מכתב פרידה מסבא שלא ניתן להיפרד ממנו

המחשבה שסבא כבר איננו לא נתפסת, ונראה לי שלא אפנים אותה לגמרי לעולם. איך ניתן להיפרד מדמות אהובה כ"כ דמות שמבחינתי אין דומה לה. נדמה היה שזה לא יקרה אף פעם - סבא שלי יחיה לעולם!

סבא שלי – יששכר דוב פרנקל.

סבא נולד למשפחה ברוכת ילדים: אחד עשר אחים ואחיות. הוא עם עוד שלושת אחיותיו שרדו את השואה האיומה, סבי הוא הנצר האחרון לבית משפחת פרנקל.

בתקופה האחרונה לחייו מצבו הבריאותי היה ירוד מאוד. היה קשה לראות את סבא הגיבור, החזק, האוהב והאהוב במצב כזה לאחר שעבר מסכת חיים מייסרת כל כך (בזמן המלחמה חירף נפשו על שמירת תורה ומצוות, החביא על גופו הצנום זוג תפילין ששימש את יושבי המחנה, ראה את המוות מאות פעמים מול עיניו, והיה עד להירצחם של אחיו ואחותו.) לאחר מסע הייסורים בהונגריה עלה לארץ בגפו, בודד, שבר כלי, אך שום דבר לא יכול היה לשבור את רוחו האיתנה ואת אמונתו החזקה, את אהבת התורה האדירה שהיא זו שהפיחה בו חיות! הקים משפחה לתפארה עם סבתי שתחיה, חמישה בנים ובנות שהולכים בדרך האבות. את אבי שלח ללמוד בישיבת פוניביז' בבני ברק שהייתה רחוקה מהעיר חיפה בה הם התגוררו. ובמסירות שלא תתואר במילים היה נוסע לעיר חדרה למסור לאנשים שנסעו לבני ברק חבילה מהבית שהייתה עטופה בחום ובאהבה לבן הלומד בישיבה, שיהיה לו כוח ללמוד, היש דבר גדול מזה?! האם יש דרך טובה יותר להנחיל את אהבת והערכת התורה?!

סבא שלי – יששכר דוב פרנקל

כל חייו עבד ופרנס את משפחתו, אבל את אהבת התורה שלו לא הצליחו הגרמנים להשמיד, בכל יום בדרכו לעבודה היה לוקח איתו דפי גמרא בכדי שיספיק עוד כמה דקות לימוד, הוא היה איש עובד אך מעולם לא ויתר על שעת לימוד התורה.

זכור לי סיפור שסבי נהג לספר ועיניו היו מתמלאות דמעות: "כשהתחילה המלחמה  הגרמנים לקחו מאבי את הרישיון ליקב שלו, ובעקבות כך המצב הכספי היה קשה מאוד. ניגשתי לאבי והצעתי לעזוב את הישיבה שעלותה יקרה וכך נחסוך כסף... אבי ענה: את היקב הגרמנים לקחו ממני ואת זה שאתה לומד תורה אף אחד בעולם לא יכול לקחת ממני"!!!

אומרים שבתקופת הזקנה אז מתגלה האדם האמיתי - נופלות המסכות. ואצל סבי פה התגלתה דמותו  וגדולתו העצומה. על כל אחד ואחת שהיו מגיעים לבקר אותו תמיד העריף ברכות, אף פעם לא התלונן, למרות שסבל ייסורים נוראיים. ואפילו בימים שכבר תש כוחו, ברגע שהתחילו לדבר עימו דברי תורה פניו זהרו ממש כמו פני מלאך.

סבא שלי היה דמות לחיקוי והערצה בשבילי, רק מלדמות בדמיוני את תווי פניו הזכות והטהרות עולות בי דמעות געגוע. למה הלכת והשארת אותנו יתומים? מדוע לא הייתה לנו הזכות לטעום עוד את טעם מידותיך הנעלות, את החיוך המסביר פנים לכל אחד ואחת, את החום המקרין מכל תו ותו בפניך, את אהבת הבריות העצומה שהייתה לך. לא אשכח את אותו האיש הגלמוד שהשתכן מול ביתך וגר במכוניתו כי לא הייתה לו קורת גג להניח ראשו, איך במסירות היית יורד שואל לשלומו, מגיש לו ארוחה חמה ואפילו משחק איתו את משחק השחמט שהוא כל כך אהב.

כשהיינו מגיעים לשבת היית מחכה לנו בתחנה, דואג שנרד, מוודא במסירות שלא יחסר לנו מאומה! לא אשכח את תמונתך עומד בתחנה ומנפנף לשלום כשהיינו בדרך חזרה. צמרמורת עוברת בגופי בהיזכרי ברגעים אלו, כמו גם בלילות השבת בו היינו מתחת לפוך נרדמים לקול צליל לימודך הערב, היש מנגינת ערש ערבה מזו?

כמה גאווה הרגשנו ללכת איתך בשבת בבוקר לבית הכנסת, שמחים שכולם יראו שזה סבא שלנו! אנו שייכים אליו - חלק משלשלת מפוארת זו! היית גבאי בית הכנסת ומנקודת מבטינו זה היה בית הכנסת של סבא שלנו! אנו צועדים לבית הכנסת של סבא שלנו!

קשה לסיים מכתב זה, כי מרגישה אני שלא כתבתי מחצית ממה שרוצה לצאת ולפרוץ ממני, אך גם המעט שכתבתי מראה את דמותך הענקית, סבא יקר ואהוב שלי. תהיה מליץ יושר עלינו ועל כל עם ישראל, וכשיבוא משיח צדקנו במהרה ונזכה לפגוש שוב את טוהר פניך.

נכדתך הממאנת להיפרד.

רוצים לספר עם סבא ו\או סבתא שלכם? שלחו אלינו טקסט, עד 700 מילה, פלוס תמונות, למייל egtail@gmail.com  הטורים הטובים ביותר יפורסמו כאן באתר הידברות.