מרים בניון: "עמיר הופך את השירים שלי לבריאה חדשה"

כותבי שירים יש הרבה, אך כותבי שירה זה כבר סיפור אחר לגמרי. כותבי שירה לא כותבים רק לשם ההנאה, הם כותבים כי זו בערך כל התכלית שלהם, ובלי הכתיבה – הם לא באמת יצליחו לפצח את חידת החיים, ומשמעותם. אבל איך שלא מסתכלים על זה – רק מעטים מכותבי השירה, מצליחים להזיז מיתר בליבו של האחר, ולגרום לו לרצות להתבוסס בטקסט שלהם לנצח.

זה בערך מה שהרגשתי כשהתוודעתי לכתביה של מרים בניון (אשתו של עמיר) בספר הביכורים שלה 'ללה מרי' - שראה אור לפני כשבועיים, ואף זכה בפרס שרת התרבות. גולת הכותרת של הספר היא ביטוי הזהות הנשית, ובניון עושה זאת תוך שימת דגש מיוחד על הקול. דרכו היא מבקשת להשמיע לא רק את קולה שלה, אלא גם אינספור קולות של נשים אחרות – שלא קיבלו את הביטוי הראוי להן.

מאין נובע הצורך הזה? שאלה טובה שעליה משיבה בניון ואומרת כי "הצורך הזה קיים בי באופן טבעי, זאת למרות שאינני מגיעה ממסורת פטריארכלית, של 'נשים מושתקות'. סבתי ואמי הן נשים מאוד חזקות, שלקחו את גורלן בידיהן, והנהיגו בבית פמיניזם לא מודע", היא מסבירה. 

"מהגלימה של הבבא סאלי, סבתא רבא הייתה תופרת בגדים לילדים"

לא מן הנמנע שמשם נובעת העקשנות הבלתי מתפשרת שלה להיות היא, ולהשמיע את הקול הייחודי שלה לעולם – גם כשזה, אינו עולה בקנה אחד עם מה שמצפה ממנה הסביבה.

אחרי ככלות הכל, דווקא בזכות זה שהשמיעה את קולה באוזניו של עמיר בעלה, ולא חששה ללכת עם האמת שלה 'עד הסוף' – מצאה חן בעיניו. בפגישה השנייה ביניהם הוא כבר הציע לה נישואין, אבל בל נקדים את המאוחר. עוד נגיע גם לזה.

אז מי זו 'ללה מרי', שעל שמה קרוי ספר השירה שלך?

"ללה מרי זו סבתא שלי, שנולדה במרוקו לאב אלג'יראי ואם מרוקאית, וגדלה בבית שופע אמונה וערכים נעלים, במרוקו. הוריה היו אדוקים מאוד, עד כדי כך שה'בבא סאלי' בכבודו ובעצמו – התעקש להתארח רק בביתם, כשהזדמן לאזור. סבתא מספרת שבכל פעם שהבבא סאלי היה נוסע בחזרה לביתו, הוא היה משאיר להם גלימה שלו – ממנה תפרה אימה בגדים לילדים. בניגוד לסבא, סבתא לא הגדירה עצמה דתיה, אך ערכי הליבה – אמונה חזקה בבורא עולם, חגים ומסורת – תמיד נשמרו אצלה בקפידה".

קולךְ (שיר מתוך ספרה החדש של מרים בניון)

קוֹלֵךְ שֶׁנִּבְלַע בְּעַנְפֵי הָעֵץ שֶׁסָּגַר

עַל חַלּוֹן חֲדַר הַיְלָדִים, קוֹלֵךְ שֶׁנֶּאֱבַק בַּסְּבַךְ

קוֹלֵךְ שֶׁוִּתַּרְתְּ וְנָבַט בָּךְ פְּנִימָה

קוֹלֵךְ שֶׁצָּעַקְתְּ אִמָּא

קוֹלֵךְ הֶחָלוּם שֶׁרַק הִיא יָדְעָה. קוֹלֵךְ

בְּרִבּוֹא אֲלֻמּוֹת יָדֶיהָ מוֹחוֹת שְׁאֵרִיּוֹת שֶׁל שֶׁלֶג מֵעַל כְּתֵפַיִךְ מִשְּׂעָרֵךְ

