריי ושאיפותיי?'.

אלפי פעמים קודם לכן התפללתי את התפילה הזו בוורסיות שונות, וביקשתי ממנו שייתן לי פרנסה לפי נטיית נפשי ומידותיי - אבל התפילה ההיא בניו יורק, הרגישה לי לגמרי אחרת. מיד לאחריה, כמעט ויכולתי להרגיש את טעמה המתקתק והמרגיע של הישועה על לשוני, ולשמוע את בת הקול הדקה שיצאה משמיים וכמו לחשה באוזני שבקרוב ממש, יסתיימו הייסורים של 12 שנות חיפוש קדחתני אחר ה'משבצת' שלי בעולם, ואת מקומם תתפוש ישועה אחת גדולה ומתוקה.  

הרגשתי איך הקב"ה עוטף אותי, ושבקרוב מאוד תימצא לי הישועה ואראה אותה עין בעין ממש.

פינת העבודה של שירה כהן

פחות משנה לאחר מכן, התקבלתי כעובדת מן המניין באתר הידברות - בהתחלה כעובדת מחלקת חו"ל ומזינת תכנים בפרויקט זמני, ומשם לפסגת חלומותיי אי פעם ולמימוש התפילה העיקרית שזעקתי מקירות ליבי במשך שנים – תפקיד כתבת באתר.

וכך, משוללת כל ידע או ניסיון קודם, ומצוידת רק בשלושה דברים – אמביציה, מוכנות להשקיע ותפילה – התחלתי לכתוב. ואתם יודעים מה? התוצאה הייתה אבסורד, הטעויות היו פטאליות, הכתיבה הייתה טעונת שיפור בעליל, והיו לא מעט פעמים שבהם חישבתי להישבר ולוותר.

רוצים דוגמה קטנה? בבקשה:

ביום בהיר אחד, ממש בימים הראשונים שבהם ניתנה לי ההזדמנות, התבקשתי להכין ידיעה אקטואלית על המירוץ לרבנות הראשית. מתוך הרצון להצליח לעשות את המוטל עליי בצורה מושלמת, ומה שנקרא 'להגדיל ראש' – הצלבתי מידע עם ידיעה נוספת שמצאתי באותו נושא, ושלחתי את האייטם לעורכים.

הייתי בטוחה שהנה, למרות שאני מגיעה מעולם של כתיבה רגשית (שירה בעיקר) – אני דווקא מצליחה להשתלב יופי גם בכתיבה רציונאלית, למרות העדר הניסיון. אלא שרגע לפני שהגאווה 'עלתה לי לראש' והציפה את כל חדרי הלב - הגיע המייל הזה מדודו כהן, עורך האתר:

אתם יכולים כבר לתאר לעצמכם איך הרגשתי. הטעות שלי הייתה שבלהט הכתיבה והרצון להיות נאמבר וואן, שכחתי לשים לב לתאריכים, ובמקום להכין אייטם אקטואלי - ערכתי אייטם ארכיוני, עם פרטים שכבר הפכו ללא רלוונטיים. שכחתי שלכל משחק יש כללים ברורים, ושאי אפשר לשנות אותם רק בגלל ששירה כהן חיכתה יותר מדי זמן בצד, כדי להראות לעולם מה יש באמתחתה.

מלבד הבושה שבחוסר המקצועיות שהפגנתי, זה עלה לי בגניזת האייטם - מה שאומר שכל זמן העבודה ירד לטמיון. זו הרגשה נוראית, אבל עזבו את זה. העובדה היא שבמבחן התוצאה – נכשלתי.

"עזבי בעתיד, מה יש לך לתת לנו עכשיו?"

בכל מקום עבודה אחר, קשה לי להאמין שהיו 'עוברים על זה בשתיקה', ומקבלים לעבודה עובדת רק על סמך המוטיבציה העילאית והרצון העז להשתלב. עברתי דבר או שניים בחיים כדי לדעת איך העולם 'חושב' ופועל, וידעתי שזה לא משנה כמה אני רוצה בתפקיד הזה – מה שקובע הוא אחוז הכישלון, מול אחוז ההצלחה. בכל מקום עבודה אחר, ברור לי שעל דברים פחות קריטיים מזה, היו אומרים לי שלום ולא להתראות. כי מותק, מה שעובד בחיים - זה תכל'ס. לאנשים שמנהלים דברים גדולים, אין זמן להתעכב על נבירה בנשמה קטנה כשלך, רק כדי להוציא ממנה את הפוטנציאל הגלום בה. הרי זה יכול לקחת הרבה מאוד זמן, ומה בינתיים?

