עת רצון: האם לרצון הטוב יש ערך בפני עצמו?

"אם אתה מביא לי מתנה מאמריקה", ביקש האחיין מהדוד, "תקנה לי תוכי מדבר".

לפני חזרתו לארץ עבר הדוד בחנות לחיות מחמד, אך תווית המחיר המופקעת של תוכי מדבר מסוג ג'אקו, גרמה לו לחשוב פעמיים. בכלוב הסמוך שכן ינשוף שמחירו היה פחות מעשירית משווי התוכי. ממחשבה למעשה שבין כה הילד לא יבחין בהבדל, הדוד קנה את הינשוף בעל העיניים הגדולות.

כעבור חודש שואל הדוד את הילד: "נו, ה'תוכי' כבר מדבר?"

"עדיין לא", משיב הילד, "אבל הוא מאוד מתעניין"... 

(צילום אילוסטרציה: Shutterstock)

משה רבינו מצווה את בני ישראל את אשר הורהו הקב"ה לגבי מלאכת המשכן, והוא פותח במילים: "זה הדבר אשר ציוה ה', קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה'". ולכאורה, הדבר נראה כמיותר, שכן אדם שתורם למען מטרה מסוימת, אם לא הכריחוהו לכך, הרי שלבו רצה לנדב מאשר לו למען המטרה. מדוע מגדירה התורה שהענקת התרומה הינה בגדר "כל נדיב לבו?"

ובכלל, 'הענקת התרומה' אמרנו, אבל בתורה כתוב 'קחו מאתכם תרומה'. תרומה נותנים, מעניקים או מקבלים, אבל לא לוקחים.

הרוחות בישיבה בליטא סערו וגעשו, הבחורים ניסו לעכל את ששמעו: הגאון רבי אייזל מסלונים, המפורסם בתארו 'רבי אייזל חריף', על שום מחשבתו החדה כתער ועמקנותו ושקיעותו בלימוד, הגיע לישיבתם במטרה לחפש חתן לבתו.

אין הוא מחפש ייחוס מפואר, ולא בחור בעל נתונים מרשימים. מבחן אחד יש לו והעומד בו בכבוד, יוכל להיות חתנו של הרב. קושיה עצומה הקשה רבי אייזל לבחורי הישיבה, משך שלושה ימים הוא ישהה בישיבה וישמע את תירוציהם של הבחורים, מי שיצליח לתרץ את הקושיה בצורה שתניח את דעתו של הגאון החריף, יזכה בזכות הגדולה שהכל חושקים בה.

הבחורים שקלו וטרו, התפלפלו והתווכחו, סערו והתפעמו - בינם לבין עצמם, ולפני רבי אייזל. אך לשווא, הגאון דחה את כל ניסיונותיהם לתרץ את המוקשה. הקושיה נותרה כסלע ברזל איתן ויציב שהכל חולף סביבו והוא מוצק ללא ניע...

לאחר שלושה ימים משלא נמצא תירוץ לקושיה, החליט רבי אייזל לעלות על כרכרה ולשוב לביתו. לאחר שהתרחק מרחק הגון מן הישיבה, נשמעו ממרחק קריאות עמומות, העגלון הפנה את ראשו והנה בחור מן הישיבה רץ בכל כוחו מנסה להשיג את רבי אייזל שנסע בלא שהוא שם לב לכך. העגלון סימן לרבי אייזל ששקוע היה בלימודו, וקיבל הוראה לעצור.

הגיע הבחור כשהוא מתנשף כולו, סמוק ומיוזע מהמאמץ הרב, ורבי אייזל מעלהו בחביבות לצדו: "שמא מצאתם תירוץ לקושיה?" הבחור מנענע בראשו לשלילה, הוא לא מצא את התירוץ. "אם כן", תהה רבי אייזל, "מדוע באתם?"

"את התירוץ, רבי", שרק הבחור בנשימות קטועות, "רצוני לשמוע. את התירוץ איני רוצה להחמיץ"...

רבי אייזל התפעל מכח רצונו של הבחור שרץ אחרי הכרכרה מרחק כה רב, רק בכדי לשמוע את התירוץ, למרות שחתן הרב הוא כבר לא יהיה. "אותך אקח כחתן לבתי", נם רבי אייזל לבחור, "עם כח רצון כזה בוודאי לאילן גדול תיעשה". לימים נודע הבחור כהגאון רבי יוסף שלופער.   

בזוהר הקדוש (ח"ב קצח ע"ב) מובא יסוד גדול שכדאי לחזור עליו [בתרגום ללשון הקודש]: "רבי אבא פתח ואמר 'קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו' וגו', בא וראה, בשעה שבן-אדם מעלה [דבר] ברצונו לגבי עבודת בוראו, אותו הרצון עולה בתחילה על הלב, שהוא [הלב] יסוד וקיום כל הגוף. לאחר עולה אותו רצון טוב על כל איברי הגוף, ורצון כל האיברים ורצון הלב מתחברים כאחד, ומושכים עליהם זוהר השכינה שתהיה עמם"(!)...

מסיים הזוה"ק: "וזהו שכתוב 'קחו מאתכם תרומה'", היינו שכשאדם רוצה לנדב מנדבת לבו תרומה, באמצעות רצונו הוא לוקח את השכינה הקדושה שתסייע לו בכך. לכך מוגדרת התרומה כנדבת הלב, וכלקיחה.

***

אמת, ברצון לבדו אין די! חייבים להוציא את הדבר לידי מעשה, כי אחרת אין ערך לרצון.

אבל אם אדם רצה, וניסה, והשתדל, ולא הצליח, אל לו להישבר מכך ולחשוב שלא פעל מאומה, כאותו 'תוכי' שמתעניין, אך לא מדבר.

שכן הרצון – כפי שנראה בבירור בזוה"ק – הוא התשתית והבסיס לקיום המצוות בפועל בצורה טובה. הוא הגורם להשראת השכינה על האדם!...