קוֹלֵךְ שֶׁאָבַד בָּרִחוּף הַמְמֹרָק הַצָּרוּב וְלֹא שָׁב

אֶלָּא כְּצֶבַע פּוֹשֵׁט בַּסִּיבִים כְּפֶרַח כָּאָמוּר פּוֹתֵחַ

קוֹלֵךְ הוֹלֵךְ לְפָנִים חוֹתֵך רְקִיעֵי הַקַּרְקַע

לְאֵינְסוֹף תְּנוּעָה לַעֲשׂוֹת מָקוֹם אֶחָד

קוֹלֵךְ בְּאָזְנְךָ אִלֵּם

קוֹלֵךְ 

בְּעַנְפֵי הָעֵץ הַמִּשְׂתָּרֵג מֵחַלּוֹן חֲדַר הַיְלָדִים.

עם המטען הרוחני הזה יצאה בניון לדרך, חדורת מוטיבציה למצוא את 'האי שלה' בתוך ים של שאלות קיומיות. אחרי שירותה הצבאי נרשמה ללימודי תואר ראשון בספרות אנגלית ("הכי רחוק שאפשר מהמורשת שהכרתי"), ועד מהרה הפכה האוניברסיטה ל'בית השני' שלה. אלא שדווקא שם, בתהליך יחידני, איטי ומושכל – התרחש המהפך הגדול בחייה. בין דפי המחזות של שייקספיר שכה אהבה לקרוא, התעורר בה פתאום געגוע פשוט לשורש המוכר, החם והאוהב שעליו התחנכה.

מרים בניון

למה זה קרה דווקא בנקודת הזמן הזו? "האוניברסיטה חידדה עבורי שאלות של זהות, כי הרגשתי מעט חריגה בנוף הכללי של מדעי הרוח", מסבירה בניון. "הייתה לי תודעה מזרחית מפותחת, השקפת עולם ימנית וזיקה חזקה למסורת. אבל משום שגם עבדתי באוניברסיטה - התחושה של להיות מצד אחד 'בבית', ומצד שני להרגיש חריגה, הניעה אותי למקום של לכאורה הכרעה בין שני עולמות. ואני אומרת 'לכאורה' כי הם קיימים בי עדיין".

מכאן, שהקשר ההדוק עם בורא עולם, כולל שיחות מלב אל לב עמו – היו מאז ומעולם."תמיד שמרתי על יום כיפור, פסח ושאר החגים למשל, וכבר כילדה התחלתי לדבר עם בורא עולם. האמונה תמיד הייתה הרקע של כל מה שעשיתי, אבל אז הבנתי שאני רוצה יותר. רציתי להפוך אותה למשהו מרכזי בחיי. להגדיל את המודעות לעובדה שיש לי אבא בשמיים, ולהתחיל להכיר אותו באמת".

וזה אמנם לא קרה מיד, אך לאט לאט החלה בניון לחזור חזרה למקומות המוכרים, אלו שעשו לה 'חם בלב'. "זה התחיל מכך שמדי יום התפללתי מנחה בבית הכנסת של האוניברסיטה, שבו היו שני מניינים עיקריים", היא משחזרת. "האחד של כל אנשי הפרופסורה למיניהם, והשני של אנשי הצווארון הכחול – עובדי תחזוקה, ואחרים. שמחתי על כך שתפילתו של שליח הציבור במניין הזה, הייתה בנוסח המוכר לי".

על שיתוף הטקסטים עם עמיר: "תיקון רציני למידת הגאווה"

את החומרים לספרה אספה בניון בתהליך כתיבה ארוך ומתמשך, שהחל לפני 18 שנה – בהיותה נערה ("השירה הייתה כמו גילוי מדעי בשבילי"). היא אמנם כתבה ללא הרף, זכתה בתחרות שירה ואף תכננה להוציא את ספרה כבר אז. אלא שההתחבטות בעניין לא הרפתה ממנה, ולבסוף הוכרעה הכף והיא החליטה שלא לפרסם את הכתבים. "אמנם קיבלתי חוות דעת מפרגנות מאנשים ששמם הולך לפניהם בתחום, אבל הרגשתי שהחומר עדיין בוסר. מה גם שהייתה לי ביקורת עצמית מאוד חריפה: במשך שנים, כל מה שעשיתי היה לכתוב שירים ולמחוק אותם".