מישהו הלא צריך לספק רייטינג לאתר הגדול הזה, ולעמוד בקצב של כתבות מגזין, 'רצים ברשת' למיניהם, בריאות, תרבות, נשים ועוד ועוד – וברור שהכל צריך להיעשות בטוב טעם ודעת, ולשמור על קו מעניין, ייחודי, סוחף ומשאיר טעם של עוד. אז עזבי מה יהיה בעוד חודשיים, שנה או שלוש שנים - מהיום. מה יש לך לתת עכשיו, ברגע זה? ו... לא נעים לומר, לא היה לי יותר מדי מה לתת מלבד רצון. כן ואמיתי, חי ונושם ובועט - להצליח. 

בתגובה למייל נוסף באותו שרשור ביני לבין דודו, שבמילים עדינות ניסה להגיד לי 'מצטער, אבל לא נראה לי שזה יכול להתאים" - הבנתי שאין לי מה להפסיד,  וכתבתי לו כך:

ניסיון לא היה, אבל כן העזתי להמשיך לחלום, וזה אולי מה שעשה את ההבדל הגדול בין חלום למציאות. ומה עזר לי להילחם, להתעקש ולהאמין שזה אפשרי, ושגם לחלום שלי יש זכות להגיע לידי מימוש? דבר אחד קטן, שהוא בעצם מאוד גדול: האמון והאמונה שניתנו בי. אז נכון שדודו לא הבין מאיפה האייטם ההזוי הזה נחת עליו ("כמעט דפקתי את הראש בקיר כשקראתי אותו") והתלבט קשות אם להמשיך להעסיק אותי או לא - אבל לבסוף, כמו שהבטיחה לי בת הקול ההיא מניו יורק - איכשהו, הכל הסתדר. 

הידברות זה בית, זו חממה 

ושלא תטעו. 

גם בהמשך (ועד לרגע זה ממש) היו טעויות ואכזבות, קשיים ולבטים. זה לא שהפסקתי לטעות. אבל העובדה שמישהו מאמין בי, שמישהו יודע שבעצם זה רק עניין של זמן עד שהזרע הרקוב שבאדמה, יכה שורשים ויפרוץ לכל עבר - נסכה בי את הכוח להאמין בעצמי בחזרה, ולהמשיך לשנן לעצמי את הפסוקים: "סוף הכבוד לבוא", "קץ שם לחושך", ו"אין עוד מלבדו".

וכאן, שומה עליי להזכיר לטובה אנשים שבלעדיהם, כל זה לא היה קורה: ניר גרמי - סמנכ"ל ארגון הידברות, חגית גלובוס – אחראית כוח האדם, וכמובן הקולגות היקרים, בעבר ובהווה כשבראשם עורך האתר, דודו כהן, לו אני חבה הערכה עמוקה וגדולה על הסובלנות, הארת הפנים ואינספור השיעורים המחכימים שלמדתי ממנו, ושאני למעשה לומדת עד היום.

תודתי נתונה גם לאסתר כהן, יעקב רביבו, רות שחר, זוהרת כהן, אפרת כהן, אפרת גואטה, יפעת יחזקאל, ציפי יהל, נעמה גרין, מעיין כפיר, איתי כהן, שני מויאל, שלמה תומר, שיפי חריטן, אתי דור נחום ועוד. הם שמזכירים לי, מדי יום ביומו – לעצור ולהגיד תודה על הזכות הגדולה שנפלה בחלקי, להכיר אותם ולעבוד מולם. 

* * *

מאז אותו מייל, ועד היום, עברו הרבה מים בנהר. 

אין יום שאני לא לומדת בו כיצד לשפר את ביצועיי, לנסות להבין את הקוראים שלי דרך הטוקבקים וגוגל אנליטיקס, ובגדול, לעמול ככל שניתן כדי להצדיק את חלקי במערך האדיר והנפלא הזה שנקרא אתר הידברות. העבודה אמנם קשה ודורשת השקעה רבה של זמן ומחשבה, אך שכר גדול בצדה. החל בהיכרות מעמיקה עם אנשי אמת מקצועיים וטובי לב, דרך זכות גדולה של זיכוי הרבים, וכלה בעצם העיסוק בתחום שהוא משורש נשמתי ומסב לי שמחה גדולה. 

