"שבוע הייתי זרוקה ברחובות, ולאף אחד לא היה אכפת"

נורית הייתה בדרכה לחנות המכולת הפינתית, במסלול הרגיל שעשתה מדי יום ממקום העבודה שלה כמלצרית - באחת המסעדות הנחשבות ביותר במנהטן. ישראלית חילונית בשנות ה-40 לחייה, רווקה שרוצה לחיות את הרגע וכל מה שיש לה בראש הוא - איך לסגור כמה שיותר עסקאות נדל"ן שמנות שירחיקו אותה מהמגנט שמושך אותה לכיס של אבא ואמא בישראל. החלום היה להתרחק מכולם ומהכל – לא לזכור מאין הגיעה, ושאף אחד לא יידע לאן פניה מועדות.

בניו יורק היא חיה כבר מעל לעשור, מוקפת בקומץ חברות יהודיות כמותה, שחיפשו להתרחק מכולם עד שנשארו לבד. לגמרי לבד. אבל נורית היא מזן אחר – זה הבוער בחיפוש מתמיד, זה שלא מסתפק בחיי חומר לבדם. "כמי שמגיעה ממשפחה פרסית שורשית, תמיד נחשפתי לערכים יהודיים – שבת, קידוש, חגים – כל זה לא היה זר לי, אבל אף פעם לא ממש התחברתי לשם".

עד שיום אחד, מצאה עצמה ברחוב. "נתתי את הנשמה בתחום הנדל"ן, ולפעמים הייתי סוגרת עסקאות נחמדות. אבל כשלא – עבדתי כמה שעות כמלצרית, כדי שיהיה כסף לאוכל. אחרת יכולתי לרעוב במשך ימים שלמים, ושלא לדבר על השכירות הגבוהה שלא היה לי מאיפה לשלם. תמיד היה לי קשה להסתדר לבד, בלי העזרה של ההורים. ותמיד, בכל קושי שהיה לי בחיים – מצאתי את עצמי חוזרת אליהם עם 'זנב מקופל בין הרגליים' כדי לבקש כסף".

היו תקופות בניו יורק שלא היה לה מה לאכול, אבל נורית התעקשה להוכיח לכולם שהיא 'גיבורה', שהיא יודעת להסתדר בכוחות עצמה ואפילו מצליחה ב'תפוח הגדול'.  מה שכמובן, היה רחוק מלהיות נכון.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

על התקופה בה נזרקה ללא רחמים אל הרחוב הקפוא עם מיטלטליה – היא לא רוצה לדבר הרבה. הדבר היחידי שהיא מוכנה לחשוף הוא טוב הלב של בעל המכולת הפינתית ההיא - אליה הגיעה כדי לקנות דבר מה לאכול, עם הדולרים האחרונים שנשארו בכיסה. "בכניסה למכולת, ראיתי יהודי דתי עם כיפה לראשו. עבר שבוע מאז שאכלתי אוכל חם, לא היה לי מושג מאיפה לשלם שכירות והגרוע מכל – הייתי בחוץ, ברחובותיה המסוכנים והקפואים של ניו יורק. אז אזרתי אומץ וביקשתי לדבר איתו בצד. בדמעות שליש, סיפרתי לו את הבעיות שלי והיהודי היקר הקשיב בלי לומר מילה".

כשסיימה את סיפורה, הרים היהודי את עיניו ואמר לה: "אל תדאגי. הקב"ה לא עוזב את ילדיו אף פעם", ובמילים האלה סימן לאחת העובדות במקום להגיע אליו. "הוא דיבר איתה בספרדית שוטפת והיא רק הנהנה בראשה והלכה. כעבור זמן מה, חזרה עם שקיות עמוסות כל טוב – לחם, חלב, חומוס, מרקים, ועוד הרבה דברים טובים. הכל בשבילי. הייתי נבוכה, אבל היהודי היקר הרגיע אותי ושאל אם יש לי כסף לנסיעות. כשאמרתי שלא, הוא הוציא מכיסו שטר של 20 דולר, נתן לי ועל פתק קטן כתב כתובת מסוימת".

'תלכי לשם, זה בן דוד שלי. תגידי לו שאני שלחתי אותך, והוא ידאג לך. ועוד נהיה בקשר', אמר לה בעל המכולת. "הודיתי לו, והלכתי", מספרת נורית. אותו בן דוד, ש', היה בעל תשובה שהתקרב זה מכבר ליהדות, דרך כנסים של הרב זמיר כהן בניו יורק. הוא נתן לה חינם אין כסף את הבייסמנט (דירת מרתף) שברשותו, 'עד שתסתדר'. "באמת הסתדרתי, אבל מבחינה אחרת לגמרי. הייתי מתארחת אצלו בשבתות. רואה את הכבוד לאישה, את הילדים המחונכים - ומתמוגגת. 'ככה אני רוצה לחיות את חיי', חשבתי. ועם הזמן, זה פשוט קרה. ש' ואשתו דאגו לי לכל מחסורי – הגשמי והרוחני. הייתי אצלם כמו בת בית, ושכחתי לגמרי את השבוע שבו הייתי זרוקה ברחובות ולאף אחד לא היה אכפת. בזכות ש' התחלתי לראות הרצאות של הרב זמיר כהן, ולהתחזק מאוד. אחרי שבועיים של הרצאות, כבר לקחתי על עצמי לשמור שבת ולאכול אוכל כשר בלבד".

עם הזמן הצליחה נורית לעמוד על רגליה, לשלם את חוב השכירות ולחזור לדירתה במנהטן. "אני עדיין לא חושבת לחזור לארץ, אבל כשזה יקרה – אין לי ספק שהדבר הראשון שארצה לעשות, הוא לפגוש את הרב זמיר כהן ולהגיד לו תודה רבה".

מעוניינים לשתף אותנו בסיפור התשובה שלכם? צרו קשר בדוא"ל shira@htv.co.il