עברו עוד כמה שנים עד שהעזה לפרסם את שיריה בכתבי עת, אך אז עוד לא חלמה על הרגע שבו יהפכו הטקסטים שלה לשירים מולחנים באלבומו של עמיר, 'עץ על מים'. על כך מתבטאת בניון ואומרת כי: "עמיר הוציא אותי מהלופ הזה של כתיבה-מחיקה, ואלמלא עשה עם הטקסטים האלה משהו – אני לא חושבת שהם היו מתפרסמים אי פעם".

ובכל זאת, הרי כשקוראים שירה מתוך טקסט - אפשר לתרגם אותה לאינספור כיווני מחשבה, ואילו פה היא בעצם נתחמה לסגנון מאוד מסוים. איך הרגשת עם זה?

"בשנות העשרים לחיי, הייתי מאוד קנאית לטקסטים. עד כדי כך, שאם היו מעירים לי משהו – הייתי הולכת עם זה במשך כמה ימים. כשעמיר החל להלחין את השירים ונאלץ לשנות משהו או להשמיט מלה כדי שהמלודיה תתאפשר, הבנתי ששירים ששמורים במחשב לא מועילים לעולם.

"שיתוף הפעולה עם עמיר היה סוג של תיקון למידת הגאווה, אבל למזלי הוא ידע לבחור את הטקסטים היותר מרגשים. כשעמיר שר, הוא כאילו מדבר את הטקסטים מתוך גרוני. ובכנות – אני לא חושבת שיכולתי לחשוב על צינור יותר נקי ואמיתי, להעביר את הקול שלי דרכו. הוא כל כך מתכוון לכל מילה שהוא מוציא מהפה, עד שלפעמים אני מרגישה שאני שרה את זה בעצמי. ומבחינתי זה נס שהוא מסוגל להנכיח בצורה כזו ממשית את מילות השירים שלי, ולהפוך אותן לבריאה חדשה".

הזמר והיוצר עמיר בניון

"השיחות הראשונות עם עמיר היו מאוד לא סימפטיות"

אפרופו בריאה חדשה, מעניין לציין שגם סיפור ההיכרות של בני הזוג, היה סוג של אבטיפוס מעניין: הם נפגשו לפני קצת יותר מעשור, כשמרים הייתה בעיצומם של הלימודים באוניברסיטה, ועמיר היה בתחילת דרכו המקצועית והרוחנית. "במסגרת ערב פיוטים שחברים שלי ארגנו, שאלתי אותם כבדרך אגב למה הם לא מזמינים גם את עמיר בניון. התשובה הייתה חד משמעית: 'עזבי, הוא יקר מדי בשבילנו'. ואני כמובן, לא יכולתי להישאר אדישה".

אז מה עשית?

"כתבתי לו מכתב שבו הבעתי את דעתי על העניין, ועל חוסר הצדק שיש בדרישות הכספיות שלו -  ודרשתי הסבר".

ואיך הוא הגיב?

"השיחה הראשונה שלנו הייתה ביום שישי. הוא קצת כעס עליי, ואני מאוד התעצבנתי מזה ואמרתי לו: 'מה אתה צועק עלי לפני שבת, זה לא נעים'. אחר כך היו עוד כמה שיחות, אבל אני מודה שההתחלה הייתה מאוד לא סימפטית".

ואז הם נפגשו, ושלא כמו בשיחות - הפגישה דווקא 'זרמה' על מי מנוחות, והשניים מצאו מכנה משותף מדהים זה עם זו. "בפגישה השנייה כבר קבענו תאריך לחתונה", צוחקת מרים ומוסיפה, "אל תנסו את זה בבית".

מה היה שם באמת, עד כדי כך שמיהרתם לסגור אולם?

"מעבר לעובדה שגיליתי בו אדם עם תפישת עולם מאוד דומה לשלי, השיחות הכי עמוקות והכי מיוחדות שהיו לי בחיים – היו עם עמיר. אני מניחה שהחיבור המנטלי והנפשי שהיה בינינו, אפשר את זה שכבר בפגישה השנייה נדבר על חתונה. אי אפשר להקיש מזה למקרים אחרים, אבל במקרה שלנו – זה הרגיש הכי נכון שיש".