לסיום ארצה לשפוך אור על הפסוק "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". בעבר חשבתי שאני יודעת את הפירוש שלו, אך בהידברות התוודעתי למשמעות אחרת לגמרי שלו, לזווית הסתכלות מעמיקה ואמיתית שבעצם אומרת הכל. את הפשיטא של הפסוק כולם מכירים - אחרי המעשים שאנחנו עושים, נמשך הלב שלנו לאותו מעשה. 

אך החידוש שלי הוא כזה: "אחרי המעשים" - לא אלו שעשיתי אני, אלא אלו שנעשים על ידי אנשים אחרים סביבי, "נמשכים הלבבות" - כל סוגי הלבבות שבעולם, ואין זה משנה מאיזה רקע ובאיזה מצב רוחני. אדם שתאמינו בו, שתשפיעו עליו טוב, שתחכו לו שיפרח, שתסלחו לו על הטעויות שלו, שתדונו אותו לכף זכות, שתבינו אותו, שתעצימו אותו (ולא תעצמו אותו), שתספגו את הכשלונות שלו, ותפריחו את השממה שלו - לבו יילך אחריכם לכל אשר תלכו. לבו יסכים להתרצות לכל אשר תבקשו ממנו. ובחלוף הזמן, בלי מהומות, הוכחות ודרישות רבות - אלוקיכם יהפוך אף לאלוקיו. 

אתם מבינים?

אתר הידברות הוא מקום עבודה עם משקל סגולי מיוחד. לא תמצאו כאן אנשים שידרכו אחד על השני, רק כדי להתקדם. אין כאן מושגים של 'בוס זועף' שמטיל מרותו על עובדים אומללים, ומוציא מהם את החשק לגרד את עצמם לעוד יום של עבודה. 

האנשים שנמצאים כאן, בלי יוצא מן הכלל, עושים את זה בראש ובראשונה - כי הם מבינים את גודל הזכות שנפלה בחלקם, להיות חלק אינטגרלי משליחות מופלאה. זו התרומה ה'קטנה', אם תרצו, לעולם הבא של הזולת, כמו גם לעולם הבא שלהם בפרט. כל מי שפגשתי פה במהלך עבודתי הוא יהלום יקר ונוצץ, נשמות שהמכנה המשותף העיקרי שלהן הוא האש הבוערת והמרצדת בעיניהם. אש אהבת ה', ואהבת ישראל. 

אלו מילות המפתח, המסד והשורש של הארגון הזה.  מכאן הכל מתחיל, וכאן הכל... מתחיל. כי כמו במילות השיר הנודע:

"סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר. 

טוב יותר? רע יותר? לא יודעת מה יותר. משהו אחר. 

כשהדרך נגמרת מתחיל איזה שביל, כשהלילה נגמר אז הבוקר מתחיל.

כשנגמרת שעה, עוד שעה מגיעה/ רק בסוף הידיעה מתחילה השגיאה.

סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר. יש תמיד יום מחר, לכל יום שעובר. 

כל חלום משומש מחליפים באחר.

כשנגמרת שנה, עוד שנה מתחילה. כל תשובה מתחילה רק בסוף שאלה. 

כי סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר" (מתוך שירה של המשוררת לאה נאור).

ובהידברות, האמינו לי - אותו 'משהו' אחר, הוא תמיד טוב יותר. 

* * *

אוהבים את אתר ו/או אפליקציית הידברות, שזוכים ל-2 מיליון כניסות מדי חודש? גולשים אצלנו מידי יום, כמה פעמים ביום? בוודאי תשמחו לדעת שהעולם הווירטואלי של הידברות הולך להתרחב – ובגדול. מהפכת האינטרנט היהודי של הידברות תביא לכם יותר אתרים, יותר תכנים, יותר חיזוק, יותר זיכוי הרבים, יותר פעילויות חסד חברתיות – ובעיקר, יותר יהדות בדרכי נועם. רוצים להיות שותפים? לחצו כאן.